כשהבנתי שאין טיסות ונגזר עלינו לנסוע לאילת, נכנסתי מיד לאתר ההזמנות ובחיי שכמעט לחצתי על ביטול. אין סיכוי שאני עוברת את הדרך ההררית, החמה והמסויטת הזו שוב. כל זיכרון ילדות שיש לי מהנסיעה לאילת מתחיל בפרפרים בבטן, בעזרה לאמי באריזת המזוודות ובספירה לאחור עד הרגע שניכנס אל האוטו וניסע למלון, אבל הזיכרון נגדע בדיוק שעה אחרי כן, כשאבי עומד איתי בצומת בית קמה, בידו האחת בקבוק מים שממנו הוא מתיז על פניי בברוטליות גברית, ובידו השנייה חצי לימון שאותו הוא מכריח אותי למצוץ ובקול היסטרי ומפוחד פוקד על בבת עינו החיוורת והמקיאה “בלי פאניקה, מרסל, בשביל אבא, בלי פאניקה". את אמי ואחותי אני זוכרת יושבות במוניתו הישנה של אבי ומחכות לנו, הן אף פעם לא סבלו מבחילות. היו ימים שכמעט והקאתי על עצמי, העיקר שלא אאכזב ולא אעכב, אבל המטבוליזם הקלוקל שלי גרם לנו תמיד לעצור.
“אני אקיא, אני אומרת לך", התווכחתי עם גור כשזה התחנן אליי לא לבטל. ברקע סיפר קריין החדשות (ימים לפני שמצא גם הוא את פיטוריו) על העלייה במספר חולי הקורונה. נאחזתי בזה כבחבל ההצלה האחרון. “אתה רוצה שאדבק? בשביל גחמה טיפשית של חופשה שווה לסכן אותי? אתה יודע שהמערכת החיסונית שלי חלשה".
“תעשי מה שאת רוצה", אמר בעלי מאוכזב, והחל לאסוף את ציוד הצלילה שלו חזרה לארון. לעזאזל, אני לא יכולה לעמוד בפני עיניו העצובות. לעולם לא יכפה עליי כלום, לא ירים את קולו ולא ידרוש, אבל מבט אחד של אכזבה ממנו - וממרסל האישה אני הופכת למרסל האמא, רק אל תיעצב, לורד רנדל בני, רק אל תיעצב.
בדרך לאילת פתח גור את כל החלונות, את האוטו לקח לשטיפה מבעוד מועד ואפילו את עץ הריח המסוכן הוציא משם, שלא יהיה לי שום טריגר לבחילה. “בכל זמן שתרצי לעצור, תגידי לי, בסדר?", ביקש. “בסדר", אמרתי וכשעברנו סוף־סוף את צומת בית קמה, חייכתי לעצמי ולחצתי פליי על פלייליסט השירים הישראליים שאני כל כך אוהבת. הצלחתי לשרוד! כשאריק איינשטיין סיפר לנו על מלחיה המפקירים של הדוגית, ושאל אם לא יקיצו משנתם, איך היא תגיע אל החוף, ליטפתי את ידו של גור והבטתי בו נוהג, כל כך יפה הוא היה באותו הרגע. נזקקנו לחופשה הזו, כל כך הרבה זמן בילינו יחד בהסגר בקורונה, ואחר כך, בתקופה שלא הרגשתי טוב, כמעט סעד אותי. מספיק, זמן לקושי וזמן להנאה. “תעצמי עיניים, אין עוד הרבה", לחש לי, ואני עשיתי כדבריו, אף נרדמתי, אבל איפשהו בכביש הערבה פתאום חלמתי על גל גדול שעולה מעליי ומטביע אותי.
כשפקחתי את עיניי הרגשתי את הבחילה גואה בבטני ואוטומטית, כמו לא עברו 25 שנים מאז, צעקתי “אבא, להקיא". גור הביט בי, הביט בשוליים, ומלמל “אסור לעצור פה, רגע, תתאפקי, אסור לעצור". למזל שנינו, דקה אחר כך, בין חולות מדבר זהובים, עמדו להם כמה טרקטורים נטושים, גור עלה במהירות על החולות ועוד כשהמכונית נוסעת, פתחתי את דלתה ורצתי אל הטרקטורים, מאחורי אחד מהם הקאתי את נשמתי. גור חיכה במכונית.
“אל תמהרי, לאט־לאט", אמר וכל שיכולתי ללחוש הוא “אבא, תעזור לי". לא כיוונתי לקדוש ברוך הוא וגם לא לאיזה אבא רוחני או הדלאי משהו, כיוונתי לאבי, שבאותה העת שכב בביתו והחלים מעוד ניתוח בעינו. אני שונאת את הזמן, הוא עובר מהר ומרחיק מאיתנו עוגנים ומבטחים ישנים. בראשי שמעתי את אבי אומר “תוציאי, אבא פה, אל תיכנסי לפאניקה". אז הוצאתי וצעקתי לגור “מים". הוא יצא מהמכונית בריצה ושטף את פניי. “אני רוצה את אבא שלי", ביקשתי ממנו בקול מתפנק ולא אופייני, והוא צחק. “תכף נתקשר אליו", אמר. כשחזרנו אל האוטו, ויתרתי על הטלפון. ידעתי שאם רק ארמוז שהקאתי, הטלפונים מאבי ילוו את כל הטיול.
שלושה ימים נפלאים עברו עלינו שם באילת החמה. אין ספק, הצפיפות המוגזמת, המסיכות שמגיעות לאנשים מקסימום עד הסנטר ועם ישראל חובב הוודקה, הרדבול והפיצוחים על הבריכה גרמו לי להתגעגע לאירופה, ובכל זאת, מצאתי את עצמי באחד הערבים חולקת מעגל מלא בפיצוחים עם כמה עובדי מפעל מהצפון שבאו להתרענן באילת, ומרכלת איתם על הכל. “אז מה זה הסיפורים שלך בעצם? זה מהדמיון או מהמציאות?", שאל אותי בעל המפעל, שאותו לא אהבתי מההתחלה. יש אנשים כאלו שהברוטליות, ה"אני יכול הכל" והצעקות חסרות התוכן שלהם - זה כל מה שמרכיב אותם, וכזה הוא היה. מובן שרוב הזמן הוא ישב בלי חולצה, גם בלובי המפואר וגם בשפת הבריכה.
“מה יש לך? יש לה כבר כמה ספרים, נכון?", שאלה אותי אשתו שהצטרפה אליהם. “נכון", חייכתי אליה ושמחתי על הזיהוי המהיר. הוא לא זיכה אותה בתגובה, בכלל, גם מבטיו אליה, אם היו, הביעו אכזבה רבה וגועל. מתברר שבעל המפעל הזה לא ניזוק מאותה המגיפה והחליט להזמין את עובדיו לחופשה באילת. כשבמעגל דיברו על ביבי, על ההפגנות, האישומים, כוכב הילדים הגזען ועוד מרעין בישין, הוא לא הפסיק למזוג כוסות וודקה ולמלא פיצוחים בתוך צלוחיות קטנות לאחת הפקידות שלו. היא הייתה שחומה, יפה, כאילו השיר “שחרחורת" נכתב עליה. אף שרוב העובדים היו צעירים וטובי מראה, לא נראה שהיא נדלקה על אחד מהם במיוחד, היא הסתגרה בעצמה ואהבה את השקט שלה.
כשקפצו כולם לבריכה, פנה אליה הבעלים ואמר, “נו מה? כולך כבר חלודה, בואי תקפצי איתנו". כשראה שהיא לא משתתפת בשיחה, התקרב אליה בדאגה, והניח על ירכיה יד מזוקנת ובוטחת ושאל, “הכל בסדר? את מרגישה טוב?". כשראה את אחד המלצרים הנאים לוקח ממנה הזמנה, מצחיק אותה מעט ושואל למספר החדר שלה, התקרב בעל המפעל מיד ואמר, “תרשום את זה על החדר שלי, תודה רבה", ונפנף אותו במהירות.
הסתכלתי על אשתו. הייתה לה צמה ארוכה־ארוכה, פנים עגולות, גוף גדול וקעקוע על הרגל שימיו הטובים חלפו מזמן, אם היו כאלו. רוב הזמן חיבקה את בתם בת ה־10 ודאגה לכל מחסורה. כשירד הערב ונפרדתי מהמעגל לטובת מופע כנרות בלובי, ראיתי איך אשתו מנסה במשך דקות ארוכות לקבל את תשומת הלב שלו רק כדי להגיד לו שהילדה עייפה והן עולות לחדר. “יש לך כרטיס?", שאל ולא הביט בה, היא לא השיבה ועלתה בתחושת השפלה. כשגור הזמין לי ולו כדורי גלידה וקצפת והקשיב לכנרות, אני לא הצלחתי להסיט מבטי מהאיש והפקידה. לאט־לאט עלו כל שאר העובדים אל החדר, רק הוא, היא ועוד שני עובדים נשארו שם ושתו. “אני חייב תמונה איתך", אמר לה ולא חיכה להסכמתה. “העובדת הכי יפה שלי", חייך אל הסלולרי והצמיד אותה אליו, היא הצטנפה בעצמה ודקות אחר כך סידרה את חצאיתה הקצרה ועלתה אל החדר, הוא אחז בידה. “אני אקח אותך?", שאל, “שתית קצת".
“הכל טוב", אמרה בקצרה ועלתה במהירות. עקבתי אחריה במבטי, ידעתי שאם יקום אחריה, אקום גם אני.
הוא לא קם.
אבל יום למחרת, בבריכה, ראיתי שוב את אותה הקבוצה יושבת יחד, במרכזם דלי קרח עם וויסקי ווודקה, ומשני הצדדים האחרים של הבריכה יושבות, כל אחת ספונה בתוך עצמה, אשתו של בעל המפעל והפקידה היפה. את שתיהן הוא הורס בדרך כזו או אחרת, ושתיהן ברבות הימים, אם ירצה קדוש הקדושים, יהרסו לו את המפעל (אמן לזה).
ביום האחרון, רגע לפני שנכנסנו אל הרכב, ראיתי אותם בלובי. הוא ניסה לדבר עם פקידתו והיא סירבה, אחר כך ניסה שוב, והיא שוב סירבה, עד שהרים ידיו והתייאש. מבטו נתקל במבטי, הוא ראה שהבנתי הכל והביט בי כמו מאשים אותי בחטטנות. “ביי, סופרת", אמר לי בלעג ונכנס אל המעלית. “גור", ביקשתי מאהובי רגע לפני שנכנסנו אל האוטו, “לך תביא לי מחדר האוכל חצי לימון, בנסיעה הזו בטוח אקיא".
עד הבית עצרנו שלוש פעמים, אבל הפעם, כמובן, לא המטבוליזם היה אשם.