מאז הגיחה בתי לעולם, הפכתי להיות איש חמקמק עד כדי כך שאשתי מכנה אותי "חמקן מקצועי". זה לא שאינני אוהב את מיכאלה התינוקת - אני חולה עליה, נושם איתה ואותה ונהנה לשהות לצדה בכל מצב. לפעמים בלילות אני אפילו מתגנב לחדרה ושם יד על גופה הקטן כדי לראות אם נשימתה סדירה, או אז אתמכר שעות ארוכות לתנועה העולה ויורדת של בטנה.
האהבה הזו מניעה אותי לקחת על עצמי כמה שיותר מטלות שנוגעות לגידולה. הרצון הזה נעשה גם כדי לבלות איתה כמה שיותר, בלי סוף וללא גבול. הבנתי מזמן ששהות ארוכה לצד הילדה היא המפתח לקשר הורי נכון ומספק. רצוני הוא להיות חלק מרכזי מתהליך גדילתה אשר מתרחש לנגד עיניי, לכן מרגיז אותי כשאני שומע אבות מסוימים אומרים לבנות זוגם שהם יסייעו ביום כזה ובשעה כזו במשימה שקשורה לילדיהם.
המילה "יסייעו" הופכת את האם לעמוד התווך המרכזי בגידול הילדים ואת האב לבייביסיטר זמני, שרק מופיע כשמתחשק לו כדי לקצור פירות של חיבה ולהחצין את נוכחותו. זה כמובן נובע מתוך תפיסה מיושנת ולא רלוונטית לימינו, שלפיה הצד הנשי בזוגיות הוא האחראי הראשי לחינוך ולגידול הילדים בעוד הצד הגברי מסייע ככל יכולתו, כמעין טובה לאנושות ולבת הזוג הכורעת תחת עול הטיפול בילדים המפרך.
אבל עם כל הרצון ועם ההבנה העמוקה במידת הטמטום שיש בטיעון שמטיל את כובד האחריות רק על האם, יש בי כנראה איזה דפק, אינסטינקט דומיננטי בסיסי של פרזיטיות שמניע אותי להתפלח ממטלות ולחמוק משותפות מלאה בגידול הילדה. אחרת אין הסבר לעובדה שכאשר מגיעה השעה לעשות רצף של פעולות לטובת הקטנה, תמיד יצוץ לי איזה משהו שימנע ממני לקחת אחריות על הקושי ומיד אעביר אותו אל אשתי.
למשל, נגיד שמיכאלה פתאום מילאה שוב את חיתולה ויש לטפל במפגע תכף ומיד. ברגע זה אביט בעיניה של אהובתי, שתצמצם מבט לכיווני ובעודי שוקל לבצע את המטלה הנדרשת, לפתע פתאום אקבל שיחה חשובה מאין כמותה, רצוי מגורם בינלאומי, שחובה להיעתר לה ללא דיחוי.
באורח פלאי עוד יותר, עם סיום הרענון של החיתול, תיגדע ההתייעצות המקצועית הזאת באִבה ואתפנה שוב לשחק עם הילדה הנקייה ונטולת הריחות המורכבים. זה לא סיפור חד־פעמי. במהלך החודשים האחרונים הבחנתי שהראש שלי סיגל מחשבה של אסיר נמלט, שמוכן בלי שום הכנה מראש להמציא תירוץ, להיעלם במחבוא ולהיבלע במקום מסתור, הכל כדי לא להתחייב למשימות דומות.
אומנם אני אבא די מסור - מוציא את הילדה מהגן, מאכיל אותה, מטייל איתה ועושה לא מעט - ועדיין זה בטל בשישים לעומת מה שאשתי מבצעת. ואף שחלקי הוא כלום ושום דבר, מנסה אנוכי לפרוק כל עול. לדוגמה, אהובתי מתלוננת שאני אף פעם לא מתחייב על הוצאת הילדה מהגן, וזה הופך עבורה למעין רולטה רוסית שמערבת בייביסיטר, הורים מתנדבים, דודות ושעות הארכה בפעוטון.
בסוף אקח חלק בעניין, אבל ההתחייבות הזו מלחיצה, ארורה וקשה. רק כאשר אני חומק ממנה, פתאום יש לי אוויר. מצד אחד נדמה לי שמדובר בסממן אחד מני רבים לחוסר היכולת הגברית לשאת את המשקל ההורי המשותף ולניסיון התמידי שלי לדחות ולהחליק מסדר יום שלי כל אלמנט של מחויבות. מצד שני, אולי הנני סתם עצלן שמנסה בכל דרך לתרץ את העובדה שהוא מעדיף לישון, לחטט ברשתות החברתיות ולהתבטל.
אחרי שנה וחצי של מנוסה מתוחכמת מהאחריות ההורית, נראה שהקרדיט שאני מקבל מבת זוגי בעניין הזה הולך ומצטמצם, ובקרוב ייעלם לחלוטין. בלי קשר, בכל מקרה מיציתי כבר את כל התירוצים והשטיקים האפשריים. יש גבול לכמות הפעמים שבן אדם יכול להיתלות על פגישות דחופות, ימי צילום מסתוריים וארוכים וישיבות חשובות שלא ניתן להזיז.
לצערי, כושר ההמצאה והחרטוט שלי מוצה עד תום. מסתמן שצפויות לי שנים קשות שבהן אדרש לשנס מותניים ולשלם על הכל, וגם לחייך במסגרת ההליך הזה. ועכשיו תסלחו לי, אני מסיים לכתוב את הדברים הללו ממקום מחבואי מתחת לשולחן במטבח, כאשר במקביל עיניי תרות אחר הדרך הקצרה לדלת האחורית של הבית, לשם אקווה להגיע בלי להיתפס בידי מיכאלה ואמא שלה. אחלו לי בהצלחה.