לרגעים נדמה שאנחנו נמצאים בשידור חוזר של הימים שלפני הסגר במרץ־אפריל. עם ישראל שוכח מהר, ואחרי טראומת הגל הראשון של הקורונה מיהרנו לחזור לסורנו. למסיבות, למסעדות, לרצון הטבעי להתחבר, להתחכך ולהתקהל. חזרנו להרגלים, אבל הבעיה העמוקה יותר כרגע היא ההרגלים הקלוקלים של ההנהגה.
מילא כחול לבן המאותגרת, מדובר בחבורה של טירונים שעוד לא לגמרי יודעים איך להתנהל. אבל בליכוד כאילו ממאנים לקבל את העובדה שהמציאות השתנתה. לא ממהרים לשנות שם את השיטה, שכוללת הפגנת כוחנות וזריקת האחריות על גורמים אחרים על פי דף מסרים.
השבוע הם היו עסוקים בהטלת האשמה בסגר המתקרב על בני גנץ (שהלוואי שהיה באמת לוקח פיקוד ואפשר היה להאשים אותו במשהו), בהענשת ח״כ שאשא ביטון שחרגה משורת המקהלה של המפלגה והעזה לפעול נגד סגירת חדרי הכושר, ובמלחמה העקובה מדם למנות את העילגת התורנית לוועדה למינוי שופטים. בזמן הזה הווירוס לא ממש התרשם.
אנחנו חווים דז׳ה וו בעיקר מכיוון ששום מערך לא השתכלל. אין תקשורת מתכללת בין אנשי המקצוע השונים, אין התקדמות לתוכנית מסודרת לשנה קדימה, שמשלבת בעיות עם פתרונות יצירתיים, אין גורם הסברתי אחד שנותן הנחיות ברורות, והכספים שמובטחים במסיבות עיתונאים מתקשים לחלחל דרך המערכת הבירוקרטית ולהגיע לעסקים.
כמו המערך השלטוני המסורבל, שמתבכיינים עליו ללא הרף אבל לא מתקנים אותו, כי הכעס על קלקוליו מביא קולות; גם בעניין הקורונה שום דבר לא באמת נפתר, ובין הספינים נשלפים שוב הפתרונות של הגל הראשון. סגר מוחלט במקום ניהול חכם של ״שגרת קורונה״ לשנה הקרובה, פוליטיקה קטנה ומריבה על קרדיטים ומוקדי כוח במקום מינוי פרויקטור עם צוות יעיל ומקצועי, ומִחזור מודל הפלסטר של תשלום חד־פעמי לכל האזרחים, בין שהם צריכים ובין שאינם צריכים.
בינתיים מספר הנדבקים נושק ל־2,000 ביום, ולנוכח הניהול הכאוטי והמסורבל, נראה שסגר נוסף הוא בלתי נמנע. אבל נניח שיהיה סגר ונשטח שוב את העקומה. מה אז? שליפת שפנים מהכובע ותקיעת אצבעות בסכר אינן תוכנית. מדובר באנשים שהתרגלו בשנים האחרונות לכיבוי שריפות ולמחוות פופוליסטיות שמתחפשות למדיניות סדורה, וזהו שורש הבעיה.
אין פרויקטור ואין מנהלת שיכולה לפעול ביעילות, כי זה גם הסיפור של הממשלה. מרוב משרדים מומצאים, פוליטיקה קטנה ושיקולים זרים, כבר אי אפשר לנהל ביעילות את המדינה. אפילו פרופ' איתמר גרוטו וזאב רוטשטיין השלימו ביניהם אחרי הקטטות המתוקשרות והקימו צוות עבודה. אנשים נורמליים מתפכחים מתישהו משפיכת אנרגיה על מאבקי כוח ואגו. כשמשקיעים בהם כל כך הרבה, לא נשאר מקום לביצוע סיסטמטי של תוכניות מורכבות.
כדי שלא ניאלץ לצפות בעוד שידורים חוזרים של מה שלא אהבנו לראות גם בפעם הראשונה, דרוש אינטרס. כל עוד המערכת השלטונית מאמינה שהיא מתוגמלת על הדרך הקלוקלת שלה והספינים מביאים לתמיכה ציבורית, אין סיבה שזה ישתנה. לכן מזלנו שהתמיכה סוף־סוף נמצאת בירידה חדה. אם נדמה לליכוד שהכל יסתדר עם 61 מנדטים בפעם הבאה מהסיבה הפשוטה שאין אלטרנטיבה, לא כדאי להם לבנות על זה. עם השלכות הבלגן שאנחנו חווים, המפה תשתנה. אין מצב שלא תקום מפלגה אלטרנטיבית חדשה.
אלימות לא לגאלית
חבל שגם ההפגנה האלימה ברחוב בלפור בירושלים השבוע לא הפילה את האסימון. היא נוצלה לשלל ספינים, אף על פי שהייתה צריכה להדליק עוד נורת אזהרה, שמתווספת לשלל הנורות (שלא לומר צ׳קלאקות) שכבר מהבהבות מולנו תקופה ארוכה.
בקרב מחוללי תעמולת הימין פרצה שמחה גדולה על כך שסוף־סוף יש אלימות גם בקרב פעילי שמאל. אומרים שזה קיים רק בימין, והנה הוכחה שזה לא נכון. עוד טיעון בוויכוח המטומטם, כאילו המטרה היא יישור קו כדי שאלימות תהיה נחלת הכל. אבל השטיקים התעמולתיים שעובדים בימים כתיקונם, כבר לא מחזיקים מים בימים שבהם לאנשים אין מה לאכול.
ברירת המחדל של נתניהו הפכה להרגל פבלובי: למה לתקן סיטואציות אלימות אם אפשר לעשות עליהן קילומטראז׳ פוליטי? זה הביא לתוצאות במשך תקופה לא קצרה, אבל בסופו של דבר, אי אפשר לשלוט על האדוות של תעמולת השנאה.
לנוכח המשבר המתמשך, כבר יש יותר מדי כעס מצטבר ואווירת אלימות שיצאה משליטה. אכן מפחיד שיש ברחובות תחושה שדמו מותר, ואסור שתהיה אווירה כזו נגד ראש ממשלה. אבל אי אפשר להפעיל מערך שלם שמלבה את הלהבות וגם להתלונן על כך שהן חורכות את שולי גלימתך.
אותו דבר אפשר לומר על הז׳אנר החדש של ה״עיתונאים״ וה״אקטיביסטים״ שעסוקים בשלהוב ההמון ובטיפוח רגשות הקיפוח, השוני והקרע. לא מפתיע שהם משתייכים לקבוצות הקנאים הצעקניים - בעיקר למחנה הביביסטי ולמחנה השמאל האנרכיסטי. בשבוע האחרון זכינו להשתלחויות ביבים הדדיות של שניים מהם, ברק כהן ושמעון ריקלין, שרבו כמו זוג תגרנים וכמובן צילמו ושיתפו לקול התשואות והלייקים.
העיתונאים הרציניים מעמידים פנים שהסגנון לא מקובל עליהם, אבל בהתאם לנטייתם הפוליטית, כל מחנה אימץ לעצמו פה ג׳ורה מחמד משלו. אנשים כמו כהן וריקלין צריכים זה את זה - הסגנון המתלהם של אחד מצדיק לכאורה את קיומו של השני. אבל כשהם הופכים למרואיינים מבוקשים באמצעי התקשורת, המשמעות היא שהתקשורת מקדמת ומטפחת את התופעה. זה צבעוני, זה סוער ומביא רייטינג, אבל זה בעיקר עוד שמן למדורת השנאה וקידום של תרבות פח.
צריך לפרק את קלישאת ״התקשורת אשמה״. היא בוודאי לא אשמה בכל דבר, אבל היא לגמרי חלק מהסיפור שכולנו חווים. פניה של התקשורת השתנו. שיטת הדהוד הפרובוקציות למען הוקעתן לא בדיוק הוכיחה את עצמה. היא רק מגדלת עוד ועוד ״מובילי דעה״ עקומים, שמתמחים בדרגות שונות של פייק ניוז ואלימות מילולית, ומתוגמלים על כך ב־15 דקות תהילה.
אחת התוצאות היא שהעיתונות כולה מותקפת - פעם זה מישהו מערוץ 12, פעם מערוץ 13 או 11 ופעם מערוץ 20. גם בהיבט הזה אנחנו לא באמת עדים לשידור חוזר, אלא לתהליך שמזין את עצמו ומקצין.
כמו הפוליטיקאים, כרגע גם העיתונאים המשויכים פוליטית מעדיפים לשכלל את התיאוריות המכלילות ולרכוב על גלי הפילוג במקום לשנות התנהלות. בלי להרגיש, בדבקות שלהם במחנאות ובהאשמות הדוגמטיות גם הם מעודדים אווירת אלימות. כשהלהבות חוזרות אליהם מהרחוב, הם נבהלים מהוולגריות, מהקללות ומפריקת העול.
כמה קל להיות חלק ממעגל הקסמים המורעל הזה ולא להבין שככל שתמשיך להזין אותו הוא רק יחזור אליך בעוצמה גדולה יותר, וזה באמת לא משנה אם אתה מהימין או מהשמאל.
מודל הפלסטר: כשמשקיעים במלחמות אגו אין זמן לבצע תוכניות מסודרות
לרגעים נדמה שאנחנו נמצאים בשידור חוזר של הימים שלפני הסגר במרץ-אפריל, ואחרי הגל הראשון מיהרנו לחזור לסורנו. וגם: וכך הפכה התקשורת לכלי שמלבה אלימות
