1. באופן לא מפתיע, תוכנית המענקים המשופצת סובלת כעת מ"קשיים טכניים ומשפטיים". לא מפתיע, משום שחלוקה אוניברסלית הרבה יותר קלה לביצוע מאשר חלוקה דיפרנציאלית, שנתקלת במחסומים בירוקרטיים, כיוון שצריך לפלח אוכלוסיות מסוימות במטרה להזרים להן סכומים שונים.
תוכנית המענקים המקורית הייתה פשוטה וקלה תפעולית לביצוע באופן יחסי: 750 שקל לכל מבוגר, 2,000 שקל למשפחה עם ילד אחד, 2,500 שקל למשפחה עם שני ילדים, ו־3,000 שקל למשפחה עם שלושה ילדים ומעלה. היקף התוכנית עמד על כ־6 מיליארד שקל - זה נשמע הרבה מאוד, אבל במונחים תקציביים ובמונחי היקף תוכניות הסיוע במשבר הקורונה, זה לא עד כדי כך משמעותי. לא זניח, אבל לא סכום שיגרום למדינה לפשוט רגל, כפי שכמה וכמה כלכלנים הזהירו בצורה פופוליסטית.
קמה צעקה גדולה, והתוכנית שונתה במטרה "לאזן" אותה: כלומר, לקחת מהקצה העליון של אלו שלא זקוקים לסיוע ולתת לקצה התחתון, אלה שמגיע להם יותר. הרעיון נשמע נפלא וצודק, הבעיה היא שיש סביבו הרבה דמגוגיה.
התוכנית המשופצת קבעה כי המענקים יחולקו לכל האזרחים, למעט מי שמשתכר יותר מ־640 אלף שקל בשנה - כ־53 אלף שקל ברוטו לחודש (שעל פי התוכניות, עובדים אלה ימוסו על המענק) - וכן בכירים במגזר הציבורי המשתכרים מעל ל־30 אלף שקל ברוטו בחודש. כמו כן, יחיד המוגדר באוכלוסיות הבאות יקבל מענק מוגדל: קצבת סיעוד, קצבת נכות, הבטחת הכנסה, עולים חדשים נזקקים (שנתיים בארץ), מובטלים מעל גיל 67, קשישים מקבלי השלמת הכנסה.
והנה הגענו ל"קשיים הטכניים והמשפטיים" שאיש אינו יודע מתי ייפתרו. לכן מה שצריך לשאול הוא מה כדאי יותר: מענק אוניברסלי שמגיע מהר לכיסי האזרחים, או מענק דיפרנציאלי שנתקל בקשיים ויגיע באיחור? בעיניי התשובה ברורה: עדיף אוניברסלי, כי היקף המענקים שיחולקו לאלו שלא זקוקים לו אינו משמעותי, ולא כדאי לסרבל בגללו את החלוקה ולשבור את הראש איך עושים זאת.
2. אחת הבעיות במאגרי הנתונים היא שאין בישראל חובת דיווח כללית, ולכן אין מידע על ההכנסות הכוללות (לא רק מעבודה) של האזרחים ומשקי הבית. עם זאת, יש מידע מדויק על רמת ההכנסה הרשמית (דגש על רשמית, כי יש גם עבודה בשחור) של כל שכיר ושל כל עצמאי מעבודה דרך נתוני הביטוח הלאומי, שהנתונים שלהם מעודכנים נכון ל־2017.
על פי הנתונים הללו, בישראל יש כ־3.8 מיליון שכירים. רק כ־58 אלף מהם מרוויחים פי 4 עד פי 5 מהשכר הממוצע במשק - בין 42 אלף ל־53 אלף שקל ברוטו לחודש, במונחי השכר הממוצע של 2017. כ־4,700 שכירים בלבד מרוויחים פי 5 ומעלה מהשכר הממוצע - כלומר יותר מ־53 אלף שקל - והם בוודאות לא יקבלו את המענק. השורה התחתונה היא שמיעוט זניח ביותר, פחות מ־1% מהשכירים אינם זכאים למענק. ההנחה שלי היא שרובם עובדים ותיקים, שחלק מילדיהם או כולם כבר עברו את גיל 18 והם ברשות עצמם - ולכן הילדים יזכו למענק.
דרך אחרת להסתכל על הנתונים, אף יותר מדויקת, היא באמצעות מספר המשפחות העובדות, וזה מתפצל לשני הורים עובדים ולהורה אחד שעובד, שוב, לפחות באופן רשמי. בישראל יש כ־1.56 מיליון משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, וכ־1.78 מיליון משפחות שבהן רק אחד מבני הזוג עובד. בעשירון העשירי של המשפחות העובדות (זוגות) ההכנסה הממוצעת לחודש עומדת על 63־68 אלף שקל למשק בית (תלוי במספר הילדים), ולכן הם כמובן לא זכאים למענק לפי הרף החדש שנקבע (640 אלף שקל). אבל שימו לב לעשירון התשיעי, שנחשב אמיד לכאורה: ההכנסה הממוצעת למשפחה נעה סביב 37 אלף שקל ברוטו לחודש, ולכן כל המשפחות בעשירון התשיעי זכאיות למענק לפי הרף החדש שנקבע בתוכנית המשופצת.
אצל משפחות שבהן רק אחד מבני הזוג עובד התמונה עוד יותר ברורה: העשירון העליון מרוויח כ־26 אלף שקל ברוטו לחודש, וכל המשפחות האלה יקבלו בכל מקרה את המענק. נשארנו רק עם העשירון העליון של המשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים - כ־156 אלף משקי בית בסך הכל. בהנחה מאוד נדיבה מדובר במענקים של עד כחצי מיליארד שקל שיגיעו לאנשים שלא זקוקים לו. אז האם סכום של חצי מיליארד שקל - בלי לזלזל - מצדיק את כל העיכובים?
כמובן שחשוב שהשכבות החלשות יקבלו מענקים גבוהים יותר, אבל יש כל כך הרבה דרכים לתמוך בהן נוסף למענק אוניברסלי, אז למה להסתבך בכל מיני קריטריונים שיוצרים קשיים משפטיים? כי בישראל אוהבים לסבך כל דבר.
3. אני גם לא מצליח להבין את אלו שזועקים על חלוקה אוניברסלית של מענקים חד־פעמיים, אבל לא משמיעים את קולם על קצבאות אוניברסליות שמוענקות מדי חודש ובמשך עשרות שנים - כמו למשל קצבאות זקנה. האם חלוקה של קצבאות זקנה לכל האזרחים, גם לאלה שממש לא זקוקים לה, ויש לא מעט כאלה, לא פוגעת בערכים שעליהם נלחמו כל המתנגדים לחלוקת המענקים במתכונתה המקורית? בוודאי שפוגעת, ופוגעת מאוד. בעוד בתוכנית המענקים כחצי מיליארד שקל יגיעו לאנשים שלא נזקקים להם, קצבאות זקנה בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים לאורך השנים מגיעות לאנשים שלא נזקקים להן - ואף אחד לא פוצה פה.
4. הנזיפות הקשות שהטיח שר האוצר ישראל כ"ץ במנכ"לית משרדו קרן טרנר־אייל, יוצאת אגף התקציבים, ובשאול מרידור, ראש אגף התקציבים ("ההתבטאות הפומבית שלך נגד הממשלה חמורה. את מה שיש לך ולאחרים להגיד תגידו בתוך החדר. אם אתה רוצה להתבטא באופן פוליטי ופומבי, אז לך לפוליטיקה") - הן תולדה של מתח רב־שנים בין אגף התקציבים לבין שרי האוצר. בהתחלה העימותים היו על אש קטנה, אבל בשנים האחרונות הן פרצו במלוא עוזם.
הסיבה לכך היא הדנ"א של אגף התקציבים. בתפיסה שלהם הם לא מבצעי מדיניות אלא מעצבי מדיניות, מה שנקרא "שומרי הסף", והם נוטים לחשוב בטעות שכל הפוליטיקאים הם רמאים שרוצים לגנוב את הקופה הציבורית. הם חושבים שהם פועלים בעד האינטרס הציבורי, ואילו הפוליטיקאים פועלים נגד האינטרס הציבורי. התפיסה הזו משבשת את היחסים בין פקידים לבין נבחרים, ויוצרת מצב שבו פקידים לא מאפשרים לנבחרים לבצע את מדיניותם או תוקעים להם מקלות בגלגלים.
באגף התקציבים יש גם בעיה קשה אחרת: לראש אגף התקציבים יש שישה סגנים לשישה תחומים: נדל"ן ושלטון מקומי; צוות ביטחון ומינהלי; צוות חברתי (בריאות, חינוך ועוד); צוות תשתיות (אנרגיה, תחבורה, מים וחקלאות); צוות מאקרו (תקציב, מגזר ציבורי ועוד); וצוות כלכלי (השכלה גבוהה, תקשורת, תיירות ועוד). לרוב מתמנים לראשי הצוותים כלכלנים באמצע שנות ה־30 לחייהם, לעתים אף צעירים יותר, שמוצאים עצמם אחראים לתקצוב ותקציב של עשרות מיליארדי שקלים, בלי שאיש מהם התערה בניהול בסקטור העסקי. המסלול של רובם היה מהאוניברסיטה לאגף התקציבים, עד למינויים לתפקידים בכירים. הם באים עם נוקשות אידיאולוגית חסרת פשרת וחוסר ניסיון וחוסר הבנה עסקית מוחלטים, על הדרך מנהלים שיח עקיף עם התקשורת, מאחורי גבם של הפוליטיקאים.
"הבעיה הבסיסית בכוח האדם של אגף התקציבים היא שהוא חדגוני וחסר ניסיון", כתב בעבר ד"ר ראובן פרנקנבורג, שכיהן 40 שנה במגוון תפקידים באגף התקציבים ובאגף החשב הכללי. "המשימות המורכבות הכרוכות בתקצובה של מדינה מודרנית מחייבות איוש של האגף - גם ברמה הנמוכה ביותר - בעובדים מנוסים יותר עם השכלה רחבה יותר. הכרחי שגם רפרנט מתחיל, המקבל החלטות לגבי סכומי כסף גבוהים, יביא לתפקיד ראייה מעבר למה שנרכש בספסלי האוניברסיטה...".