ביום שישי שעבר דיווח ה־CDC של מיין על 25 נדבקים חדשים. אף אחד לא מת באותו יום. מספר הנדבקים המצטבר במיין עלה ל־3,937. מתוכם נמצאו 3,516 חיוביים בבדיקה ו־421 נחשבים חיוביים ללא בדיקה. מתוך עשרה מאושפזים בבתי חולים, חמישה היו בטיפול נמרץ ואחד מונשם. 124 אנשים מתו במיין.
לג'ולי דימפריו ומשפחתה יש בתים בניו יורק, פלורידה ומיין. דימפריו הייתה אשת עסקים מצליחה, שפרשה ב־2016 לחיות את החיים הטובים עם בעלה ושני ילדיה. היא הייתה נשיאת חברת התיקים הבלגית קיפלינג, שהיא חלק מחברת VF, בעלת טימברלנד ו־The North Face. עם פרישתה הצטרפה דימפריו ל־Sea Bags, המייצרת תיקים וחפצים לבית. בית הקיץ של המשפחה נמצא באי ביילי, אחד מהאיים הקטנים במפרץ קאסקו (Casco). האי מחובר לעיירה הרפסוול בגשר אבן היסטורי.
"היא עשתה כסף ורצתה להוציא אותו עם משפחתה", אמרה ל"ניו יורק טיימס" אחת מחברותיה, בעלת חנות אופנה במדיסון אבניו במנהטן. "היא חילקה את זמנה בין בתיה עם ילדיה ובעלה. היו לה חיים נפלאים. היא הייתה בבריאות טובה והיה לה כסף לכל צרכיה הכלכליים. היא החלה את דרכה כמעצבת בליז קלייבורן ואחר כך הייתה נשיאת מחלקת הנשים של נאוטיקה. ג'ולי רצה מרתונים והשתתפה בטריאתלונים. היא הייתה בכושר מצוין".
ביום שלישי, 28 ביולי, נכנסו דימפריו ובתה לשחות בים. המים באוקיינוס האטלנטי יכולים להיות קרים גם בקיץ, ודימפריו לבשה חליפת צלילה אפורה. האם ובתה היו 20 מטר בלבד מהחוף ושכשכו במים.
טום ווייט, שכן, ראה מחלון ביתו שני שוחים במים. בעזרת משקפת הוא זיהה את ג'ולי דימפריו ובתה. הן היו במרחק מטרים ספורים זו מזו, הבת ללא חליפת צלילה. "שמעתי אותן נהנות וצוחקות", אמר ווייט, "פתאום ג'ולי התחילה לצרוח וקראה לעזרה. זה היה מקפיא דם". ווייט ראה את בתה של דימפריו שוחה לעברה. "ג'ולי נעלמה פתאום. כאילו משהו משך אותה לתוך המים". הצעקות גרמו לסטיב ארנולד, גם הוא בבית על החוף, להביט במים. "ראיתי אותה מתרוממת מעל המים... כחצי מטר בערך", אמר.
הצעקות משכו לחוף אנשים נוספים. הבת הייתה שלמה אך היסטרית. המים נרגעו אך היה בהם הרבה דם. ללא היסוס נכנסו השכנים למים. הם ראו את דימפריו שוכבת ללא תנועה. מבט מקרוב הבהיר להם את מצבה. שני חותרים בקיאקים הגיעו לדימפריו, החזיקו את ראשה מחוץ למים וגררו אותה לחוף. הניסיון להציל אותה היה אינסטינקטיבי ואמיץ. ממבט אחד בבטנה היה ברור כי נשך אותה כריש. הניסיונות להחיות אותה על החוף נכשלו. היא הוכרזה מתה על ידי רופא שהגיע למקום.
לפי שיניים שבורות שמצא הפתולוג, הוא קבע שדימפריו נהרגה על ידי כריש לבן גדול. לפעמים נקרא הכריש "לבן" בלבד ולפעמים "לבן גדול". תלוי בעיקר בדרמה שמבקשים להזריק לשיחה. אבל זה הכריש המסייט את חיינו מקיץ 1975, ספילברג ו"מלתעות".
טרם יצא לי להתעמק בזה, אבל נאמר שתחיית הסרטים "אי.טי" ו"מלתעות" הקיץ, היא חסרת תקדים. אני מנחש שהכריש מייצג את האיום הקיומי הנעלם מהעין של קוביד־19 ואת חוסר האונים נגדו, כמובן חוץ מפעולה אלמנטרית כמו לא להתגודד כמו מטומטמים, עירומים ודביקים בחוף הים; החוצן החביב מייצג את היפוכו: משהו שעלול היה להמית אותנו במאסות אפוקליפטיות אך הוא בעצם חביב ילדים ואינו מאיים עליהם. משהו כזה.
מאז 1837 היה במיין מקרה אחד בלבד של תקיפת כריש. ב־2010 נגח כריש מצלמת וידיאו של צולל שהדף אותו בעזרת המצלמה ולא נפגע. אחרי שנעדרו שנים רבות מחופי ניו אינגלנד, נרשמת בשנים האחרונות עלייה משמעותית בנוכחות כרישים בלונג איילנד, קייפ קוד ולאחרונה גם במיין. הסיבה המרכזית לשובם היא החוקים המונעים ציד כלבי ים. לפני שהחוק עבר נצפו בניו אינגלנד כ־50 כלבי ים אפורים בחופי מיין. כעת הם מונים עשרות אלפים. כרישים אוכלים כלבי ים ונמצאים בסביבתם. עם התרבות כלבי הים במפרץ מיין נרשמה עלייה במספר הכרישים בקיץ. כלבי ים מתים שנמצאו לאחרונה על החוף נשאו צלקות וסימני נשיכה גדולים האופייניים לכריש.
חליפת הגומי האפורה שלבשה ג'ולי דימפריו הייתה דומה לצבעו של כלב ים רטוב. בנוסף לסגירתם המיידית של החופים לשחייה, מומלץ שימוש בחליפות עם פסים ואמצעי הרתעה אלקטרוניים, קוליים ומגנטיים. מאז 2012 היו חמישה מקרי תקיפה בחופי מסצ'וסטס. ב־2018 נהרג שחיין בקייפ קוד.
מכיוון שכלבי הים מתחרים על פרנסתם של הדייגים במיין בשל זלילת הדגים הגדולה שלהם, הם אהובים על התיירים ולא על התושבים. כמדינה המתקיימת גם משירותי אירוח ותיירות, הקיץ הזה הוא סוג של מכת מוות לכלכלה כאן. עד עכשיו הצליחה המושלת הדמוקרטית לחסום כמעט בגופה את הסחף שהפך את טקסס, פלורידה וקליפורניה למדינות מוכות אסון.
אתה יכול להיכנס למיין ממדינה אחרת עם תעודה עדכנית המראה שנבדקת בצאתך ונמצאת שלילי לקוביד־19, או שעליך להיכנס לבידוד ארוך. זה קל יותר למי שיש להם בתי קיץ במיין וקשה לתיירים רגילים. אחרי מותה של ג'ולי דימפריו התנדבו דייגים להרוג את אוכלוסיית כלבי הים כדי להרחיק את הכרישים. מיין נחשבת בינתיים מדינה בטוחה יחסית מפני קוביד־19 (לא לעולם חוסן), אבל כמדינה ענייה בשגרה, מאיים הקיץ הזה בנתונים קשים. היא סובלת גם משום שסגירת המסעדות סתמה את קווי האספקה הרווחיים של הלובסטרים.
20 מטר מהחוף זו עדות לכריש לבן רעב מאוד. כרישים הם האיום האחרון שמיין הייתה זקוקה לו הקיץ. דימפריו נהרגה כשעתיים נסיעה ממקום מגוריי. מכיוון שהייתי בחודשים האחרונים לפחות שבוע בכל חדר בבית ואפילו ביקרתי במרתף ובעליית הגג, קפצתי למכונית ונהגתי דרומה. זו הזדמנות להיות מחוץ לבית, בתנועה, ללא מסיכה ועם מוזיקה רועשת. כאילו לעשות קניות ב־Whole Foods בפורטלנד בקצה מפרץ קאסקו ואולי לאכול אויסטרים ב"Eventide", שראיתי ב"טיימס" צילום חינני ואוורירי למדי של שולחנות מפוזרים בתבונה על המדרכה שלה.
כהרגלי חטפתי בפורטלנד חולשה כללית, נפילת סוכר ורעד בגפיים. מה שקורה לי גם בלי קוביד. החלטתי שבין גילי ומחלות הרקע שלי, יהיה עגום להידבק בגלל חזירות והבטתי דרך החלון.
מיין מעולם לא הייתה כה ערנית. כולם, ללא יוצא מהכלל, עם מסיכות. גם על החוף, עם בריזה שלוקחת חלקיקי וירוס לקנדה ועם זנב הוריקן מותש מטפס לאורך החוף המזרחי. רוב החופים כאן מסולעים, מכוסי שיחים וללא חול לבן. במובהק לא חופים של עשירים. החוף מול ביילי ושרשרת האיים במפרץ היה נטוש למדי. אף אחד לא היה במים. שלטים בחול הזהירו מפני כניסה למים.
בחופים אחרים מותר לדשדש במים רדודים עד החזה בלבד. עבורי זאת לא בעיה. אינני זוכר מתי הייתי פעם אחרונה במים שאינם מקלחת. בימים המעטים שחלפו מאז האסון נראו כמה כרישים לבנים שוחים מול דרום מיין. בשעות שונות בידי אנשים שונים. מישהו הצליח לצלם מהאוויר באמצעות רחפן קטן עם מצלמה כריש לבן גדול ששחה קרוב לחוף. הצילום התפרסם ב"Portland Press Herald". גם אנשים עם שמיעה גרועה כשלי הצליחו לשמוע אוושת ישבנים מתכווצים.
אחת ההמלצות היא להימנע משהייה בחופים שיש בהם ריכוז גדול של כלבי ים על הסלעים ולהקות גדולות של דגים. אם חלילה אתה נתקל במים בכריש, המליץ אחד המומחים בעיתון, "תמשיך לעשות מה שעשית, אל תאבד עשתונות. הכריש נכנס ללחץ אם אתה נלחץ ועושה תנועות גדולות. פשוט תמשיך לשחות בנחת אל החוף". בטוח. וגם החכמולוגיה הבלתי נמנעת: "סביר יותר שמישהו ינשוך אותך בסאבוויי בניו יורק מאשר כריש במים".
לא פחות חשוב: כריש החפץ ברעתך לא מתקרב אליך עם הסנפיר המשולש וצליל סראונד המשמיע את מוזיקת הנושא מאת ג'ון וויליאמס. לא בם־בם־בם־בם ולא כרישים. כריש לבן גדול שננעל על טרף צולל עמוק מתחת לפני המים ורץ אליך כמו טורפדו עם מלתעות פתוחות בזווית שבה אפו לא מפריע לו. המהירות שלו והכוח שבו הוא נושך הן הסיבה לכך שבחלק מהתיעודים הנדירים שבהם הוא נראה תופס דג גדול, הוא יוצא מחוץ למים. לפעמים הוא זקוק ליותר מביס אחד לאחיזה טובה.
ב־9 באוגוסט מתחילה בערוץ דיסקברי הפסיכוזה הפטישיסטית המכונה "שבוע הכריש". תאוות הדם הזאת המתחזה בחלקה לתיעוד מדעי של התנהגות כרישים בהביטט הטבעי שלהם בעולם - בעיקר באמצעות הרפתקנים מחופשים למדענים בחיפוש אחרי הכריש הגדול בעולם או אחד שאכל משפחה שלמה באוסטרליה - מתנהל מ־2014 והוא סוג של פולחן טלוויזיוני שנועד להרחיב ולהנציח את האפקט שהשיג סטיבן ספילברג עם "מלתעות": לפחד להיכנס למים ולמצוא את האומץ בעת ובעונה אחת. כאשר הסגידה לשוכני מעמקים שניתן להצית את הפתיל שלהם בנסיבות מסוימות יוצאת לדרך שבועיים אחרי שכריש לבן הרג אישה, יש בזה מנה גדושה של טעם רע.
אחת האטרקציות, כך קראתי בקדימונים, היא ההכרזה שמייק טייסון, המתאגרף שהוכיח את יכולת הנשיכה שלו, יירד למים כדי להנחית נוקאאוט לכריש. אינני בטוח מה זה אומר, אבל ראיתי את טייסון עם זקנקן לבן ושן קדמית מבריקה בשמש, חובט בחפצים ובודק את חוסנו של כלוב בחוף הים. למדתי ששאקיל אוניל שרד בעונה קודמת מפגש עם כריש, והוא חוזר כעת כדי ללמוד איזה סוג כריש הוא בעל האופי התוקפני ביותר. שלושה מומחים בשם כריס, ג'ף ודיקי יסרקו את חופי ניו זילנד אחרי כריש ענק (6 מטרים, 2 טונות) בשם פרד.
וויל סמית', שהפחד שלו ממים וטביעה הוא מן הידועות, יצלול למפגש עם זוללי המעמקים. כנראה משהו שמפחיד אותו פחות מהמפגש החושפני שהיה לו בטלוויזיה עם זוגתו ג'דה פינקט, שבו למד על הרומן שהיא מנהלת במסגרת "נישואיהם הפתוחים" ונראה כמי שכריש כבר נשך אותו. סנופ דוג יתבונן בכרישים לבנים שעברו להתגורר לאורך חופי אמריקה. בשיאו של עידן "חיים שחורים נחשבים", אני מתקשה עם המסר: מדוע כל הכוכבים שנעשה מאמץ להאכיל אותם לכרישים הם שחורים.
לפני כמה שנים צפיתי לצורכי כתיבה ב"שבוע כרישים" שלם. התרשמתי שמאחורי מפגני האומץ ההזויים של סלבס על סף ייאוש, המסר החזותי הלא סמוי של מדיניות השידורים הוא הצגת מי שכריש נשך אותם ולקח בדרך כלל חלקים גדולים ונחוצים מגופם. מראה עיניים קליני ופתולוגי נחוש וישיר יותר ממה שבחר ספילברג להראות אחרי התלבטות קשה. לא הכל מתחבר במישור הגיוני, אבל הייתי מוותר על הכריש־פלוזה בימים שבהם וירוס חמקמק וקטלני הרג יותר מ־150 אלף אמריקאים.
כאמור, "מלתעות" נכנס לחיינו לפני 45 שנה. אינני מחסידיו השוטים של ספילברג, אבל "מלתעות" הוא סרט גדול. לא רק משום שהוא נעשה בכישרון ובקשיים אדירים בעידן של כריש מכני מעץ ומתכת שטבע ולא עבד רוב הזמן בעידן שלפני ה־CGI ודיגיטציה; אלא משום שהוא אפקטיבי יותר באופן שבו הראה את ההתנהגות האמריקאית הפסולה והמאוסה ביותר כאשר סכנה ממשית לחיי אדם מתקזזת עם תאוות בצע.
אני מת על מקריות וסמיכות תאריכים. יש בהן דבר מה מאלף. לי פיירו, מי ששיחקה את גברת קינטנר, אמו של הילד השני שנהרג על ידי הכריש ב"מלתעות", מתה באפריל מסיבוכים של קוביד־19. רטרואקטיבית, "מלתעות" הוא אילוסטרציה לכוחות הקורעים את אמריקה בימי המגיפה; ווהן, ראש עיריית אמיטי (מארי המילטון, בעלה המקורנן של גב' רובינזון ב"הבוגר") מעדיף להפוך את החוף לבופה־כריש כדי שלא לפגוע בהכנסה הכספית מאירועי ה־4 ביולי ומשקר לאזרחיו, הוא הנבל האמיתי; אך גברת קינטנר סוטרת על פניו של צ'יף ברודי (רוי שיידר) ואומרת לו: "רק עכשיו גיליתי שנערה נהרגה כאן בשבוע שעבר ואתה ידעת! ידעת שיש כריש במים. ידעת שזה מסוכן. אבל הרשית לאנשים לשחות למרות זאת".
ראש העיר נצמד לעמדתו ואוסף גוויות נוספות. "הכל פסיכולוגי", הוא אומר לברודי, "אם תצעק ברקודה כולם יגיבו אה? מה? אתה צועק 'כריש!' ויש לך פניקה גדולה ב־4 ביולי". הזלילה הגדולה נגמרת רק כאשר ברודי מוצא את האומץ לומר "הקיץ נגמר". צריך לסגור את החופים, להגן על התושבים והנופשים ולצאת עם הביולוג הימי וצייד הדגים הגדולים להרוג את הכריש.
שכבת הצבע הנוספת שמוסיף ספילברג בחלקו האחרון של הסרט, שהוא כמו סיפור קצר של המינגוויי המתרחש בספינת הדיג "אורקה" בין ברודי, הופר וקווינט, הוא מוסר ההשכל הנחוץ כל כך על חטא ועונשו. הפרק האפל בהיסטוריה שלה שאמריקה אינה מפסיקה להימלט ממנו.
זה מופיע בספר שכתב פיטר בנצ'לי. בגרסת התסריט שכתב קרל גוטליב. ושוכתב שוב בידי ג'ון מיליוס. הסיפור על ספינת המלחמה "אינדיאנפוליס" שהובילה בסוף יולי את פצצת האטום הראשונה שהושלכה על הירושימה לבסיס אמריקאי באי טיניאן.
הספינה יצאה לדרכה לפני פיצוץ הניסיון באלמגורדו ב־16 ביולי 1945. היא הייתה בדרכה חזרה כאשר בלילה שבין 29 ל־30 ביולי, לפני 75 שנה, הטביעה אותה צוללת יפנית בפגיעת טורפדו. זה הסיפור שמספר קווינט השיכור בסרט. ב־1975 לא כולם ידעו על מה הוא מדבר. את הגרסה האחרונה שכתב השחקן רוברט שואו, שגם היה מחזאי ("האיש בתא הזכוכית").
קווינט: "צוללת יפנית דפקה לה שני טורפדו בירכתיים, צ'יף. היינו בדרך חזרה מהאי טיניאן ללייט. הבאנו את הפצצה של הירושימה. 1,100 אנשים היו במים. הספינה טבעה תוך 12 דקות.
"חלפה חצי שעה עד שראינו את הכריש הראשון. כריש נמר. שלושה מטר. אתה יודע איך יודעים שיש כריש במים, צ'יף? אתה מזהה אותו לפי המרחק מהזנב לסנפיר. מה שלא ידענו, שהמשימה של הובלת הפצצה הייתה כה סודית, שלא נשלח אות מצוקה. לא התייחסו אלינו כאל נעדרים במשך שבוע.
"אור ראשון, צ'יף, כרישים החלו להקיף אותנו, אז הצטופפנו בקבוצות קטנות. זה היה כמו ביומנים ישנים, כמו בקרב ווטרלו, הרעיון היה שהכריש יתקרב לאיש הראשון שיתחיל לצעוק ולעשות רעש במים ולפעמים הכריש מסתלק... אבל לפעמים הוא לא מסתלק. לפעמים הכריש מביט בך. לתוך העיניים שלך. לכריש יש עיניים מתות. עיניים שחורות. כמו עיניים של בובה. כשהוא מתקיף אותך, הוא אפילו לא נראה חי... עד שהוא נושך אותך והעיניים השחורות מתהפכות ללבן... ואז אתה שומע את הצרחות האיומות. האוקיינוס נהיה אדום ולמרות כל הרעש במים והצעקות, הכרישים נכנסים וקורעים אותך לחתיכות.
"בסופו של הבוקר הראשון איבדנו מאה אנשים. אני לא יודע כמה כרישים היו שם, אולי אלף. אני יודע כמה אנשים, הממוצע היה שישה לשעה. חמישי בבוקר, צ'יף, נתקלתי בחבר שלי. הרבי רובינסון מקליבלנד. שחקן בייסבול. חשבתי שהוא ישן. נגעתי בו וניסיתי להעיר אותו. הוא התיישר במים, ניצב ישר. אבל רק החצי העליון שלו היה, מתחת לחזה.
"בצהרי היום החמישי, לוקהיד ונטורה טס מעלינו וזיהה אותנו, עם טייס צעיר, יותר צעיר ממר הופר כאן. כמה שעות אחר כך נחת לידנו מטוס אמפיבי והחל לאסוף אותנו. זה היה הזמן שבו הכי פחדתי. כאשר חיכיתי לתור שלי. מאז אני לא לובש חגורת הצלה. 1,100 אנשים נכנסו למים. 316 יצאו. הכרישים לקחו את השאר".
אלה ימים קשים באמריקה. היא תמצית ירוקה ומרה של עצמה. החדשות הרעות מתחרות במרתון ואין מנצח. ופירומן נבחר שופך דלק למדורה ונושף עליה. מי שרוצה להבין כמה לא חדש ולא מקורי מה שקורה עכשיו, שיקרא את סיפורה של טביעת ה"אינדיאנפוליס" במלואו. את הקרבתו של הקברניט מקוויי. מסכת השקרים. הבוגדנות. ורק בסוף, בחורי אף, השבת שמו הטוב.