בנסיעה בכבישי הצפון מראש פינה ועד שלומי אנחנו סופרים לא פחות מעשרה מחסומים של הצבא. לרכבים האזרחיים מנופפים החיילים לשלום, רק הרכבים הצבאיים נעצרים במחסום, מוודאים שהם לא נוסעים באזורים החשופים לירי נ"ט מלבנון. צה"ל לא לוקח סיכונים. בשעת כתיבת שורות אלה ההערכות בפיקוד הצפון הן שחיזבאללה מתכנן פיגוע נגד כוחות צה"ל ולא נגד אזרחים ישראלים, ולפיכך הצבא משתדל לא לפגוע בשגרה של התושבים ובתיירות באזור. הכבישים פתוחים, החקלאים עובדים גם סמוך לגדר, ובסוף השבוע צפויה תפוסה גבוהה באתרי התיירות.
אחריות רבה מונחת על כתפיו של מפקד פיקוד הצפון אלוף אמיר ברעם. האפשרות הקלה ביותר שעמדה בפניו היא לסגור את האזור כדי לא לקחת סיכונים מיותרים, גם אם הם קטנים. אבל בעיני ברעם השמירה על השגרה היא המשימה המרכזית של הפיקוד. מצב הכוננות יכול להימשך ימים ארוכים, זאת במידה שחסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה יתעקש לא לרדת מהעץ באמצעות הסולם שישראל סיפקה לו.
כרגע, למרות המצב הקשה ששורר בלבנון, מעריכים בישראל שנסראללה עדיין נאחז במשוואה שקבע: הרוג ישראלי על כל הרוג לחיזבאללה. השבוע הכוח ששלח כדי להשיג את המשוואה נכשל במשימה.
חוליית המחבלים שיצאה מלבנון מנתה לפחות ארבעה לוחמים. במשך כחצי יום הם נעו באופן מבצעי בוואדי שעולה לכיוון מוצב גלדיולה, שם ככל הנראה תכננו לפגוע בחיילי צה"ל. הרוג תמורת הרוג. הם עשו את דרכם בשמש הקופחת של סוף חודש יולי, בתוך סבך הצמחייה ובתנועה אטית במיוחד. מי שהיה שם יודע עד כמה זו משימה לא פשוטה. הקטע האחרון במעבר משטח לבנון לשטח ישראל הוא עלייה תלולה של כמאה מטרים. את החלק הזה הם עשו בדילוגים, וזה לקח להם שעות.
כל אותו הזמן לא ידעו המחבלים שהם הסרט הכי חם בבור של פיקוד הצפון, שהתצפיתנים של הצבא עוקבים אחריהם כבר חצי יום, שההחלטה לא להרוג אותם כבר התקבלה. מבחינה מבצעית צה"ל יכול היה לחסל את כולם, אולי לשבות חלק מהם, אבל בתיאום מלא בין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי הוחלט כי העדיפות הראשונה היא לא לפגוע במחבלים.
על ההחלטה הזו אי אפשר להסתכל רק ברמה הטקטית. המפקדים בשטח התחנכו על הקביעה שאומרת שאדם חמוש שחודר לשטח ישראל לא אמור לחזור חי. אבל במקרה הזה הלוחמים קיבלו פקודה לבצע את הירי סמוך לחברי החוליה: ירי צלפים, שלושה פגזי טנק וירי מכלי טיס מהאוויר והמחבלים הסתובבו במהירות וברחו.
זאת אינה החלטה פשוטה, להורות על הנחיה שלא לפגוע במחבלים. היא בהחלט יוצאת דופן. בצה"ל העריכו שהחלטה כזו תוביל לביקורת על צבא שנרתע לכאורה מעימות עם חיזבאללה, עד כדי כך שהוא לא מחסל מחבלים שחצו את הגדר. גם בתוך הצבא היה צורך להסביר את ההחלטה שהתקבלה, שמנוגדת לערכים שעליהם מחנכים את מפקדי השדה. ללא הסבר מעמיק והצגת התמונה כולה היו רבים שלא הבינו.
המבקרים יגידו שבמצבים כאלה המציאות היא פשוטה, כפי שהייתה תמיד: אויב שחודר לישראל צריך להיפגע, רק כך משמרים את ההרתעה ושוברים את משוואת התגובה מול אויב שחלש ממך בהרבה.
אפשר להבין את המבקרים, הדילמה מורכבת, הפתרון המבצעי שניתן באירוע הזה הוא קשה לעיכול עבור מי שגדל על התרגום המסורתי לערך החתירה למגע. אבל נראה שהפעם התקבלה החלטה נקודתית שנכונה לאירוע הספציפי הזה. ישראל סיפקה לחיזבאללה נרטיב חלופי שאותו יכלו לשווק לציבור בלבנון: גבורתה של החוליה שחדרה לעומק שטח ישראל, למרחק נגיעה ממוצב צה"ל וחזרה בשלום לשטח לבנון. את ההימנעות מפגיעה בחוליה יכול היה חסן נסראללה לייחס לעוצמתו לכאורה של הארגון, ולחשש של צה"ל הגדול מלהתעמת עם חיזבאללה. אבל נסראללה סירב לאופציה הזו ובמקום זה סיפר על קרב הצללים שצה"ל ניהל עם עצמו. עם העדויות שבוודאי ייחשפו בהמשך כבר יהיה קשה לנסראללה להתמודד.
לאירוע הטקטי בהר דב עלולות להיות השלכות אסטרטגיות, כפי שקורה לא מעט בגבול הצפון. בפועל זו אפילו לא הייתה היתקלות. האירוע התנהל כמחזה בתיאטרון, כשצה"ל הוא הבמאי ולחוליית המחבלים לא היה מושג שהם ממלאים תפקיד מרכזי בעלילה, שסופה ידוע מראש.
אילו היה אירוע כזה מתרחש ברצועת עזה, למשל, הוא היה מנוהל ברמת מג"ד הגזרה, לא יותר. אלא שבאירוע בהר דב, על האישור לפתיחה באש היה חתום האלוף ברעם מהבור בפיקוד הצפון. גם הרמטכ"ל היה באזור. ראש הממשלה אמור היה להגיע לביקור מתוכנן עוד לפני שהאירוע החל, אבל לנוכח ההתפתחויות ביקורו נדחה.
הרתעה חמקמקה
ברור שישראל, כמו כל מדינה אחרת, נרתעת מכניסה למלחמה, אבל בשנים האחרונות היא זו שקובעת את הקצב בחזית הצפונית. בפועל חיזבאללה מרוסן ומורתע יותר ממה שמשתמע מהצהרות הרהב של נסראללה. ועדיין, ישראל עשתה לא מעט טעויות מול חיזבאללה בנושא ההרתעה בשנים של הכלה ועצימת העיניים לאחר הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, ולאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006. הטעות הזו מתרחשת גם מול חמאס ברצועת עזה מאז ההתנתקות ב־2005.
אבל עזה ולבנון אינן דומות. את ההתנהלות מול חיזבאללה בלבנון אי אפשר לנתק מהמערכה שמנהל צה"ל למניעת ההתבססות של איראן וחיזבאללה בסוריה ובמקומות נוספים ורחוקים. כך שאין מקום לטענה על שחיקה מצטברת בהרתעה של ישראל מול חיזבאללה, אל מול האגרסיביות בהפעלת הכוח של צה"ל בפעילות נגד איראן וחיזבאללה. לא במקרה בתקיפות המיוחסות לישראל במטרות תשתית ומחסני אמל"ח בסוריה, לא נהרגו אנשי חיזבאללה לבנונים. הרוגים לארגון עלולים להצית את הגזרה הלבנונית, זאת בניגוד לאינטרס הישראלי.
במשך שנים נמנעה ישראל מהתקיפות הללו מתוך תפיסה כי כדי למנוע התעצמות לא מובילים למלחמה. גם היום הפעילות במב"ם (מערכה בין מלחמות) מאופיינת בניסיון ישראלי לשלוט בגובה הלהבות ולמנוע מלחמה. זו התכלית, אבל בירושלים מביאים בחשבון שהפעילות נגד המשך ההתעצמות של חיזבאללה ואיראן עלולה להוביל למלחמה. על מדינה שפועלת באופן הזה אי אפשר לדבר במושגים של הרתעה שפשטה את הרגל.
בתקרית בהר דב ניצלה ישראל את היתרונות הטכנולוגיים שלה כדי לשלוט על האירוע מתחילתו על סופו. המשימה הראשונה של הפיקוד הייתה לשלול הישגים מחיזבאללה, בין שבפגיעה באזרחים או בחיילים ובין שבדרדור המצב לעימות צבאי משמעותי. ישראל גם זקוקה כרגע לזמן כדי לטפל בהשלכות הקורונה ובמצוקות הכלכליות־חברתיות, ומלחמה אינה הפתרון.
ומילה אחת על ההתנהלות התקשורתית אחרי האירוע: היתקלות ללא נפגעים משני הצדדים לא יכולה לזכות בהצהרה משותפת של ראש הממשלה ושר הביטחון, בהודעות לתקשורת על הערכות מצב ובצילומים עם הטלפון האדום. אי אפשר לשדר שביעות רצון מפעילות שמסתיימת עם ארבעה מחבלים שחוזרים הביתה בשלום. אם משחקים, אז עד הסוף. את טפיחות השכם לפיקוד הצפון אפשר לעשות בשקט. בכל מקרה, צל"שים לא יחלקו כאן.
[email protected]