משהו: איך יכול להיות שאין ב"עלי אקספרס" מסיכה עם מיזוג אוויר (שתגיע בדואר אחרי הקיץ)?
העולם אחרי הקורונה
בתחילת הקורונה פרסמתי כאן קטע נוגה על המצב באיטליה, ותיארתי איך אני צופה יום־יום דרך מצלמת ווב קאם בתעלה הגדולה של ונציה. התעלה וסביבותיה שוממים. גשר הריאלטו ריק. מקומות שלא היה אפשר לעבור בהם מחמת הצפיפות. יום אחד, כך סיפרתי, ראיתי עלה מבצבץ מקצה המסך התחתון. אחרי כמה ימים ראיתי ענף שיש בו עוד כמה עלים. עוד עלים וענפים של הצמח הזה צימחו כל יום, מכסים לעין המצלמה מה שאתמול עוד ניתן היה לראות.
אופיר בגון יצר לקטע סדרת איורים שבה רואים את הצמח גדל עוד ועוד עד שהוא מכסה את עדשת המצלמה ומסתיר את התעלה והארמונות והגשר. יום אחד בעתיד, כתבתי, יחזור העולם לבני האדם, ובסיום הוספתי בעגמומיות מה: "הבעיה היא שאז גם יגיע מישהו ויגזום את הצמח החצוף שלי, שצומח לו ומאיים לכסות את המצלמה".
זה קרה! איטליה יצאה מהסגר. הווב קאם בוונציה שוב מראה תמונות תוססות. הגונדולות עם התיירים שבו, סירות המשא שטות, המעבורות גדושות באנשים, הטיילים ברחובות חזרו, הגשר מלא בבני אדם, אבל מה אתם חושבים לא ראיתי עוד? את הצמח. אפילו לא עלה אחד.
אני עוד מביט מפעם לפעם לראות שמא הוא התגבר ולבלב שוב, חומק ממתחזקי המצלמה. לא ראיתי אותו עוד. התרבות והתיירות, העסקים והאנשים חזרו. העולם שייך שוב להם.
מחיי חזירינו
חזיר בר יליד הארץ הסתובב בחיפה, חפר בגינת נוי, ביקר בפחי האשפה, שיחק בכדור בדשא, התרחץ קצת בבריכה, ואז כשהוא עבר בין שיחים, הוא מצא טלפון. בטלפיו הוא לחץ על המקשים. "הלו, מי זה?", ענתה לו חזירה בקול חזירונית מתוקי כל כך, עד שהוא החל לחלום על משפחה עם חזירונצ'יקים מפוספסים שהוא ייקח לגני שעשועים. השתלט על הרעד בנחירותיו והשיב: "היי, שמח להכיר אותך".
"מה זה, מי נתן לך את המספר שלי?", היא ענתה בחשדנות.
"סתם חייגתי מאנשי הקשר שהיו בטלפון הזרוק בשיחים, כנראה שהאדם שהיה בעל הטלפון שלי מכיר את מי שהיה לו הטלפון שלך".
"כתוב לי פה: רופא שיניים מחברה של אמא. אתה רופא שיניים?".
"לא, אבל יש לי חטים יפים. רוצה שאשלח לך תמונה?".
"אל תגזים, אנחנו בקושי מכירים. ספר לי קצת על עצמך".
"אני בן 3, אומרים שאני חזיר נאה".
"אוי, קצת מבוגר בשבילי, אני בסך הכל חזירה בת שנה. מאיפה אתה בארץ?".
"חיפה".
"איפה בחיפה?".
"אני מהדר".
"אה".
"מה אה? מאיפה את?".
"אני מאחוזה".
"הופה".
"טוב, ביוש, אני קצת ממהרת. המשפחה שלי רוצה לצאת לגן הציבורי, יש שם בני אדם מצחיקים שאנחנו אוהבים להביט בהם ואז לגרש אותם. הם פשוט מסתובבים בכל מקום. לפחות הם מביאים אוכל נהדר כאן באחוזה, אתמול אכלתי גרוייר שווייצרי. ביי".
"רגע רגע, למה את מנתקת? בגלל שאני חזיר מהדר ואת חזירה מאחוזה כבר לא בא לך לדבר. חזירה סנובית, מה?".
"לא סנובית, סליחה, אבל אני לא יודעת אם אנחנו מתאימים. אני סוגרת. חזיר מדניה מתקשר אליי".
ימי הקורונה המייאשים
זה נורא, מספר נדבקי הקורונה בישראל עולה עכשיו על אלה של מקומות רבים אחרים בעולם. כמה שמחנו, בעבר העליז, כאשר ישראל נופפה במספרים הנמוכים. זה היה אז הישג של נתניהו, הישג שכמובן בוטל ובוזה על ידי כל מי שלא יכול לסבול הישגים של נתניהו. עכשיו זה כישלון של נתניהו, שנחגג בתרועות שמחה לאיד.
נתניהו איבד את מגע הקסם בנושא הקורונה, ואני מקווה שהוא ישתה שוב את השיקוי שמעניק לו יכולות קסם. למען כולנו. כרגע נראה שהוא לקח חומרי דילול בכמויות, והקים ממשלה שכובלת אותו. נתניהו יהיה אשם אם הכל יתמוטט, אבל גם לנו יש חלק באחריות שהגרף שלנו ייראה יפה יותר מאלה שבכל הארצות האחרות בעולם. אני עצמי נזהר באופן הקיצוני ביותר האפשרי. ניסחתי לי כלל מיד בהתחלה: אם מי שמדביקים הם בני אדם - בני אדם לא יהיו לידי. אני לא רוצה להיכשל, ולא רוצה להכשיל את מדינתי.
כל אחד אחראי עכשיו לשני דברים: לבריאות עצמו ולשם הטוב של ישראל. אסור להידבק. אבל כמובן, קל לדבר. העבודה שלי וההכנסות הסבירות שלי לא מחייבות אותי לצאת מהבית כדי להביא לחם. ויתרתי על כל עבודה שמחייבת פגישות עם קהל. ביטלתי. זה ביטול תרבות, שהוא עבורי כמו ביטול תורה, וזה מצער אותי, פוגע גם בהכנסה שלי, פוגע בהכנסות של הרבה שחקנים, זמרים, אנשי במה, גרפיקאים, צלמים, סדרנים ואחרים שגם הם הרוויחו מהפעילות הזו. נעלמה גם החדווה של המפגשים עם השחקנים לחזרות ועל הבמות, ועם הקהל, אבל אני בר מזל, כי בכל זאת אני לא חייב לעבוד יום־יום עם אנשים רק כדי לחיות ולא להתרושש.
כשיצאתי פעם מהבית כדי לעשות טסט הכרחי למכונית הנאמנה שלי (ועברתי בפעם אחת. הישג לטויוטה 2007), פגשתי את הבוחנים שחייבים להיות שם יום־יום, ולעבוד עם אנשים ועם מסיכה על הפנים, בחום. המקרר שלי מלא. כי מישהו עמד כל היום בחנות מול אנשים, עם מסיכה, והעמיס ופרק וסידר ומכר. אולי גם הגיע לעבודה שלו באוטובוס.
למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה. עם מסיכה העבודה והמלאכה קשות הרבה יותר. אלף ואלפי סיפורים שכל אחד מהם הוא זעקה שאין מי שישמע. די. מדענים, האנושות מעולם לא הייתה זקוקה לכם כמו היום. נכון, אם יימצא פתרון, ביבי שוב עלול לצאת טוב, אבל זה מחיר נמוך לשלם כדי שהקורונה תיעלם.
פינת השלולית
שלולית, ערב. אל הגדה קרבה נסיכה. צפרדע יוצא מבין העשבים. מפגש. מבט. ״האם אוכל לנשק לשפתייך, נסיכתי?״.
״לא בשפתיים. בבקשה, לא. עשיתי הזרקה ועוד כואב לי. אל תתקרב לשפתיים שלי. אתה עוד תזיז לי את המילוי, והכל ייצא עקום. אולי בעוד כמה ימים״. אה, אמר הצפרדע בלבו, הבנתי. את לא בדיוק הנסיכה שאני מחפש.