המחאה לא תיעצר. היא תמשיך לצבור כוח ואנרגיה, ובסוף היא תצליח במקום שבו הבחירות, המפלגות, הקלפיות וכל אלה שחלמו להחליף את בנימין נתניהו - נכשלו. ומי שהבין זאת לפני כולם הוא נתניהו בעצמו. רבים סבורים כי ביבי הוא שחקן שחמט פוליטי ברמות הגבוהות ביותר. אני מטיל בכך ספק. נתניהו הוא בראש ובראשונה שחקן מוכשר, אולי אפילו גאוני. הוא מופיע מדי ערב וכמעט אינו מחסיר הופעה. ברדיו, בטלוויזיה, או סתם במפגש עם מעריציו. ישיבות הממשלה והנאומים בכנסת גם הם מסגרת להופעה, אומנם קצת שונה, אך גם היא דורשת הכנה, איפור, עיצוב תסרוקת, תלבושת וכמובן קהל. נתניהו מתכונן לכל הופעה כזו ביסודיות, בכובד ראש ובמקצועיות מעוררת הערצה.
כל אלה מצטרפים לכישרון הטבעי, שלגביו אין כל ספק. נתניהו הוא מקצוען בחסד עליון. כמו כל השחקנים הגדולים, יש לו הכישרון לזהות את התחושות הכי קלות בקרב הקהל שלו. כמו לורנס אוליבייה הוא יודע לזהות את הוויברציות הכי מעודנות, את המבט המתעייף, את תנודות העיניים והידיים, את העצבנות המאופקת ואת חוסר הסבלנות בקרב הקהל. הוא רגיש לכך יותר מכל הפרשנים, המומחים, הסוקרים והאנליסטים. את מה שהוא מרגיש כבר עכשיו הם יבינו רק בהמשך. זה ידרוש עוד הפגנה גדולה, עוד מחאה ברחובות, עוד אסיפה קולנית ליד המעון בבלפור, אך בסוף גם הם יבינו.
הוא יודע שהציבור לא איתו. אומנם לא כל הציבור, אבל את המסה שעושה את ההבדל נתניהו כבר איבד. כמו הרבה אנשים שחשבו שהם קוסמים, גם נתניהו הצליח לאחז עיניים כל זמן שאף אחד מהכדורים שהוא העיף לאוויר לא נפל ארצה. גם כשהיה נדמה שהוא מאבד שליטה על אחד מהם - הצליח בשנייה האחרונה לתפוס אותו ולהקפיץ עוד אחד באוויר, ובינתיים גם לשמור על מבט ממוקד, ולהתנועע בקצב מעוף הכדורים, עד שהם התחילו להישמט משליטתו. וכשהכדורים נופלים - הקסם פג. פתאום מתברר שהקוסם איננו כל יכול. שבעצם הוא בכלל אינו קוסם. הוא מאחז עיניים.
אפשר לאחז את עיני חלק גדול מהציבור זמן מסוים, אפשר לאחז את עיני כל הציבור זמן קצר יותר, אך כדברי אברהם לינקולן, אי אפשר לאחז את עיני כל הציבור כל הזמן. עכשיו גם נתניהו מבין את זה, ובוודאי שגם חלק מקבוצת הסריסים המשועבדים לו חשה בכך. עוד מעט, גם הם יגיבו.
התגובה הקשה ביותר, המכאיבה ביותר, האכזרית מכולן - היא של המעריצים שהשתחררו מאשליית הקסם וגילו שהמלך הוא עירום.
התגלית מתקבלת בהתחלה באי־אמון. לא ייתכן שהאיש שחשבנו שהוא כל יכול, שאין להטוט שהוא לא מסוגל לבצע, שיודע לגעת בנקודות הרגישות ביותר, ש"אין עליו" - כלשון הציבור המקובלת במקומותינו - הוא בעצם שרלטן, פחדן, הססן, נטול נאמנות מינימלית לקרובים לו ביותר. לפתע נחשף הגיבור של הפנטזיות הסוערות של ציבור המעריצים במלוא קלונו, חולשתו ורפיסותו. כשזה קורה, אין סליחה ואין מחילה. אין אכזרית יותר מהאכזבה של אלה שהולכו שולל.
הקרב על בלפור
זהו בדרך כלל השלב המסוכן ביותר מבחינת התגובה הצפויה של האיש שאיבד את אהדת הציבור. במקום הזה נמצא עכשיו נתניהו. הוא עוד לא נחת על הקרקע - הוא עדיין בשלב הנפילה. הוא עדיין מאמין כי יש עוד להטוט שיוכל להציל אותו מהתרסקות. סביר יותר כי הקסם המושיע הזה יוביל את מדינת ישראל למבוי סתום, שיגבה ממנה - מכל אחד מאזרחיה - מחיר יקר ומחיר דמים יקר.
אנחנו קרובים מאוד לשלב שבו המאורעות ייכנסו לקצב מסחרר ולאובדן שליטה. היום זה עדיין מתבטא באירועים קטנים. ועדת הכנסת החליטה בניגוד להמלצת ראש הממשלה על פתיחת בריכות השחייה וחדרי הכושר, אז מאיימים לפטר את היו"ר שלא צייתה להוראות. מחר תהיה התנגדות לסגר בשכונות החרדיות ולפתע יתברר שדרעי, ליצמן וגפני אינם בכיס החליפה של נתניהו. מחרתיים כחול לבן יתעקשו על שמירת ההסכם המחייב הגשת תקציב דו־שנתי, ונתניהו יצטרך להחליט אם הוא מציית לחוק המוזר וההזוי שעל פיו נבנתה הממשלה, או שהוא מפורר את הממשלה ומושך את ישראל לסבב בחירות רביעי. אם יתפתה, האם יצליח לעצור את הנפילה שהוא כבר יודע שהוא נמצא בעיצומה, וכך אומרים לו גם הסקרים - או שירוץ בכל הכוח ויתרסק יחד עם המשפחה המופרעת שלו ואחרוני נאמניו?
אין לדעת איך תתפתח המערבולת. דבר אחד ברור מעל לכל ספק - אנחנו כבר מסתחררים בתוך משבי הרוח, הבאים מכיוונים שונים ומאיימים לסחוף את כולנו. בנקודת הזמן הזו יכולים לקרות דברים שיסתיימו באסון. כבר זמן רב שנתניהו פועל מכוח הפחד שמאיים לרסק את המעטפת המלכותית שמגוננת עליו ועל בני משפחתו. הוא מוכן לעשות כמעט הכל כדי לשמור על המעטפת הזו, שבלעדיה חייו, חיי אשתו שרה ובנו יאיר אינם חיים.
המעטפת הזו היא בלפור. כל מה שבלפור מייצג עבור הציבור וכל מה שהוא מהווה עבור המשפחה המוזרה הזו. בלפור בעיניהם הוא הארמון הקיסרי, חומת המגן המבדילה ביניהם לבין כל היתר, שרובם ככולם אויבים, חורשי רע, שונאי המדינה, שמאלנים מסוכנים שצריך להילחם בהם. בלפור זה שיירת המכוניות עם הפנסים הכחולים המהבהבים, בלפור זה המזכירות, העוזרים, המנקות והגננים, זו הבריכה בקיסריה שהמדינה משלמת את המים הזכים שמפכים בה, אלה המתנות, זו השמפניה שמותר לראש הממשלה לקבל מהחברים והתכשיטים שהוא דורש לקנות לרעייתו.
עכשיו, לפתע, הולך ומתברר גם לנתניהו, המרחק בין כל אלה לבין בדידות שאין קשה ממנה, הפער בין בלפור לבין חיים שאין בהם משרתים, עוזרים, מזכירות, מנקות ומתנות - סתם חיים שבהם צריך לקום בבוקר ולהילחם לבדך נגד כל כוחות השחור המאיימים, הפער הזה הולך וקטן. עוד מעט המעטפת תיעלם, והכל ייחרב ולא יהיה טעם לחיים.
זה הזמן שבו בדרך כלל מתרחשים האסונות שמשנים חיים של אנשים ומדינות. זה בדיוק הרגע שבו אנשים כמו ביבי, שאיבדו כיוון ושמטו את השליטה ואת היכולת לקבוע סדר יום - מסוגלים לעשות את הדברים המסוכנים ביותר, שאין מהם חזרה ואין מהם מוצא.
בנקודה הזאת כולנו נמצאים. זה הולך ומתקרב להיות רגע האמת. המחאה תימשך ותתגבר, ושום שוחד של כספי מדינה לא יפסיק אותה. אי אפשר לקנות אמון בכסף ואי אפשר ליצור נאמנות במעשה להטים. מהרגע שבו האמון אבד, כמעט בלתי ניתן להשיבו. אבל צריך להיזהר ולהישמר. המחאה צריכה להיות זועמת אבל שקטה יותר, תקיפה אבל לא אלימה, נמשכת אבל לא פורצת גדר. חופש הביטוי לא ייאסר - אין שום משטרה שיכולה לחסום אותו, ומשטרת ישראל לא תנסה לעשות כן, כי בסופו של דבר גם השוטרים באים מתוכנו, גם כאשר הם שוגים לפעמים ואלימים למעלה מהדרוש והראוי. ובשובם הביתה, הבית שלהם הוא בדיוק כמו הבית שלנו.
כשכל הציבור - בדגש על כל הציבור - יעמוד מול בלפור, עליו להימנע מאיבוד שליטה והיגררות למעשים שישברו את הכלים. או אז, נתניהו, שרה שלו ויאיר שלהם הם שיאבדו את מה שנותר מהשליטה, מהרסן, מהאיפוק, מהאחריות, מההגינות, משלטי העצור - ואז זה ייגמר. לפתע, יהיה ברור, שביבי כבר לא. כל היתר, יסתדר כפי שהדברים צריכים להיות. וגם את הקורונה ננצח.