אז רוברט נסע לאמריק'ע, בשביל העסקים שלו, אחרי חמישה חודשים. שלושה שבועות הוא היה שם, נהג חמשת אלפים ק"מ, כדי לבקר את הנכסים. הוא חי שם בתנאי עוני מחפיר, ממש. במלון הקבוע שלו הוא פחד מהחדרניות כי ייתכן שהן אנרכיסטיות שמאלניות ומפיצות מחלות, אז הוא זרק את הזבל מהחדר כל יום לבד. והיה לו לא מעט זבל לזרוק, כי שליחים של וולט הקפיצו לו המבורגרים וצלעות שמנמנות, כדי שלא ימות מרעב.
כן, הוא הקפיד על דיאטה מאוזנת. הוא ויתר על החלת בצל המטוגנת, וגם על תפו"א אפוי עם שמנת ובצל ירוק, ואף הידרדר לסלט כרוב כתוספת. לפי הסרטונים ששלח, הוא התקשה לוותר על מנות אחרונות (כן, "הר־דוקטור" אבישי בן חיים, האשכנזים של ישראל הראשונה לא יכולים בלי קינוח. דפוקים מלידה. נו, מה לעשות?) אז הוא ליקק גלידה בציפוי שוקולד רק שלוש פעמים ביום.
בשבת הוא חזר לכתריאליבק'ה, ומיד נכנס לבידוד. "תגיד לי, למה אתה מתעקש להיות דביל?", כעסתי עליו נורא, "לך תעשה בדיקה פרטית, ואם אתה שלילי, תפתח את הפרלמנט. אנחנו מושבתים שלושה שבועות. זה זמן להשבתה?".
אבל ככה הוא. תמיד מתעקש להיות עבד נרצע של השלטון המושחת והרקוב. "קוף, אני אדם שומר חוק. אפילו אם תהיה פה מלחמה עם טילים מעופפים, שאתה יודע שאני מתפלל שזה כבר יקרה, אני לא יוצא מהחדר כדי לעלות לגג ולראות את הפארטיות. תעזוב אותי, אני לא כמוך", אמר.
משבת אני מקפיד לקלל אותו כמה פעמים ביום, לאחל לו שיחלה בצרעת, אבל הוא לא מתרגש. והנה שלשום חיתן האדמו"ר מבעלז את נכדו עם רבקה, שהיא אפעס קטינ'ע, אבל מי סופר (אולי היא תככב בעונה השנייה של הסדרה "המורדת", ויהיה יופי), בנוכחות קהל עצום, תוך כדי שימת זי"ן פראית על כל ההנחיות למניעת התקהלות. כמו בהתנהלות עם הרבה ארגוני פשע שמקיימים כחולי המדים של אוחנה בימים כתיקונם, גם הפעם משטרת ירושלים קיימה מו"מ עם מארגני החאפלה.
המשטרה של אוחנה אף הרהיבה עוז וקנסה את החסידות ב־20 אלף זוזים ממש! לדעתי, זה סכום ממוצע שנופל לרב'ה הקדוש מהכיס האחורי של הפיג'מה בכל יום שישי קצת לפני שבת, כי אסור לישון עם כסף בשבעס. והנ"ל הרי מיליארדר כבד, בדולרים. מחרדה לבריאותו של האדמו"ר קיוויתי שהוא לא יסבול מהתקף צחוק על הקנס הכבד שהטילה עליו מועצת הליצנים של אוחנה, שקוראים לה כאן משטרת ירושלים.
# # #
מיד כשנחשפתי לתמונות מהאירוע המרהיב, טלפנתי לרוברט הכסיל. "נו דביל, אתה מבסוט? איך לא הלכנו לאירוע המקסים הזה? אתה יודע איזה אוכל יש שם? קיגל ירושלמי, קניש'ס, קרעפל'ך, אולי קצת טשולנט - זה אוכל הכי טוף להתקהלות, כשצמודים כזה אחד לשני. תסביר לי איך לא הלכנו".
רוברט התפוצץ מצחוק, והבטיח לי שמיד כשהוא מסיים את הבידוד, אנחנו הולכים ל"קיטון" לאכול אוכל יהודי ולשמוח בשמחתה של הכל'ע רבקה החסודה. "בשיגרע היינו הולכים, קוף", הוא סיים, "אבל החסידים התעקשו שהאוכל יהיה במקום סגור, וזו בעיה. כי יש לי פחד ממקומות סגורים בקורונה".
הטוויטר רתח וגעש מהצחוקים של החתונה. כת החליפות של הביביסטים טענה שמותר לחסידי בעלז, כי אין הבדל בין הפגנה לחתונה. ההבדל הפעוט שהפגנה מותרת וחוקית וחתונה לא, ממש לא מעניין אותם. אגב, חילונים מתחתנים בנוכחות עשרה אורחים, כי הם לא חסידים, וזה החוק. בסדררר, צריך לזכור שבראש החליפות עומד אדם שעומד לדין באשמת קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. אז החוק כנראה לא מעניין אף אחד.
# # #
השבוע הזה היה טראומטי במשפחתי. לואי, הכלב של אחותי, אורלי, חלה קצת ונאלץ לעבור ניתוח. אמא שלי הייתה היסטרית. "אוי, רוני, אל תשאל מה קרה. לואי חולה, הוא לא יכול ללכת, אני כל כך עצובה, הוא כלב כל כך טוב ויפה ובלונדיני, ומאוד ממושמע. כואב לי על אורלי, זה כמו ילד שלה. היא מאוד עצובה. שמע, הניתוח עלה 14 אלף שקל. מה אתה אומר על זה? יותר יקר מלנתח בנאדם".
נפלה לי הסיגריה מהיד לרצפת המכונית. חששתי שתכף תהיה כאן דליקה, אז עצרתי בצד כדי לאתר את מחוללת השריפה. "אמא, את אוהבת את לואי רק בגלל שהוא בלונדיני", אמרתי, "גם שרי, הכלבה של גיא בלונדינית, ואת לא משתגעת עליה, וכל הזמן אומרת לו שאסור לנשק אותה בפה. אני מבטיח לך ששרי יותר בריאה וסטרילית מרוב האנשים שאני מכיר, בטח בראש. רק תסבירי לי דבר אחד: מילא אורלי, היא ציירת ואומנית, אבל אילן הרי כימאי וגם מהנדס מכונות ומנהל מפעל. איך הוא אפשר את זה? הבנאדם לוגי על מלא, ומה קרה לכלב? יש לו סרטן?".
אמא התנערה מהר מאשמת האפליה בין הכלבים. "לא, מה פתאום סרטן. היו לו כאבים בגב, והוא התקשה ללכת. הוא נורא מסכן, ואני מאוד עצובה".
כן, מדובר באמא שלי, שמעולם, אבל מעולם, לא התירה לחיה כלשהי להיכנס אליה הביתה. החיות על שתיים אולצו בפקודה לחלוץ נעליים לפני כניסה לביתה, כדי שלא יהיו טביעות נעל על הרצפה, בדיוק כמו במסגד. ביותר מ־60 שנות חיי רק פושקה ז"ל, כלבתה של חברה שלי ארזה, הצליחה לחדור את מסך הברזל, לרוץ לסלון ולהתמקם על הספה הבהירה (איך לא?), והיא באמת הייתה פודל מלוכלכת, שהשירה הרבה שיער.
אמא הייתה קרובה אז לאירוע מוחי: "יוסק'ה, תביא לי כדור, בחייך. אני כבר מתה", היא ביקשה מאבא שלי. אבל ארזה לא התרגשה מהג'סטה הפולנית, וענתה לה בשקט. "שרה, תירגעי, לא מתים כל מהר. שתי כוס מים קרים, הכל בסדר".
# # #
חמוש במידע המודיעיני הגולמי, טלפנתי לאורלי. "נו, מה נסגר איתך? ירדת מהפסים סופית? נפלת לסם? במה את משתמשת? למה את לא מתייעצת איתי לפני השימוש? אלה סימפטומים שמתאימים לי. את הילדה הטובה במשפחה, שכחת את זה?".
אבל אורלי הייתה עצובה, ולא פנויה לסתלבט. "רוני, אל תשאל. הבית חולים לחיות הזה, זה כמו בית חרושת. כל פעולה עולה הון כסף. רק הרישום זה 500 שקל. אם־אר־איי לכלב זה 4,000 שקל, חוות דעת של וטרינר מומחה זה עוד 4,000. אז הניתוח כבר היה זול, רק 6,000 שקל".
"תגידי מה יש ללואי? אולי הוא חטיאר ואתם מתעללים בו?", תהיתי. "רוני, הוא בן 7, למה אתה מתעקש להיות דביל? הוא הפסיק לרוץ וללכת, והוא לא כזה כבד, רק 22 קילו. הם אבחנו לו פריצת דיסק בעמוד השדרה. כל הגב שלו מלא בסיכות, והוא הולך עכשיו רק על הרגליים האחוריות. שמע, הם נתנו לנו שעה להחליט אם לנתח או לא. היינו בסערת רגשות. אתה יודע שהוא בן משפחה אצלנו. אז מה, אני אפקיר אותו? זה כלב שלקחתי מאומנה, אחרי שהתעללו בו".
אורלי צודקת. גם אני אוהב חיות על ארבע יותר מחיות על שתיים. וכלבים לא יודעים לשקר. "טוב, דברי עם אמא. היא אומרת שזה כישוף ועין הרע שהטילו עלינו, מה שקרה לו. מתי הוא מתחיל ללכת? הווטרינר הבטיח 100% הצלחה?".
היא ענתה מהר. "הוא הבטיח 90% הצלחה, אז אילן אמר שהולכים על ניתוח. הוא משתקם לאט, אני משוכנעת שהוא יחלים".
# # #
המשכתי לעקוב אחרי קצב ההחלמה של הכלב. הוא כבר הולך על ארבע, אסור לו לרוץ ו/או לרדת במדרגות. שאלתי את כיפוש, המושלת באקסלים, איך הייתה נוהגת במקרה ששרי הייתה זקוקה להליך רפואי יקר שכזה.
"מאמי, אתה מכיר אותי, לא הייתי משלמת סכום כזה", היא השיבה, "בתוך יממה הייתה לגיא כלבה אחרת, שנראית בדיוק אותו דבר, וגם באותו גיל. אפילו אתה לא היית מזהה את ההבדלים".
"כיפוש, אני מקווה שאם בעתיד אזדקק להליך רפואי יוקרתי, תהיי יותר חומלת. או שאולי גם במקרה שלי ינצח האקסל. תדאגי שיזריקו לי, ותמצאי מישהו אחר שממש דומה לי, וגיא לא יזהה את ההבדלים".
היא צחקה וענתה תוך כדי נהיגה. "איתך זו בעיה. אין כמוך. אחריך סגרו את פס הייצור, אז אני אחרוג מהאקסל ואטפל בך. אתה חיים שלי בלב, אז אל תדאג. כסף לא יהיה בעיה".
# # #
היו השבוע הילולות מטריפות באגם הדרעק. הייתה שמחה גדולה, שהניבה אצלי הרבה סימני שאלה מה הצורך שלי בדיירים בדיוק. במה הם משפרים את חיי, בעייסק שעולה לקופה הציבורית כ־200 מיליון שקל קלללל, בלי תשואה על ההשקעה? אבל לשמוע את הראיס ביבי מדבר על עצמו מהפודיום של אגם הדרעק, זה כמו מופע סטנד־אפ של אנדרו "דייס" קליי, ה"דייס מן" הנערץ עליי. גם "דייס" הוא יידעל'ה טוף מברוקלין, שבכלל קוראים לו סילברסטיין, והוא רק מתחפש ל"וואפ" איטלקי אמריקאי.
ביבי התפייט על איומי הרצח על משפחתו. מעניין מה חושבים במזרח התיכון ובעולם בכלל על מנהיג שכל הזמן מייבב שרוצים להרוג אותו. בטח נורא אוהבים את החרדות הקיומיות שלו.
אז ביבי סיפר לעולם הגדול על אירוע (מבחיל, באמת מבחיל!) שבו צעדו מפגינים עם בלונים בדמות איברי מין זכריים, וקיללו את הגברת שרה. הוא צודק, זה היה מגעיל ודוחה, אבל כאשר הוא שאל איפה ארגוני הנשים, מדוע הם לא מוחים על ההתנהלות הזו, נפל לי הכריך גבינה ועגבנייה מהיד, וכל הזיתים התפזרו על השולחן. הלו, ביבי, תתעורר למציאות! אתה מעסיק את נתן אשל, שבעסקת טיעון לא הועמד לדין על הטרדה מינית של אישה בלשכתך, כאשר צילם מתחת לשמלתה של עובדת חרדית. דחילק, לא כולנו מפגרים, רק חלק מאיתנו - ובעיקר אני.
גם האתנחתא הקומית על ארוחת הבוקר במלון יוקרתי, של מארגני ההפגנות, הייתה פארטיה מדהימה. את המידע המודיעיני הביאו לו הספונג'דורים והמאכערים שעובדים בשבילו, על חשבוננו. הוא לא בדק, בדיוק כפי שלא בדק את התמונות שהילד"ז שלו סיפק לו על עשיית צרכים ברחוב שצולמה לפני שנתיים באיזה חינדק כלשהו. למה לבדוק אם אפשר לשקר בניחותא ובטון סמכותי?
מה שביבי שכח לספר עליו לדיירי אגם הדרעק היה יומולדת קסום לילד"ז, במלון תל אביבי יוקרתי - "שהתנהל בהתאם למגבלות הקורונה"! בין המגבלות נשמרה אחת משמעותית: הראיס לא שילם על האירוע, כהרגלו; והמיליארדר שמימן את היומולדת מימן גם את חגיגות יומולדת ה־70 בשנה שעברה, למלך ביבי בעצמו. גם אז הוא לא שילם, ואף אחד לא בירר מה בדיוק הייתה התשואה על ההשקעה של המממן.
# # #
ראש הממשלה שלנו עסוק רק בעצמו, בהמשך כהונתו, ובהמשך הטפילות של משפחתו על חשבון הציבור. אחד שמכיר אותו טוב יותר מכולם הוא איווט ליברמן. אז את מעט הדקות שהקצה לו הקומיסר של אגם הדרעק, יריב לוין, הוא הקדיש לקריאה מהכתב. "רבותיי חברי הכנסת, בשבועות האחרונים השתררה במדינה אווירה של הפחדה והשתקת הוויכוח הציבורי", הקריא ליברמן, "כל ביקורת כלפי הממשלה הוצגה כהסתה שעלולה חלילה להביא לאלימות. אדוני היו"ר, אתה בוודאי יודע שהיסוד של חברה דמוקרטית וחופשית הוא הוויכוח הציבורי. בלי ויכוח כזה אין דמוקרטיה, ולכן לא רק האלימות וההסתה לאלימות מסכנות את המשטר הדמוקרטי. לא פחות מזה מסכנת אותו אווירה של השתקת יריבים פוליטיים, שהיא סכנה אמיתית לכל חברה חופשית. אני פשוט תופס את עצמי בשבועות האחרונים, ושואל את עצמי מה קרה פה במדינה?".
את הנאום הזה כתב - ונאם במקור - בנימין נתניהו אחרי רצח יצחק רבין הי"ד. כשליברמן קרא אותו, כל הספונג'דוריות של ביבי מהספסלים האחוריים, שלקו בטפשת נפוצה ובורות נפיצה, לא הפסיקו לצרוח. איווט אהב את זה. רק ביבי הוריד לרגע את המסיכה וחייך. הוא ידע שזה נוקאאוט טכני, הוא זיהה את הטקסט בן 25 השנים. ביבי יודע שאסור לשחק עם איווט, אז הוא רק חייך במבוכה.
היו עוד נאמברים ופאנצ'ים במופע של ביבי. לצריף של תמרי ממרצ הוא הסביר שאין לה מושג בכלכלה. אולי, אבל יש לה תואר אקדמי בכלכלה, אבל מי סופר. ליהירק'ה מאין עתיד הוא הסביר שאבא שלו הפרופסור אמר שראש ממשלה חייב השכלה כתנאי לתפקיד. אהבתי את זה. ד"ר שלמה קרעי, ד"ר אחמד טיבי, ד"ר יועז הנדל ועוד שניים־שלושה דיירים של הדרעק מהרשימה המשותפת הם דוקטורים. אז זה מספיק בשבילם להיות רה"מ, אם זה התנאי של פרופ' בנציון? כי בשבילי ממש כן.
# # #
הג'מעה בפרלמנט הבוקר אצל דני פצחה בדיאטה רצחנית. שקילה במשקל דיגיטלי מתבצעת כל יום חמישי. הנוכחים נשבעו בנקיטת חפץ לא להכניס פחמימה לפיהם. אז אריק הפחית את כמות הצריכה של בורקסים ובייגל'ה עם חמאה לארבעה ביום, מקסימום; בני אוכל רק לחם קל, אבל עם הרבה חמאה, וחביתה על בסיס חמאה, כי שמן שרוף זה לא בריא; אייל טוחן בורקסים, אבל רק של תפו"א, כי גבינה זה משמין; עדלי דופק כריכים בחצר מאחור, בכניסה של קופת חולים, כדי שלא יראו. הבנאדם 1.90 מ' על 115 קילו, וחסה הוא לא אוהב.
אבל השפיץ זה ניסים "הזמיר הטורקי". ברגיל הוא אוכל שש ארוחות ביום, כולל בוקר, שהוא אוכל עם כף, גם את החביתה מארבע ביצים עם בצל ופטריות. השבוע הוא הקפיד על תפריט מאוזן שבניתי לו: דגים וסלט. אז נסעתי איתו ועם "שר החינוך" שלומי לז'קוב באשדוד.
"תביא את כל התפריט, אבל אל תביא לי לחם וצ'יפס, אני בדיאטה", הוא הורה לז'קוב, שהבין והביא 12 סלטים (כולל איקרה עם ראש בצל), אורז עם קצת יוגורט, 24 ברבוניות, שני לוקוסים של קילו וחצי ליחידת דג, חצי קילו סביצ'ה מתובל עם הרבה לימון וקרקרים, 24 סיגרים מטוגנים במילוי סלמון, ובר ים של שני קילו, אבל פרוס.
כל הדגה טוגנה כמובן בשמן עמוק, כמו שחייבים בדיאטה. קינחנו במלבי וקפה שחור, כי ז'קוב לא יודע מה זה טירמיסו, אז לא היה לו.
לא יכולנו לזוז מהגינה בדשא, התנשמנו בכבדות. ואז ניסים אמר: "ראיתם איך אכלתי יפה, בלי לחם?". שלומי ואני פחדנו לצחוק, כדי לא להקיא, אז רק חייכנו חיוך קטן.
אתמול בבוקר נערכה השקילה הרשמית והחגיגית. כולם הוסיפו שני קילו בממוצע, רק עדלי הרומני הנוכל בא עם כפכף ונשקל יחף, אז הוא הוסיף רק 1.2 קילו. וניסים? הוא בלע כנראה תינוק השבוע, כי הוא הוסיף בשבעה ימים 3.450 קילו. אגב, הוא התחיל את השבוע עם 122 קילו, והוא בנוי כמו קובייה. בעברו הוא היה מומחה באומנות לחימה, ואף היה אלוף המדינה. אבל הוא בן 60, וזה קרה לפני 30 שנה.
הוא התפוצץ מצחוק, והבטיח לי. "קוף, שבוע הבא, רק דג קטן וסלט. זהווו. אני חייב לנצח בתחרות".
בסדר, אח שלי, בתיאבון.
[email protected]