להגיד או לא להגיד? אחד הדברים הפחות נעימים בחיינו הוא להעיר לזרים. כשאני מגיע לרגע כזה, שבו הזולת מתנהג בניגוד לכללי הנימוס האלמנטריים, ובמילים אחרות מצפצף עליי ועל הכלל, עולה בי התלבטות עמוקה: האם לומר לאדון דבר מה או לחשוק שיניים ולשתוק?
הסיטואציה המוכרת לכל מתממשת כשאני עומד בתור בסדר מופתי, בדואר או במכולת, כשלפתע מגיח אדם ובנונשלנטיות מנתר מעל הממתינים בסבלנות לתורם ומקבל שירות לפני כולם. אגב, כבמעשה שטן בדרך כלל לעוקף תהיה שאלה מורכבת או רצון חריג, שתוקע שעות ארוכות את הציבור הממושמע. רגע לפני שהעוולה נעשית יש אפשרות להגיד משהו.
זהו שלב קריטי שבו ההתרחשות כאילו פורצת בהילוך אטי: המוח קולט את עיניו של חסר הבושה סוקרות את התור ואת רגליו מקפצות כנגד חוקי ההיגיון והאחווה האנושית. באותה נקודה האדרנלין משתולל, ותוך שנייה צריך להחליט אם להילחם או לברוח, כדברי ההיסטוריונים שמתארים את האינסטינקט העתיק שלנו. כמות אינסופית של רעיונות עוברת בשנייה הקריטית לצד מחשבות שבולמות את הרצון לפעול וקוראות להתעלם, לא לעשות עניין ולהימנע מהדרמה, כי בעצם אף אחד לא מת מעיכוב של שתי דקות.
אחר כך, כשרואים את הגזלן נהנה ממה שהיה שלך בזמן שאתה מתעוות מאחור, עולה כעס עצמי, האשמה חמורה והלקאה פנימית: מדוע שתקתי, טמבל שכמוני, תמיד אהיה לוזר!
לפעמים, כשהדם ממש עולה לראש, נרקמת פנטזיה להטיח בו את כל שנצבר בזמן העיכוב ולהלבין את פניו ברבים וברשתות, עד שאשתו וילדיו יתכחשו לו. גם כמיהה זו מתפוגגת כמעט תמיד, כשהוא מסיים את ענייניו וחולף על פניי בלי לספור טיפה מתחושותיי. כך, בעודי מתפוצץ מעצבים, הנבל ממשיך בדרכו לתור הבא, שם בוודאי יתעלם שוב מאזרחים טובים ותמימים.
עכשיו, בתקופת הקורונה, הדילמה נוקבת כפליים. האם מעירים לאיש בלי מסיכה שעובר ברחוב? למלצר חשוף במסעדה שהתיישבתי בה? לנהג מונית נטול הגנות שעמו אני נוסע? אני ממעט לאכול בחוץ בתקופה הזו. מפחד. בעקבות הפצרותיה ותחנוניה של אשתי ובתום ימים ארוכים של סגר, פקדנו מזללה.
נדהמתי לגלות שהמלצר מגיש לנו את האוכל כשפניו גלויות, ומעל הסלט נישא אף רחב נחיריים, שנושם ונושף ברצף על הירקות החתוכים, שאמורים להיכנס לפה שלנו. אחריו הופיעה מלצרית נוספת. גם חוטמה הצטרף לחגיגה. ייתכן שמעל המנות שלנו מפזזים חלקיקי קורונה בהנאה וברוגע, עד שיתלבשו לי על הריאות.
מצד אחד עלה בי רצון עז לקחת את המטעמים, להפוך אותם על ראשם ולפתוח בזעקות: "הלו, באתי לכאן כדי לאכול ולא לחטוף וירוס קטלני". מצד שני - הבושה. אוי הבושה. שוב שתקתי. לפחות בנוגע לתוכחה. המשכנו לנגוס באימה, תוך שאנחנו מביטים בכל גיחה של המלצרים לכיווננו.
תקרית דומה אירעה כשעליתי למונית. באופן כללי, אני מנסה להימנע מכלי רכב ציבוריים ושיתופיים, אבל לעתים בגלל הצילומים אני חייב. והנה, בתאריך שיישאר שמור במערכת, הזמנתי טקסי. עוד לפני שנכנסתי, כשאני מרוחק מטרים בודדים מהדלת האחורית, קיבלתי טלפון נוזף מהנהג: "איפה אתה?" זאת למרות שמועד האיסוף טרם הגיע.
זינקתי פנימה. הנסיעה הייתה צפויה להיות ארוכה. אני בפנים, והדרייבר מנהל שיחה מתמשכת, פתלתלה וקולנית עם שותף עסקי לשעבר. תלונות, האשמות ובדיחות גסות שורבבו יחד, ובניגוד לרצוני הפכתי חלק מהעניין. בין הגיג אחד למשנהו הבחנתי באף שמבצבץ בגאון מעל למסיכה כחיל חלוץ. מאחוריו, משתרבבות שפתיים בשרניות שממלאות את החלל ברוק וזעם. כיסוי הפנים נותר כרמיזה בלבד. מה עושים, לעזאזל? האם נגזר עליי למות בתום נסיעה מהצפון למרכז בעקבות התנהלותו של אדם חסר מצפון ובסוף עוד אשלם לו על ההדבקה הזו? אין צדק בעולם?
אזרתי אומץ והערתי בציוץ רפה ומנומס לבעל הבית, שבנוסף לכל היה גברתן בעל זרועות ג׳מוס. הלה הצביע על מסיכה התלויה ברישול בקרבת צווארו והשיב בלי למצמץ: "יש לי מסיכה". הטון שלו היה כל כך נחרץ ומבהיל, שהפסקתי לדבר תוך נשימה פעם אחת בארבע דקות.
כשהגעתי הביתה כעסתי על עצמי. שוב המבוכה גברה על הצדק ועל זכותי הבסיסית. שעות ספורות חלפו והתחלתי להשתעל. לילה שלם הייתי בטוח שחליתי בקורונה. התחושה הרעה לוותה בסרטי אימה ובחששות שכמעט גרמו לי לשבץ. בבוקר קמתי פנתר, אבל את מה שעברתי לא אשכח.
המסקנה: כשיש מגיפה קטלנית, ה"לא נעים" מת. בסיבוב הזה אין מדובר רק באגו ובנימוס, יש כאן עניין בריאותי. לכן שיניתי גישה. אינני מפסיק להעיר. מטרחן. עם כל הכבוד, עדיף לחוות שנייה אחת של עוגמת נפש על שבועות של ריתוק במיטת בית החולים.