נדמה לי שהייתה זו השחקנית ג'וליה רוברטס שסיפרה לא מזמן בראיון שמדי פעם, כשהיא מביטה בתמונות ישנות שלה, עולה בה תחושת התפעלות מכמה טוב היא נראתה אז וכמה הזדמנויות לאושר העניקו לה החיים כפי שבאו לידי ביטוי באותו הרגע שבו הונצחה בידי המצלמה.
עם זאת, היא ציינה ביושר שבאותה תקופה, לפני לא מעט שנים, לא היו לה אורך הרוח והבגרות שיאפשרו לה ליהנות ממה שעמד בפניה. במקום לנצל ולמצות עד תום את הזמן הקסום, פריחת הנעורים והקריירה המוצלחת, רוברטס התבוססה בשלילי.
לדבריה, היא זעמה על קטנות: פצעון שצץ בפניה הוציא אותה מדעתה, תסכולה גבר אחרי שהוסיפה קילוגרם אחד למשקלה, ודיכאון היה מנת חלקה בעקבות כישלונות רגעיים, שבמבט לאחור התבררו כחסרי חשיבות ושוליים. כך התנדפו ברוח המועדים הטובים והיפים במרוץ החיים והתחלפו בחוסר שביעות הרצון התמידי שאפף אותה.
כדברי רוני דניאל: "רוצה לומר" שמרוב שאנחנו עסוקים בקנטרנות קטנה ובקיטורים על החלק בכוס שאינו מלא, קשה לנו מאוד לזהות את העובדה שלמעשה הגענו לתחנה מצוינת במסע שלנו.
לי אישית התחושה הזו מוכרת היטב, ואני חושב שהיא משותפת לרבים. מי מאיתנו מצליח ליהנות בזמן אמת מהטוב שנפרש לרגלינו? מנקודות שבדיעבד אנו מבינים שהייתה טמונה בהן אפשרות להנאה גדולה? המחזאי והסופר אנטון צ'כוב, שידע לפענח היטב את המתרחש בנפשו של האדם, הציג ביצירותיו בחדות מכאיבה את הפספוס הקבוע הזה, כשסיפר במיומנות קורעת לב על ההחמצות הקיומיות הגדולות שמותירות ריק גדול ועל חוסר מימוש, אף שהיה אפשרי בהחלט. אנשים שלעולם לא ייסעו למוסקבה לכבוש את העולם, אהבה שלעולם לא תפרוץ ועוד.
למרבה הצער, כך עובד המנגנון שלנו. כיום אני מביט לאחור ומתבונן על שנים רבות מחיי שבהן הייתי אמור להיות אדם שבע רצון ושמח. במקום זה זכורה במוחי בעיקר תחושה של אומללות ותסכול, שנבעה בדרך כלל מדברים שנראים כעת כשטויות גמורות, שאינן שוות יותר מדקה של תשומת לב. ציון לא מספק באוניברסיטה, חבר שקיבל הזדמנות מקצועית שנמנעה ממני, כתבה שהתפקששה או קמט בולט מדי יכלו להעכיר את מצב רוחי לימים ואף לחודשים ולשלוח אותי לתוך מרה שחורה ועמוקה.
כמעשה רוברטס הבטתי השבוע בתמונה שעלתה באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי שמאגדת חברים מהעבר. היא צולמה בימי התיכון. אני נראה בה לא רע לחלוטין. הזמן קפא ברגע שבו אני על במה בעיצומו של מופע סיום בבית הספר. הייתי כמעט בן 18. פרוע, צעיר, עם בלורית שופעת ובמרכז העניינים. מבחוץ זה נראה מוצלח בהחלט. היו לי כל הסיבות לחגוג את הרגע, לטרוף את החיים - אבל החמצתי את ההזדמנות.
באותם ימים נתפסתי לקטנות. לחורים תפלים ומיותרים. נתתי לחוסר ביטחון ולמגרעות זוטרות להכתיב את ההוויה שלי. ככה ירדו לטמיון שנים רבות של אושר פוטנציאלי והתפוגגו. הן לא יחזרו. החיים הם עניין חד־פעמי, חולף ומהיר. רק כשמתבגרים קצת מבינים את זה.
כשאני מביט כעת, בימי הקורונה, על המצב הקשה וחושב על האסון שעוד מעט ישטוף כל חלקה ראויה, ברור לי כמה טוב היה כאן עד לא מזמן: הכלכלה פרחה, בריאות התושבים הייתה איתנה יחסית, נהנינו משפע מזונות, המורל הלאומי הרקיע שחקים, והיציבות השלטונית והחברתית עמדה כחומה בצורה. ולמרות כל אלה התלוננו. כמעט על כל דבר. מפוליטיקה ועד לאיכות הטלוויזיה. הכל היה רע לחלקים בציבור, ובעיקר עבור מספר לא מבוטל מהקולגות שלי בתקשורת.
במקום לרכוב בחיוך על כל אותם דברים נפלאים שהמציאות זימנה לנו, למצות את הכיף שממש נשלח לעברנו ולנשום עמוק־עמוק את הרוח הטובה - הזעפנו פנים והתייחסנו למתוק כאל לימון חמוץ.
אז אולי עכשיו, כשאנחנו במצב רע אולם לא בהתמוטטות מחרידה עדיין, כדאי ליהנות ממה שיש, גם אם זה נראה לכם די דפוק. כי בקרוב, כשתהיה כאן קטסטרופה גדולה יותר, אתם תביטו בערגה על התמונות שלכם מלפני מספר חודשים ותכעסו על עצמכם. לא תאמינו איך יכולתם לפספס ימים טובים בהרבה מאלה שיהיו.