רבים עסקו השבוע בכישלון הפיגוע של חיזבאללה ליד שתולה ובתוצאתו על הקרקע. מעטים שאלו מה אירע הרחק משם, אצל הנהגת חיזבאללה בביירות. מדוע החליטו נסראללה ואנשיו לשוב בחמת זעם לשדה הקרב, לגבות מצה"ל מחיר בפיגוע נוסף, ולהסתכן בהידרדרות צבאית. "כלה ונחרצה עמנו", נכתב בהודעתם, "להגיב על נפילת האח הלוחם עלי כאמל מוחסן. לציונים לא נותר אלא לחכות לעונש על פשעיהם".
הסיבה הרשמית ידועה: נסראללה הודיע בעבר שכל אחד מאנשיו שייהרג מאש צה"ל בתקיפותיה בסוריה, ייגבה בעבורו מחיר דמים בחיילים ישראלים. מוחסן נהרג ליד שדה התעופה הבינלאומי של דמשק, בתקיפה המיוחסת לישראל על משלוח תחמושת שהגיע לחיזבאללה מאיראן. אבל מנהיגי המונים יודעים לא רק להשמיע הבטחות, אלא גם למוסס אותן. כך עשה נסראללה לפני עשרה חודשים, כאשר הבטיח לפגוע בחיילי צה"ל ליד מושב אביבים, ואנשיו החטיאו את המטרה. נסראללה מכר לציבור גרסה כוזבת שבה טען כי אנשיו פגעו בחיילים, אך ישראל מסתירה זאת. הפעם טענו אנשיו בריש גלי כי אין בכוונתו לוותר על נקמה.
התמיהה גוברת לנוכח מצבה הכלכלי של לבנון. שנים לא נראתה ביירות בעליבותה כמו היום. ערכה של הלירה צנח ב־60% בתוך כמה שבועות. היבוא נעצר, כי אין מי שיקנה. על חנויות רבות במרכז ההומה של ביירות נתלה השלט "להשכרה". שדה התעופה הבינלאומי שומם, וכדי לחסוך תשלום עבור חשמל, הוא מואפל. משפחות הושלכו לרחוב, ומי שיכול להרשות לעצמו, בוחן אפשרות להגר לצרפת או לקנדה. "זה עם גאה", סיפר לי השבוע מכר משם, "אבל היום הלבנונים הם אנשים שבורים".
והנה, בעיצומו של המשבר הפיננסי החמור ביותר מאז מלחמת האזרחים, מחליטה הנהגת חיזבאללה להסתכן בהידרדרות צבאית. ההיגיון הישראלי אומר - התאבדות. אלא שנסראללה ביצע הערכה פשוטה של מצבו, ומצא כי ברוב התסריטים האפשריים הוא עשוי לצאת נשכר. אם שני הצדדים ייגררו ליממת קרב, ואפילו לכמה יממות של עימות, חיזבאללה ישרוד, לבנון תעמוד בניסיון, והנהגת התנועה תכריז ניצחון. קל וחומר הם ירוויחו, אם צה"ל יכיל את המכה ולא יעשה דבר. כך פעלה ישראל בינואר 2015, אחרי שחיזבאללה הרגו לישראל קצין וחייל כפעולת תגמול על מבצע חיסול בסוריה. ואם הנסיבות בשטח, או הלחצים שמופעלים עליו מבית להימנע מפיגוע, אכן יניאו אותו מכך, הוא לא ירוויח את הנקודות, אבל גם לא יפסיד.
רק במקרה אחד עלול חיזבאללה להפסיד את כל הקלפים. אם ישראל תצא למלחמת חורמה כפי שעשתה ב־2006. אבל לפי הערכותיהם, ממשלת ישראל שקועה במשבר הקורונה, מצויה על עברי מיתון עמוק ולוקה במשבר אמון פוליטי. ישראל היא חֶבְרה שבעה, וחברות כאלה אינן ששות אלי מלחמות.
צבירת הנקודות בציבור חשובה מאוד לחיזבאללה בעת הזו. רבים בלבנון מאשימים אותם בחורבן המשק. הם הקימו בארץ הארזים מדינה בתוך מדינה, ופתחו את שער הכניסה בפני האיראנים, ואלה עשו בה כבשלהם. הפכו אותה לזירת מלחמות והבריחו משקיעים זרים. נציגי חיזבאללה ישבו בממשלות האחרונות בזו אחר זו, מכאן שהם שותפים למחדל הכלכלי. עימות צבאי קצר יאפשר לנסראללה להסיט את תשומת הלב ממצוקות היומיום ולאחד את הלבנונים סביב הנושא הביטחוני. כך גם יזכיר לכולם מיהו מגינה האמיתי של הארץ.
נסראללה אינו מחפש להסב לישראל מספר רב של נפגעים. הוא יסתפק, אם אכן ייזום פיגוע, באחד או שניים. הוא אינו רוצה מלחמה ואף לא חצי מלחמה, ואם ייגרר לכך, תהיה זו תקלה עבורו. הוא יודע שגם הפעם הזו הוא לא יגיע לירושלים, אף שהִרבה בעבר להבטיח זאת לחסידיו. כל מה שהוא מעוניין בו בימים אלה הוא לגרוף תמונת ניצחון ולהסיט את המבט מחלקו בפשיטת הרגל הפיננסית. מנהיג חיזבאללה פועל מעמדת נחיתות. כמו ידידו יחיא סנואר, שהטריד את ישראל שנתיים בבלוני נפץ ומהומות, מבלי שמתח את החבל יותר מדי כדי לא להיגרר למערכה, כך נסראללה בסיפור הזה.
ההופעה לעין המצלמות שקיימו ראש הממשלה ושר הביטחון ביום שני בערב חיזקה את הערכת המצב בביירות. שניהם נראו עייפים ומוטרדים. המסר שלהם, כי ראשי חיזבאללה גוררים את לבנון כולה לעימות, נועד להניע את גורמי הכוח האחרים, כמו הנשיא הנוצרי, או ההנהגה הסונית העשירה, או הידידה צרפת, להפעיל לחצים על חיזבאללה כדי להניאם מהסלמה. המילים שביטאו נתניהו וגנץ היו אומנם חריפות, אבל הנימה לא שידרה נחישות.
מנהיג חיזבאללה ברנש ממולח ואיננו ילד. בחודש הבא ימלאו לו 60. בעוד שנה וחצי יציין 30 שנה בתפקיד. הוא בעסקי צבא ובמאבק הישרדות יותר שנים מכל פוליטיקאי ישראלי וכל קצין במטכ"ל. הוא מכיר את התסבוכת הפוליטית בירושלים, ובקי בפרטי ההיערכות של צה"ל בגבול. ביום שני הוא קיבל מירושלים את המסר שרצה. אנו תשושים וראשנו שקוע בבעיותינו, עזוב אותנו ממלחמה עכשיו.
תחי הסוגיה העקרונית
תגריד, צעירה בדואית מהנגב, הייתה אמורה להינשא לבחיר לבה באחד מימי אפריל. בשל הקורונה נדחה הטקס ונקבע ליום שני השבוע. תגריד גרה בתל שבע יחד עם אמה ואחיה. אביהם, מוניר אבו סביתאן, מתגורר בעזה, וכדי שישתתף בשמחה, עליו לקבל אישור מיוחד מישראל. אבל יציאתו סורבה, בנימוק שאלו ימי קורונה. זאת אף שאינו חולה, ואף שבעזה הצליחו להתגבר על התפרצות המחלה. נכון להיום, לא ידוע שם על חולים.
בקשתו לצאת להשתתף בשמחת בתו איננה תלושה מן המציאות. ישראל מתירה לתושבי חו"ל להיכנס לשטחה בנסיבות של שמחה משפחתית. היא אף מתירה לאלפי פלסטינים לפקוד את ערי ישראל, פועלים ועובדי מלונות מערי הגדה. לעזתים היא מרשה לצאת לשטחה אם הם חולים הזקוקים לטיפול דחוף. אבל לאזרח הרצועה, בנסיבות משפחתיות, היא מסרבת, נכון לעכשיו, בגלל הקורונה.
ארגון זכויות האדם הישראלי "גישה" הגיש עתירה בשם האב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביום ראשון השבוע, ערב המועד המתוכנן לחתונה, נדון עניינו בפני השופטת גאולה לוין. בית המשפט התרשם כי אין מדובר בסיפור אישי בלבד, אלא בסוגיה עקרונית. הוא הציע ל"גישה" להגיש בתוך יומיים עתירה מתוקנת, שבמרכזה העניין העקרוני: האם ישראל רשאית למנוע מתושבי עזה לצאת לשטחה בנסיבות שאינן רפואה דחופה? אלא שמרוב חשיבותו של העניין העקרוני, נרמס עניינו של אבו סביתאן. בית המשפט, אף ביודעו כי הטקס נקבע ליום המחרת, סירב לדון במקרה שלו, שהרי השאלה העקרונית טרם הוכרעה. אבו סביתאן נאלץ להישאר בעזה. החתונה התקיימה בלעדיו.
ישראל איננה חייבת להתיר את צאתו לשטחה, הרי מדובר באזרח של ישות מדינית אחרת. מצד שני, היא חזקה דיה כדי להתמודד איתו. אבל ראו איזו התגייסות נרשמה כדי לחסום את צאתו. כמעט בכל זמן נתון נחסמים בדרך זו עזתים המבקשים לחגוג את שמחת יקירם, או להובילם למנוחות, לצאת לחו"ל, ולשאר צרכים אנושיים בסיסיים. נדיר שאיש מהם מצויד בכוונות להזיק או להיות שותף למזימות טרור, ובישראל יודעים זאת היטב. ואם יזיקו, רבים האמצעים לחושפם.
ראו כמה תותחים גויסו כדי לחסום את דרכו של אבו סביתאן לחתונה. מן הזוטר בקציני מחסום ארז, דרך השב"כ שקובע את הכללים ועד בית המשפט הנכבד. איש מכל אלה לא קם ואמר, משוגעים, רדו מהעצים, זה בסך הכל אבא שרוצה לעמוד לצד בתו בזמן שהיא מתחתנת.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל