אם נותרה בבנימין נתניהו אותה פטריוטיות שהובילה אותו להתגייס בנעוריו לסיירת מטכ"ל, היא חייבת להוביל אותו לפרוש מהנהגת המדינה. עכשיו. גם לו היה זך כשלג, גם אם כל הטענות כלפיו היו רצח אופי וכזב; עדיין, טובת המדינה והאומה הייתה מחייבת אותו ללכת. נוכחותו כיום בצמרת מובילה את החברה הישראלית להתפרקות, ואת המדינה למחוזות שקשה לדמיין. לפני שנתיים וחצי פרסמתי מאמר שבו הבעתי חשש שהמשך האחיזה של נתניהו בשלטון יהרוס את מחנה הימין. אבל עכשיו נשקפת סכנה לחברה הישראלית כולה, שלא לדבר על הפרויקט הציוני. הכל בגלל פלונטר בלתי פתיר, שבטבורו בנימין נתניהו. לא אידיאולוגיה, לא תפיסת עולם - נתניהו אישית.
ברור לכולם שהממשלה הנוכחית היא ממשלת אסון. המלכוד הפנימי ששורר בה לא מאפשר להמשיך להשיט את הספינה הישראלית לשום מקום. זה הרבה מעבר לתקציב ולהיעדר משילות. הרבה מעבר למשבר רפואי וכלכלי, שחייבים לנהל אותו בצורה הרמונית ומיטבית. זהו האמון הבסיסי של האזרחים בשלטון, אותה אמנה חברתית שמאפשרת את עצם קיום החברה והמוסדות שלה. לא משנה מי התחיל ומי צודק, מה שחשוב הוא שהממשלה הזו הוקמה בחטא, אחרי שנתניהו נכשל בהקמת ממשלה הרמונית עם אביגדור ליברמן וימינה, בגלל סיבות אישיות, ללא קשר לאידיאולוגיה. כך, במקום לפרוש בכישלונו, נתניהו העדיף להקים ממשלה ממולכדת, מסוכסכת, מנופחת, חסרת כל יכולת פעולה משותפת.
גם בתוך הממשלה הזו נתניהו מתמרן רק בהתאם לצרכיו האישיים. הרי איש לא מאמין לו כשהוא דורש תקציב לארבעה חודשים בלבד. ברור שהוא חותר להשתחרר מההתחייבות הכתובה שלו לרוטציה, מתמרן לכיוון קואליציה שתחוקק לו משהו שיצליח לעצור את המשפט שלו. העימותים בתוך הממשלה ומחוצה לה כבר לא נוגעים לרעיונות ולהשקפת עולם. פעם היה במדינה ויכוח אידיאולוגי, מדיני, ביטחוני, כלכלי. כיום נתניהו לא מרים כל דגל.
תרגיל הריבונות נשכח מזמן. השריפות והטילים בדרום מנציחים את אוזלת היד ההיסטורית של ביבי ובני גנץ. שופטי הרוב בבג"ץ ממשיכים לפסוק בניגוד לערכי הימין והדמוקרטיה. נתניהו, כמו ב־14 שנות שלטונו, מדבר ולא עושה דבר. את המפתחות בנושא הפקיד בידי שר המשפטים אבי ניסנקורן, שממשיך למנוע את חקיקת פסקת ההתגברות. הרשות הפלסטינית והאירופים ממשיכים להשתלט על שטחי C ביו"ש, כאשר גם עכשיו נתניהו שותק ומתעלם. אפילו כלכלית־חברתית אין הבדל בין ביבי לעמיר פרץ, כאשר במלחמות התקציב המזויפות שלו אין בשורה כלכלית, אולי ההפך.
ואם לא די בכל אלו, לאחרונה ניכרים בנתניהו סימני אובדן עשתונות: התמרונים הפוליטיים התזזיתיים, הלשון המשתלחת, ההחלטות הלא ענייניות בעניין הקורונה, חלוקת כסף חסרת אחריות גם למי שלא צריך. ההיסטריה סביב ההפגנות שמתנהלות נגדו, גם כשהוא צודק לגבי האופי של חלק מהמפגינים. בשעה הקריטית הזו נתניהו ומקורביו עסוקים במלחמות בוץ במקום בהנהגת המדינה.
כל מנהיג אחר מהימין היה משוחרר מכל אלו, מסוגל לכונן ממשלה מיידית עם נפתלי בנט וליברמן. גם לו היו בונים ממשלה עם גנץ וגבי אשכנזי, הם היו משוחררים מהתמרונים האישיים האפלים. כך, בעצם נוכחותו בראשות הממשלה, נתניהו ממלכד את המערכת הפוליטית והמדינה כולה. בין היתר, מרסק את מחנה הימין, כפי שכבר ניכר בסקרים. הגיע הזמן שחברי הכנסת והבוחרים מהליכוד יראו לו סוף־סוף את הדלת. לטובת הליכוד, לטובת הימין, לטובת המדינה והעם כולו.
בית שופטים
בפסק דינה, שנותר בעמדת מיעוט, ציטטה שופטת העליון יעל וילנר את האזהרה לשופטי בג"ץ שהזהיר בעבר המשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין. הוא התריע מפני הפיכת בית המשפט העליון ל"בית שופטים", במקום להיות בית משפט. כלומר, שבית המשפט העליון יאבד את מעמדו כאשר יתברר שתוצאות כל דיון אינן תלויות בחוק ובהלכה משפטית מחייבת, אלא רק בהשקפות האישיות של השופטים היושבים בדין. זו תוצאה חמורה מבחינת התפקוד והאמון בכל מערכת משפטית. יש בכך גם חוסר ודאות משפטית, שגורם להרס המדינה והדמוקרטיה.
והנה, זו בדיוק התוצאה של פסק הדין שפורסם השבוע, בדעת רוב של השופטים מני מזוז וג'ורג' קרא, כנגד עמדת השופטת וילנר. הרוב ביטל צו להריסת בית המחבל שרצח את לוחם גולני עמית בן יגאל, ובכך קיבע סופית את בג"ץ כבית שופטים. לא רק שפסק הדין הזה הצליח להרתיח ולתסכל את מרבית הציבור, הוא גם סותר את פסיקת בג"ץ עצמו בעניינים דומים. מדובר בתקנה 119 לתקנות ההגנה, אשר מקנה למפקד הצבאי ביו"ש סמכות להפקיע ולהרוס רכוש של מי ששותף בטרור, וזאת כדי להרתיע טרוריסטים עתידיים ולשלוח מסר ברור שלפיו יש מחיר לרצח. במהלך השנים, הרכבים שונים של בג"ץ דחו עתירות רבות נגד צווים שכאלו, גם בנסיבות זהות לנסיבות הנוכחיות. גם כאשר בני המשפחה של הרוצחים יבבו על מר גורלם. זו הפכה להלכה בבג"ץ.
מזוז וקרא, שפסקו נגדה, הם לא הראשונים שעשו כך. בחודש מאי השופטים עוזי פוגלמן וענת ברון ביטלו צו דומה להריסת קומה בבית המחבל שרצח את דביר שורק בגוש עציון. גם כאן דעתו של השופט דוד מינץ הייתה הפוכה. כך מומחש שוב הכשל החמור הטמון בהמשך ההתנהלות הנוכחית של בג"ץ. בסוגיית הרס בתי מחבלים מדובר בסכנה לחיים של כולנו, כפי שחוזרים ומדגישים ראשי צה"ל והשב"כ, כולל בני גנץ. האמת היא שמדינה סבירה לא הייתה מסתפקת בהרס הבית, אלא מגרשת את כל בני המשפחה, מפקיעה את רכושם ומדגימה מה ייעשה למי שלא מונע פשע ויוצר אווירה ציבורית נגדנו.
אבל הוויכוח האידיאולוגי פחות חשוב - מה שקובע הוא היכולת של כמה שופטים לסכל את מדיניות הצבא, הממשלה והכנסת, פשוט כי הם סבורים אחרת. הדבר נכון לגבי הדיון בתקנה 119 והריסת בתים, ונכון עוד יותר לגבי פסילת חוקים. בכל מקרה שבו החלטות היושבים בדין אינן מבוססות על חוק ועל העמדה הנורמטיבית של נציגי העם.
כאב אביו של עמית ז"ל נגע בכולנו השבוע והמחיש את חוסר הסבירות והסכנה הטמונים בפסק הדין הנוכחי. אבל המגמה הזו גורמת לתוצאות חמורות בהרבה. באופן שיטתי מסוכלת יכולת המשילות של הממשלה, נשמטת יכולת החקיקה של הכנסת. הכל בגלל עמדה ערכית אישית של כמה שופטים.
לכל זה ישנה תרופה פשוטה. למשל, בכל הנוגע למניעת הריסת בתים של רוצחים, הכנסת תחוקק חוק שימנע התערבות של בג"ץ בצווי הריסה. אלא שחוק כזה מחייב חקיקה נלווית של מה שמכונה פסקת ההתגברות, זו שתמנע את פסילתו בידי בג"ץ. והנה, נתניהו, במשך 14 שנות כהונתו, מונע את החקיקה, למרות יוזמות חוזרות ונשנות שעלו במהלך השנים, למשל בשבוע שעבר בידי איילת שקד. לכן מי שרוצה להחזיר את בג"ץ להיות בית משפט ולא בית שופטים, מי שרוצה להחזיר לכנסת ולממשלה את היכולת לחוקק ולשלוט, צריך להתחיל בצמרת הליכוד.