1. בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו אמי ואבי מאושרים כאשר גילו שמישהו מבני העיירה שלהם מפולין ניצל מהשואה והגיע לישראל. מאחר שהטלפון היה יקר מציאות ורק אנשים אמידים החזיקו את המכשיר המופלא הזה בבית, נהגו אנשים להחליף מידע ולקבוע פגישות במכתבים או בגלויות, והדבר גרם באותם ימים לדואר להיות מרכיב מרכזי ביותר בחייהם של תושבי הארץ. מדי יום לקראת שעת בואו של הדוור הייתה אמי יורדת לחזית הבית וממתינה בציפייה דרוכה לציבלה (בצל) הדוור, לראות אם יביא מכתב שיגלה עוד קרוב משפחה שניצל מהשואה.
יום אחד הגיע מכתב שגרם לאמי התרגשות רבה. המכתב היה משרה מלניק, שלמדה עם אמא בבית הספר בעיירה באזור ביאליסטוק. היא שרדה את המחנות, כך כתבה במכתב, ובעת שעשתה את דרכה לארץ ישראל הכירה בחור יהודי ברומניה, נישאה לו, ושניהם גרים מרחק ארבע תחנות אוטובוס קו 22 מביתנו. שרה ובעלה הזמינו את הוריי ליום שישי בערב, וזה עורר ויכוח אם ילכו ברגל או יעצרו ברחוב טקסי שיסיעם. אבא אמר שאפשר ללכת ברגל ובכסף שייחסך מהטקסי אפשר לקנות זר גלדיולות יפות או ציפורנים ריחניים לבית המארחים.
אמא אמרה שמאחר שהימים ימי קיץ חמים, אם נלך ברגל הפרחים יקמלו מחוסר מים, כי ההליכה תימשך כחצי שעה. האחים שלי הלכו לפעולה בתנועת הנוער, ואני הקטנצ'יק נאלצתי ללכת ברגל עם ההורים לשרה ומשה, וגם קיבלתי תפקיד - לאחוז צנצנת גדולה מלאה מים. מדי פעם, תוך כדי ההליכה, הוכנסו גבעולי הגלדיולה לצנצנת המים כדי לרענן אותם.
הגענו עייפים לכתובת הבית ברחוב דיזנגוף ליד פינת גורדון, עלינו במדרגות, בוחנים דירה־דירה את השם שכתוב ליד הפעמון. למזלנו הרע הייתה הדירה בקומה רביעית. צנצנת המים התיזה עליי בכל מדרגה שעליתי, עד שכמעט התרוקנה לי על הבגדים, ואפילו שלא הייתי ילד בכיין, הייתה לי הרגשה מחורבנת וקיטרתי אחרי כל מדרגה שאיני יכול עוד. הגענו לדלת שעליה היה כתוב "שרה ומשה מלניק". אמא ואבא עמדו לרגע, נשמו עמוק, יישרו את בגדי החג שלהם, שהיו בגדים נקיים ופשוטים, ואז הגיע הרגע המרגש - לחיצה על הפעמון והמפגש הראשוני.
אמא, שגם לה קראו שרה, ושרה המארחת התחבקו והתנשקו וקראו זו לזו שרה'לה ושור'לה. אבא עמד עם הגלדיולות ביד, אני עם צנצנת המים, עד שהייתה רגיעה ונכנסנו. על השולחן בסלון קלטתי מיד תקרובת, משהו מעולמות אחרים שלא הכרתי בבית - מיני בורקס וסוגי נקניקים שונים, צלוחיות עם מלפפונים וזיתים, צלחת עם מיני דג מלוח שלא ראיתי בחיי. היו בקבוקי מיץ אשכוליות וסיפון של סודה ויין לבן ועוגות וצ'וקולדים - גן עדן.
2. שרה הציגה בפנינו את בעלה משה, שהיה גבר מרשים עם שפם שחור דק ושיער מלא ברילנטין (שמן שיער נוצץ). היו לו על האצבעות שתי טבעות זהב גדולות ועל היד שעון זהב מרשים ונוצץ. הוא לבש חליפה מהודרת ועניבה פרחונית, ונראה כמו אלו שמצולמים בעיתוני הקולנוע שהצצתי בהם אצל גרשון הספר.
כבר שלוש שנים מאז עברנו דירה לא ראיתי נקניק על השולחן בבית, ועוד בכמויות כאלו. הפעם האחרונה שאכלתי נקניק הייתה כשמשה אגסי, השכן שלנו בדירה המשותפת, הביא מהשוק השחור חתיכה נאה של סלמי, ואמא חתכה פרוסה עבה של לחם, מרחה מרגרינה ושמה חתיכה קטנה של נקניק על הפרוסה. הגנבתי יד לנקניקים בצלחת וחטפתי מאבא מכה והערה שזה לא מנומס. המארח צחק צחוק גדול. "שיאכל כמה שרוצה, יש הרבה", אמר בטוב לב, והזיז את הצלחת לעברי. ישר התאהבתי בו.
שרה'לה המארחת נתנה לי כמה צביטות בלחי והתלהבה. "איזה חמוד, איזה חמוד". אבא שלי, שאכל כשר, לקח לחמנייה עגולה, הניח עליה חתיכת דג מלוח, ושיבח את טעמו העדין. טחנתי נקניקים, שתיתי כמה כוסות מיץ, חיסלתי חתיכת עוגה עם קרם, וזכיתי למבטי נזיפה מאמא ומאבא. בזמן שהמבוגרים שוחחו, הורדתי עוד כמה חתיכות נקניק, ואז הרסתי את האירוע כשפתאום ללא שליטה התפרץ ממני שפריץ של קיא, ועל השולחן עפו שיירי נקניק, עוגה, לחמניות ומיץ, וכל זה עם מיצי עיכול מצחינים.
חשבתי שאני מת. אבי תפס לי את היד, וגרר אותי לשירותים, אמי רצה להביא סמרטוט מהמטבח, והחלה לנקות את השולחן שהיה כה מרשים ויפה חמש דקות קודם לכן. בעלת הבית הרגיעה את אמי. "לא קרה אסון, הוא רק ילד". משה בעלה הרגיע את אבא שלי, "לא מרביצים לילד, אולי הוא היה רעב וקצת הגזים". משה לקח אותנו בחזרה באוטו שלו, נדמה לי קראו לאוטו אן־רי־ג'י או משהו דומה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באוטו פרטי. בבית שמעתי את הוריי מדברים על המארחים, מתוך השיחה הבנתי שלמשה יש מועדון קלפים.
כעבור זמן, כשהוריי הרשו לי ללכת לבד לביתם של משה ושרה, לקח אותי משה לקומת הקרקע בבניין, ושם התוודעתי לראשונה למונח "קלפים". בדירת המועדון היו שולחנות שסביבם ישבו נשים וגברים לבושים יפה ושיחקו משחקי רמי 14 (רמי עם 14 קלפים) או משחקי פארטייה (עם עשרה קלפים).
3. בכל פעם שהייתי בא אליו, משה היה מסביר לי איך משחקים. הוא הראה לי כל מיני טריקים עם קלפים, ובחצי רמיזה הסביר לי איך שחקנים מרמים, מסתירים קלפים ועושים קומבינות של זריזות ידיים. פעם אחת הייתה מהומה, ומשה תפס את אחד הקלפנים, הרים אותו באוויר, השליך אותו מהדלת ואיים עליו לא לחזור יותר. האיש הבטיח לו שיחזור, ושזה לא ייגמר בטוב. הרבה פעמים כשההורים היו בטוחים שאני משחק בחצר, הייתי מגיע למועדון הקלפים של משה. האורחים - שלמדו להכיר אותי - ביקשו שאביא להם שתייה מהמקרר או סנדוויץ' מהשולחן במטבח.
בכל פעם היו נותנים לי כמה גרושים מערימת הכסף שהייתה מונחת לפניהם, ואם מישהו מהם זכה בקופה גדולה והייתי לידו, היו נותנים לי לפעמים לירה או שתיים, צובטים לי בלחי ואומרים שהבאתי להם מזל. לאט־לאט הצטבר לי סכום יפה. הסתרתי אותו בתוך צנצנת מלפפונים ריקה, והחבאתי אותה במרתף של הבניין מתחת לכל מיני קרטונים, חלקי בלטות שבורות וג'אנק אחר שהיה באחת הפינות החשוכות.
האידיליה שלי במועדון הקלפים של משה הסתיימה לאחר כמה חודשים. האיש שמשה זרק מהמועדון חזר ודקר את משה בבטן מספר רב של דקירות, ואלה גרמו לו נזקים חמורים. משה אושפז בבית חולים מחוץ לעיר, ושרה מכרה את הדירה ועברה לגור ליד בית החולים כדי שתוכל לשהות לידו יום־יום. המועדון נסגר על ידי המשטרה, אני נשארתי עם צנצנת מלאה כסף וידע רב במשחקי קלפים וכל מיני טריקים, יותר מכל ילד אחר בשכונה.
אבא שלי, שהיה איש עבודה, לא עישן, לא קלפף, לא נהג במכונית ולא בילה בבתי קפה. הוא ראה במשה את ההפך הגמור ממנו. מאחר שקלט שאני אוהב מאוד את משה ושרה ומאוחר יותר הבין שאני מרבה לקפוץ אליהם, ניסה באמצעות דברי חכמים להרחיק אותי מתאוות ממון, הימורים ושאר מרעין בישין. "כסף מעוור עיני חכמים", אמר לי בתוכחה, "מה שבא בקלות הולך בקלות", וגם "מרבה נכסים מרבה דאגה", נהג לומר. ואני קלטתי אצלו שחוסר נכסים גם הוא מרבה דאגה.
4. ב־1956, כששבתי יום אחד מבית הספר, הייתה אסיפת דיירים בגג הבית. אדון גרינוולד מדירת הקרקע הודיע שפרצה מלחמה ואם יהיו הפגזות מהאוויר, כל הדיירים צריכים לרדת למקלט שבמרתף ולשמור על ניקיונו. בגאווה סיפר: "בבוקר עבדנו אני ושני פועלים שלוש שעות לפנות מהמקלט את כל הרהיטים והמזרנים והקרטונים ושאר הזבל שהיה בו". חשבתי שאני מת. רצתי לחדר המדרגות, ירדתי בבהלה למרתף, ונעשה לי חושך בעיניים. הפינה המטונפת, מלאת הקרטונים, התנורים הישנים, שברי הבלטות ועוד דרעק בכמויות - הייתה נקייה ומבריקה. הצנצנת ובה האוצר הסודי שלי נעלמה כלא הייתה.
ניגשתי לגרינוולד שירד אחרי אסיפת הדיירים ושאלתי אותו בלחש אם במקרה מישהו מצא את צנצנת הזכוכית עם האוצר שלי. יו"ר ועד הבית שלח אליי מבט מזרה אימים וגירש אותי בצעקה: "פישר, נודניק, אוצרות יש רק באגדות". זה היה יום גורלי בחיי. מאותו יום שנאתי מלחמות, שנאתי מרתפים ושנאתי את אדון גרינוולד, ראש הוועד. חלפה כשנה. בשבת בבוקר נשמעו צווחות היסטריות שלא היה קשה לזהות שהן יוצאות מפיה של גברת גרינוולד, אשת יו"ר הוועד. ירדתי במדרגות לראות מה קורה ונדהמתי. כל הכניסה לבניין הייתה מלאה מי ביוב מעורבים בבוץ שזרמו בקצב אדיר.
מישהו צעק מכיוון החצר שהצינור הראשי התפוצץ. המים הגיעו לגובה המדרגה הראשונה בחדר המדרגות. דלת הדירה של הגרינוולדים הייתה פתוחה, והיה אפשר לראות שהמים חדרו אליה. מאחר שירדתי יחף, נכנסתי לאט־לאט לדירה ושמעתי את קולו של אדון גרינוולד זועק מחדר השינה, "געוואלד, געוואלד, אוי געוואלד". חציתי את הסלון. חפצים שונים צפו על המים, שולחנות וכיסאות נעו עם הזרם. נכנסתי לחדר השינה שהצעקות נשמעו ממנו. גרינוולד עמד בגופייה לבנה וגטקעס, ובידיו הרועדות אחז צנצנת זכוכית גדולה מלאה שטרות ומטבעות כסף.
זינקתי לעבר ראש הוועד, חטפתי את הצנצנת מידיו ובתוך כך דחפתי אותו אחורה. גרינוולד איבד את שיווי המשקל ונפל. "סוף גנב לטביעה", צעקתי לו בתוכחה, מסרס את המשפט שאבי נהג לומר על גנבים שסופם תלייה. לפני שנטשתי את החדר ראיתי שגרינוולד מפרפר במי הביוב שהציפו את הדירה. גברת גרינוולד ראתה אותי חולף על פניה עם הצנצנת וצעקה לי "גנב". "בעלך גנב ושקרן", עניתי לה, ועפתי הביתה לספור את הכסף.
למחרת אחרי הצהריים כשחזרתי מבית הספר הייתה על קיר הבית מודעת אבל על מותו של יו"ר הוועד. גברת גרינוולד עמדה בוכייה עם שני שוטרים, וכשראתה אותי צווחה בהיסטריה: "זה הרוצח, זה הרוצח".