שמונה ימים בלבד לקח ליד הגורל להפוך את הקערה על פיה, וללמד אותנו עד כמה מיותרים לפעמים הם משחקי החתול והעכבר עם האויבים לאורך הגבולות. זה היה לקח קטן, כמעט סמוי מהעין, שנועד להמחיש דבר או שניים על פרופורציות, לנו ולאויבינו בביירות.
ביום שני לפני כשבועיים ישב שר הביטחון בני גנץ ליד ראש הממשלה נתניהו, ואיים לעין המצלמות להעמיד גם את מתקני התשתית בלבנון על הכוונת, אם יעז חסן נסראללה לפגוע בחיילי צה"ל. ביום שלישי השבוע עשה גנץ את ההיפך הגמור. בהודעה משותפת עם שר החוץ גבי אשכנזי, הציע שר הביטחון סיוע הומניטארי ללבנון בצרתה הגדולה. הכל נראה טבעי ואף מתבקש, ועדיין. לא בכל יום מציעים שני רמטכ"לים לשעבר סיוע למדינת אויב, שלפני רגע איימו להחריבה.
הושטת היד הישראלית נשאה אמנם מטען של יחסי ציבור, אבל ישראל לא יכלה להימנע ממנה, ולו כדי שתוכל להסתכל לעצמה במראה. בביירות היא לא נשקלה אף לא לרגע אחד. אחרי שתי מלחמות, שליטה אווירית יומיומית ואנדרטאות של הרס שנותרו בפינות רבות על אדמתה, מעטים הם חובבי ציון בארץ הארזים. וגם אם רצתה ממשלת לבנון בסיוע ישראלי, הנהגת חזבאללה לא היתה מתירה זאת. תמונה של מחלצים ישראלים בזירת האסון, שולפים אנשים חיים מתוך ההריסות, היתה מגמדת את נסראללה ואנשיו ושמה אותם ללעג. אף מדינה או ארגון לא היו מאפשרים לאויב השנוא והחזק שלהם להגיע לחצרם הפרטית כאוגדת מלאכי שרת, במיוחד בשעת יגון וחולשה, ולהיטיב עם ההמונים המסכנים כבמעשה קסמים.
יש עוד סיבות הקשורות לחזבאללה, בגללן לא ראינו השבוע מחלצים ישראלים בנמל ביירות. הנמל הזה הוא מעוז אסטרטגי עבור הארגון. שער הכניסה של משלוחי תחמושת ונשק שהם רוכשים מידידים. אמנם יש בו אגף המצוי בשליטת חיל הים הלבנוני, אבל הפעילות החשובה, החשאית, נוהלה שם בידי חזבאללה. לא במקרה נמסר אתמול, כי פעילים של הארגון הסתננו מיד אחרי הפיצוץ לנמל במסווה של עובדי הצלה, ועשו מה שעשו. משום כך, ישראלים הם האחרונים שאנשי חזבאללה ירצו לראות במעוזם הצבאי, בוודאי לא במשימה שיש בה כדי לפאר אותם.
אתמול נעצרו מנהל הנמל וראש שירותי המכס, בחשד כי התרשלנו בטיפול במחסן שהתפוצץ. זוהי תסמונת השין-גימל, גירסת לבנון. יהיה מעניין לעקוב אחר החקירה והמעצרים, לא כדי לדעת מי הנאשמים, אלא מי חמק מעונש. במשך שנים ניהלו ראשי חזבאללה את ענייניהם בנמל ביירות כאילו היה שלהם בלבד. לא רק תחמושת הם קיבלו דרכו, אלא גם סחורות למיניהן, שאותן מכרו בשוק החופשי כדי להעשיר את קופת התנועה. הם עשו זאת בלי לשלם את המס כנדרש, כיאה לתנועה שהפכה להיות מדינה בתוך מדינה.
דרוש: נס
70% מתנועת הייבוא נכנסת ללבנון דרך הנמל של ביירות. זהו אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שעוד נותרו לקופת האוצר הלבנונית. הוא הוקם בידי הצרפתים ב-1894, ועד מהרה הפך לשער כניסה מרכזי לבאים מאירופה למזרח. הוא עשוי 61 רציפים, ומדי שנה יוצאים ובאים ממנו ספינות ל-300 נמלים ברחבי העולם. ביום שלישי נחרב הנמל כמעט כולו. ממגורות החיטה של לבנון, שמוצבות בנמל, נהרסו, ובכך הושמדה עתודת הקמח לשבועות הבאים. שני בתי חולים השוכנים בסמוך לו נחרבו. ספינות חונות נהרסו, מחסנים התעקמו, ובני אדם התעופפו ממנו למים וקיפחו את חייהם.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על קצה המזלג כיצד הגיעה לבנון לפשיטת רגל. ישראלים מתפלאים לשמוע, כי בשכונות רבות בבירת לבנון אין חשמל למשך שעות. לא כמו בעזה, אלא גרוע ממנה. במרץ עוד איכשהו הצליחו הלבנונים לחיות עם הקופה הציבורית המרוקנת. באה הקורונה והפכה את המשבר לפשיטת רגל. עכשיו נחת עליהם האסון הזה, וצריך שיקרה נס, כדי שפשיטת הרגל של קופת המדינה, לא תתגלגל לפשיטת יד של המוני אזרחיה. שנים של עוני מחפיר אורבות לשכנינו מצפון, אם לא יבוא מעשה פלאים שיחלץ אותם מכך.
מושל ביירות העריך השבוע את הנזקים בשלושה עד חמישה מיליארד דולרים. נשיא צרפת עמנואל מקרון נחת שם אתמול עם הבטחה לעזור. הוא הקפיד לומר, כי הסיוע הצרפתי יילך לעם הלבנוני, כלומר, לא ייחמס בידי מנהיגיו. אבל הסכומים שצרפת לבדה יכולה להניח על השולחן פעוטים, ואחרים, כמו האיחוד האירופי או מדינות המפרץ, אינם ממהרים לתרום. לבנון היתה זקוקה עוד לפני האסון להרבה יותר מכסף. פרנסיה שדדו את הקופה בשיטתיות במשך עשרות שנים והנהיגו בה משטר מסואב ומערכת חוק חלשה שדרסה את שומרי סף. זו חברה מדממת, וכדי לעצור את הדימום, היא זקוקה לא רק להון, אלא גם לשיקום שלטוני ומוסרי.
השבוע שאל אותי מכר מלבנון, האם יש סיכוי שנשלח אליהם תרומות דם. אני מניח כי לו היה מוכרז מבצע התרמת דם ללבנונים בערי ישראל, המונים היו ממהרים לתת מדמם. לא מפני שאנו צדיקים גדולים, אלא בגלל שכך היתה עושה כל חברה שלא איבדה צלם אנוש. וגם מפאת יסורי המצפון. ניסיתי לברר במקומות הנכונים האם יש סיכוי ליוזמה כזו. בן שיחי ביקש בנימוס שארד מזה, כי בביירות, להערכתו, אין עם מי לדבר. זה היה שלשום בצהריים. באותן שעות בדיוק קרא נשיא לבנון, מישל עאון, לידידותיה ואחיותיה של ארצו להזדרז במשלוח הסיוע.
אות משמים
יום רביעי, למחרת האסון, היה אחד מימיו השחורים של חסן נסראללה מעודו. במשך שלושה עשורים משכו הוא ואנשיו בחוטים ועיצבו למעשה את מציאות החיים בלבנון - מבחינה בירוקרטית, משפטית ופוליטית. קנו שופטים, שיחדו שוטרים וקירבו אליהם פרקליטים. כאשר משהו ברח מידיהם, הם הפעילו כוח והכל הסתדר. אבל אסון הנמל הוא אירוע קולוסאלי, לא משהו שאפשר לפתור באמצעות פרוטקשן. מאות נהרגו, אלפים נפצעו, 300 אלף מתושבי ביירות ניזוקו בדרך זו או אחרת. רבים רואים בנסראללה, כאחד הכוחות המרכזיים בהנהגה, שותף למחדלים הללו. נסראללה יודע כי שונאיו מחוץ ומבית מחכים לנפילתו. הוא יודע שאם יניח למבקריו ולא ייצא להתקפה, הוא ימצא את עצמו בתפקיד האיש הרע של הסיפור. הוא, שבעבר נשאוהו על כפיים.
בפברואר 2016, באחד מנאומיו, איים נסראללה להפציץ את מיכל האמוניום בנמל חיפה ולגרום בכך למותם של רבבות ישראלים. "זו כמו פצצה גרעינית קטנה", לגלג בשביעות רצון מדושנת, ולא ידע כי הוא חוזה די במדויק את אסונה של ביירות. אמוניום חנקתי, כך אומרים, הוא גם החומר שאוחסן והתפוצץ שם.
מנהיג חזבאללה הוא ברנש אדוק, מאמין נלהב בקיומה של השגחה עליונה ובמשטר של שכר ועונש. אנשים כמותו אינם מאמינים ביד המקרה, ורואים בכל מאורע יציר כפיו של היושב במרומים. במיוחד הוא, נסראללה, שפירוש שמו בערבית "המונחה בידי האל". אין ספק ששלושת הימים האחרונים היו ימים של חשבון נפש ביחסיו עם האמונה ועם עצמו. מעט מזה, אם בכלל, נראה הערב בנאומו, כאשר יופיע בציבור לראשונה מאז חורבן ביירות. הוא יביע אמפתיה עצומה כלפי הציבור הסובל, ייצא למתקפה על יריבים אמיתיים או מדומים. ולמרות זאת, נסראללה של אחרי האסון לא יהיה כנסראללה שלפניו. למרבה הצער, ספק אם גם ביירות תהיה כפי שהיתה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל