בלי להיכנס לוויכוח המעניין והמפרה "כן ביבי, לא ביבי", אני רוצה להציע רעיון חדש ומהפכני - כן יאיר. אני יודע שהבחור (הילד, הנער, הגבר, תלוי בהשקפה הפוליטית) מבלפור אינו הדמות האהובה במדינה, ואם ייערך סקר דעת קהל לגבי הדירוג החברתי בתוך משפחת נתניהו, לדעתי הוא לא יקטוף את המקום הראשון.
ההתכתשויות שלו עם עיתונאים ופוליטיקאים מהצד הנגדי, ולאחרונה גם עם כאלה שלא מהצד הנגדי, כבר הפכו לעניין שבשגרה שמצוטט ומהודהד בכל מקום. רק השבוע הוא נכנס חזיתית בלימור לבנת, שהודתה שכשרת חינוך לשעבר כנראה כשלה בחינוכו. "וזה כבר לא בר תיקון", הוסיפה, וחסמה. זה אחרי שהוא שלח אותה לקיבינימט עם ארבעה סימני קריאה, וחתם בברכה - "ברוך שפטרנו ממך בליכוד".
הפה שלו יכול להיות לפעמים כה מטונף, עד שנדמה שגם אם ישטוף אותו במכת"זית זה לא יעזור. מעניין מה קורה בבית משפחת נתניהו לעת ערב, כשהאב חוזר מהעבודה ומספר על הקשיים בהנהגת המדינה, האם מספרת על יומה הסוער כפסיכולוגית והשלווה שמקנות לה עובדות משק הבית, והבן מספר באילו גידופים השתמש היום. כל אחד וענייניו.
למי שפספס את הפרקים הקודמים: יאיר נתניהו קרא להחרים את "אופירה וברקו"; כינה את פקידי האוצר "מחבלים"; הפיץ תמונות שקריות של מפגינים; ואת עורך חדשות 12 כינה "חסר מוסר, חסר בושה וחסר אתיקה", כל זה כשהבוקר אצלו עוד לא התחיל.
לאחרונה נתניהו ג'וניור גם מספק ראיונות לערוצים ימניים כמו ערוץ 20 ואף קיבל תוכנית רדיו בגלי ישראל, אך עיקר פעילותו התקשורתית המסעירה היא בטוויטר. גם אחרי שחסם אותי (לא נעלבתי), המשכתי להתעניין בציוציו, והייתי מסכם אותם כך: מדבר מהפוזיציה? בוודאי. תועמלן? ועוד איך. לא תמיד מדייק בעובדות? האנדרסטייטמנט של המאה. אבל דבר אחד גדול וערכי אפשר להגיד בשבחו - הוא מגן על אבא שלו.
בראיונות שנתנה בעבר השרה מירי רגב, סיפרה שהתביישה בהוריה ובתרבות המזרחית שממנה באו. היא ויתרה על שם משפחתה סיבוני, והתכחשה למסורת. מאז היא עושה כדבריה "תיקון גדול ופועלת להחזיר את הגאווה בתרבות המזרחית".
יש ילדים (ונערים, וגם בוגרים) שמתביישים בהורים שלהם שהם שמנים או נכים או לא משתכרים מספיק. אנחנו רוצים להתנתק מהורינו, כי הם לא עוזרים, פולשים לחיינו או אפילו רק חובשים כובע מביך. כל דבר קטן הוא עילה מספקת להתנכר אליהם ולברוח למדינה אחרת. ברוב החיים שלנו ההורים הם שם נרדף לפדיחות. ואחרי שכבר התרגלנו לנוכחותם, אנחנו רק רוצים שיעשו לנו בייביסיטר וישאירו ירושה הגונה.
לאורך השנים זכורים לנו בנים ובנות של ראשי ממשלה שהיו מסתתרים או שותקים. היו כאלה שהעדיפו להתרחק, אך היו גם מי שהועסקו על ידי אביהם בממשלה כשליחים מיוחדים. אבל בן של ראש ממשלה שעומד כחומה בצורה ויורה חצים מדויקים על כל מי שמתקיף - כזה עוד לא היה. וכן, יש בזה משהו יפה. בחור בן 30 כמעט, חדור אידיאולוגיה, שמקדיש את עצמו לחלוטין להגנה על אביו (שכנראה כלל אינו זקוק להגנתו) בחירוף נפש, תוך התעמתות עם כל העולם מהבוקר עד הלילה.
זה בדיוק ההפך מחיי נוחות ופרזיטיות שמייחסים לו מתנגדיו. הוא לא מפתח קריירה או דואג לעתידו, אלא משתולל בכל מקום בשביל אביו. אהבתו אליו טוטאלית. כל מי שינסה להתקרב - יאיר יתייצב מולו עם הכלים העומדים לרשותו: מקלדת ופה קטלני. יש שרואים בזה חוסר חינוך וחיי בטלה. בעיניי זו יראת כבוד.
הוא מכנה את אביו "נתניהו" בציוציו. הוא מקריב את חייו הצעירים לצורך הגנה מילולית אפקטיבית על אביו המותקף. הוא גאה באבא שלו, וכשהוא רואה לנגד עיניו חוסר הוגנות, הוא מתגייס במלוא כוחו. "כבד את אביך" בשבילו זו רק ההתחלה. הוא הולך על הפרשנות המרחיבה: כבד, צייץ, הילחם, התגונן, התגולל, ספר על אביך בכל מקום בעולם, תמוך בו ועשה הכל כדי להראות לעולם כולו שאתה גאה בו ובמשפחה שלך, גם בזמנים טובים ובמיוחד בימים סוערים.
עזבו רגע את הרצון שלכם לחנך אותו ואת העצבים שהוא מסוגל להביא לכולנו. אני מדבר רק על סנטימנט אחד ויחיד - האינסטינקט שלו בנוגע לכבוד לאביו. השבוע היה יום הולדתו ה־29 של יאיר. גם אם צריכה להיות ביקורת על התנהלותו, את זה - צריך להגיד בשבחו.