פעמים אני מרגישה פראיירית ואין לי מושג איך להתמודד עם זה. אולי לכם הפתרונות. אם אדם נולד חנון, שקט, אחד שמסתפק במה שנותנים לו, כזה שמעדיף לוותר על נתחו בעבור שלום בית או חיים רגועים יותר, מה צריך לקרות לו כדי שיזדעזע עולמו ולשונו הצחורה תשחיר מעט? בכמה הוא צריך להתבגר וכמה מנות אומץ עליו לשתות כדי להעמיד את שוחרי רעתו במקום אחת ולתמיד ולא לאכול עצמו אחר כך במקלחת, כשהוא משנן לעצמו תרחישים אפשריים למענה, שכמה חבל שלא נתן באותו הרגע?

טרם ימי הקורונה, ההפגנות, הדגלים השחורים וזרנוקי המים, הוזמנתי להשקת ספר השירים החדש של חברי הטוב והאהוב המשורר סמי שלום שטרית. הוא אמר שהוא לא בגיל שבו הוא מתכוון לשכור חלל גדול, קייטרינג ובקבוקי קאווה ולהביא אנשים לפאר את יצירתו, הפעם הוא עושה משהו קטן יותר, על גג ביתה של ידידתו בנבכי יפו העתיקה. הוא הבטיח כי יהיה אלכוהול, הרבה קוסקוס ומאכלי עדות. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להשתכנע. “ועל הדרך, מרסל", אמר לי האיש הביישן והענו, “אם תוכלי, תקריאי איזה שיר אהבה שלי, אבל לא אחד כזה עם מילים גסות, הילד שלי יהיה בקהל!".

צחקתי, ידעתי כי אני הולכת לבחור את השיר שהכי משופע במילים המלוכלכות. את בן זוגי לא לקחתי עמי, בהשקות הוא מתעייף, זה משעמם אותו מאוד, והוא אומר שאת הסיפורים שאני כותבת אני מקריאה בצורה הטובה ביותר, כל השאר פחות. ניצלתי את מרווח הנשימה כדי ללבוש שמלה בעלת מחשוף, התאפרתי בגוזמה ועליתי על עקבים, אפילו לקחתי מונית כי תת־המודע שלי סימן שלבטח יהיו שם לא מעט אנשים שארצה להרים איתם לחיים וחבל לסכן את הרישיון הכל כך טרי שלי. הדרך לשם הייתה מוזרה, כמה זמן לא התגנדרתי לכבוד יפו, לא יצאתי לבדי, ולא הרגשתי נחשקת ומסתורית כמו באותו הערב.

אהבתי את הרגע ההוא, רגע נוסטלגי ומתוק. כשהגעתי אל מתחם הדירות המפואר, חיפשתי את העלייה לפנטהאוז שבו נערכה ההשקה. משלא מצאתי, עמדתי אבודה, חשבתי רגע והלכתי בעקבות קריוקי ומישהי ששרה את “חבייתק" של פיירוז בקול יפה כל כך. נתקלתי שם בדלת פתוחה לרווחה, היה זה בית מפואר מאוד, הסלון שעמד במרכזו היה בצבעים של חום ולבן, עתיק מאוד עם מסגרות מפותלות מעץ. באמצע, על שולחן עם זכוכית טורקיז, נחו פלטות ענקיות של פירות, מתוקים, שתייה קלה ופיצוחים. על הספות ראיתי כמה חבר'ה שדיברו ביניהם בערבית. אחד ישב עם נרגילה, השני צילם בסלולרי שלו, השלישית, זו עם הרעלה, השתיקה את כל שהעז להפריע לשירתה של זו שעמדה, ג'ינג'ית, יפהפייה כל כך שהשכיחה לשם מה הגעתי. “את צריכה משהו?", שאלה אותי אישה מבוגרת שבדיוק צעדה מהמטבח, בידה מגש גדול ובו עלי גפן מגולגלים בשרטוט מופתי. “סליחה, לא התכוונתי להתפרץ, את יודע איפה המסיבה של סמי?".

“סמי? מי זה סמי?", שאל אחד מהיושבים על הספות, בן גילי בערך וחולצת הפולו השחורה שלו אומרת יותר משארצה לשאול. “עושים פה איזו השקה של ספר, וואו איך היא שרה, גם סבתא שלי הייתה שרה את זה". כולם הסתכלו עליי ובחנו את הפרעת הקשב שיצאה לי פתאום, שניים מהם אפילו צחקו. הבחור עם הפולו בחן אותי ואמר: “סבתא שלך מוסלמית?".

“לא", חייכתי, “בעצם אולי קצת, היא נולדה בדמשק".
“בואי, כנסי", משכה אותי האישה עם העיניים הזוהרות ומגש עלי הגפן והושיבה אותי על אחת הספות, שתי נשים שישבו שם בחנו אותי אך חייכו, והבחור עם החולצה השחורה שאל “קולה? פאנטה?". 
“קולה זה טוב", אמרתי, לא העזתי לסרב וגם לא רציתי.

כשהיא סיימה לשיר, מחאו לה כפיים כולם, אפילו זה שהפריח בועות של נרגילה לאוויר זנח את עבודתו החשובה ואמר “תיסלאם, אוחתי". 
“מה את רוצה שאני אשיר לך? אייל גולן? זהבה בן?", שאלה אותי הג'ינג'ית.
“באמת? אז את סוואח!", עניתי בהתלהבות, אם כבר את ביתם של סבי וסבתי ז"ל הביאו אליי, מי אני שארפה ידיי משם?
כששמעו השאר את בקשתי, מלמלו “את משלנו, יפה, איזה בחירות, זה משהו". כשהיא התחילה לשיר, כבר הייתי בעלה הגפן השני שלי, נשענתי לאחור על הספה הנוחה ביותר שבה ישבתי בחיי ועצמתי את עיניי.
“סוואח" החלה לשיר ומשכה את המילה שפירושה “נווד" בכל האוויר שנותר לה. 
“סוואח, ווי מאשי פיל בילאד, סוואח, וויל חאטווה ביני ווי בין חביבי בארח מיש וואר בעיד, וואנא פי גארייח וויל, לייל אי אראב וויל נהר ראווח"
“נווד, שהולך בין הארצות, נווד, והמרחק ביני לבין אהובי גדול הדרך ארוכה, ואני מרגיש זר הלילה מתקרב והיום הלך".

לא רציתי שייגמר הרגע, בעיני רוחי ראיתי את הטרנזיסטור הקטן של סבי שמעון ואת עבד אל־חלים חאפז שר לו בשישי לפני בית הכנסת. סבתי עמדה במטבח ובידיה סיימה לגלגל את הקובות לשישי ושבת, היומיים שבהם יפקדו את ביתה כל שמונת ילדיה, עשרות נכדיה וכלותיה. אורז עם אטריות, על זה שתי כפות אפונה ברוטב אדום, קציצה רכה־רכה ושתי קובות בורגול מטוגנות. “תאכלי, יא מרסל, תאכלי, יש עוד זמן עד הקידוש", היא קמה לתחייה, הושיטה לי את הצלחת ויחד הקשבנו לאישה הג'ינג'ית עם קול הפעמונים שרה לנו את “סוואח".

כשהיא סיימה את השיר, הרגשתי את הדמעות בעיניי וידעתי כי הלך האיפור והלכה מרסל העלק מסתורית. קמתי ממקומי ואמרתי “אלוהים יברך אתכם, עשיתם לי את היום". “המסיבה שרצית פה למעלה, תלחצי 4 במעלית", קרץ אליי ההוא עם הפולו. לא כעסתי על זה שהסתיר ממני, בסתר לבי קיוויתי שאותו אלוהים יברך הכי הרבה.

יצאתי משם ועליתי למעלה, ההשקה כבר התחילה, חיבקתי את אבי גבאי, הנהנתי לשלום לאיתן כבל, הצטלמתי עם שלומי חתוכה, וחיפשתי את חתן השמחה, סמי. אחרי שמצאתי אותו, דחק בי לעלות כבר לבמה. עליתי, פתחתי את ספרו וכשקירבתי את המיקרופון לשפתיי, כמעט שהתבלבלתי ושרתי את “סוואח", אבל הקראתי שיר אהבה נפלא שכתב, כל כך הרבה רגש היה שם, שהמילים הגסות נבלעו כמו לא היו. אחר כך, כשירדתי מהבמה לקול מחיאות הכפיים של הנוכחים, פזלתי אל כיוון הקוסקוס, לא לפני ששני משוררים מוכרים מאוד עצרו אותי ואמרו “ממתי מזמינים לפה ביביסטים?".

“אתם מדברים אליי?", לא הבנתי. הכרתי את שניהם היטב משיריהם, אחד אף מלמד במוסד ממלכתי ומוכר ואת שירתו אני מאוד מעריכה. “כן, צוחקים איתך, יא מרסל", טפח השני על כתפי, “אבל תדעי לך כל הכבוד שאת מעורבבת עם כולם פה, בדרך כלל הם לא מקבלים לפה את שתי גדות לירדן, וטוב שכך".

עדיין לא הבנתי מה הם אמרו, למה דווקא לי ואיך בדיוק קטלגו אותי. מאחוריהם ראיתי את אבי גבאי, הוא עמד שם ליד המעקה, כוס יין בידו והביט ביפו היפה והשקטה. ניגשתי אליו והעלבון בגרוני, לא על הקטלוג אלא על ההשפלה. “פוליטיקה זה חרא, אה?", שאלתי אותו. הוא הביט בי בעיניים נוגות ואמר: “את שומעת למטה? הם שרים את הבית שלנו".

“הזיכרונות, הם אף פעם לא ינטשו", אמרתי לו וירדתי חזרה במהירות במדרגות. כשדפקתי על הדלת, ידעתי שלא יזקפו גבה, ויותר מזה ידעתי שמקומי שם עוד שמור. שם, על הספה חיכתה לי סבתי. “לאן הלכת, יא מרסל?", שאלה, “הצלחת שלך עוד מלאה", והגישה לי קובה, ממולאת בשלום.