1. "דוולה פאשלה", מדינה כושלת, או באנגלית a failed state. כך תיאר צייצן לבנוני את מדינתו. וגם התיאור הזה מחמיא למה שנותר מהמדינה שהייתה בעבר השכנה של ישראל מצפון. החלטת עיריית תל אביב להאיר את בניין העירייה בדגל לבנון נראית כמעט משעשעת לנוכח המשמעות האפסית שיש לדגל הזה כיום, ולא רק בגלל הפיצוץ הנורא שגבה עד כה את חייהם של כ־220 בני אדם. המשבר במדינה החמיר בעקבות הפיצוץ בנמל ב־4 באוגוסט, אך הקרעים, השסעים, השחיתות, הריקבון וכמובן חיזבאללה היו שם עוד הרבה לפני.
הפיצוץ הנורא המחיש עד כמה המוסד שנקרא מדינת לבנון חדל בעצם מלהתקיים. בלבנון יש כיום ערב רב של ארגונים, מיליציות ועדות שמנסים לשרוד, ומעל כולם מתנוסס דגל אחד גדול וצהוב של חיזבאללה. בלבנון אין ממשלה אמיתית. בוודאי לא זו שהתפטרה השבוע בראשות חסן דיאב, המקורב לחיזבאללה, אך גם הממשלה שלפניה בראשות סעד א־דין אל־חרירי, יריבו של הארגון השיעי, לא הייתה כזאת. שתיהן רק העניקו כסות מזויפת למדינה שבפועל נשלטת על ידי צבא גרילה. הנשיא מישל עאון נמצא בתפקידו בזכות חיזבאללה. כך גם הרמטכ"ל ושאר בעלי התפקידים המשמעותיים במדינה. הצבא הלבנוני נשען ברובו על האוכלוסייה השיעית, ומכאן שהיכולת של חיזבאללה להשפיע עליו היא עצומה.
המחדל בנמל ביירות ואחסנת אלפי טונות של חומרים מסוכנים, תוך עצימת עין והזנחה של השלטונות, רק הפכו את ההבנה והייאוש של רוב הלבנונים (אולי מלבד השיעים) לדחופים יותר ונוכחים. לא משהו שניתן להתעלם ממנו יותר, אפילו לא תחת חיי הלילה הזוהרים של ביירות, החופים ומה שנותר מפריז של המזרח התיכון. הלבנונים מבינים יותר טוב מכל זר או פרשן שהמדינה התפרקה אל מול עיניהם בגלל אליטה מושחתת, ואולי בעיקר בגלל חיזבאללה.
ובכל זאת, הפער בין הייאוש הזה לבין מחאה של ממש נגד הארגון עדיין גדול. דוגמה למצב המעט אירוני הזה אפשר למצוא בשלל מאמרים בתקשורת הלבנונית. הגדיל לעשות אחד הכותבים בעיתון "א־נהאר" (האנטי־חיזבאללה), שבמאמר שכותרתו "האויב מבפנים" תקף שוב ושוב את האליטה הפוליטית השלטת, אך נמנע מלהזכיר חלילה את המילה חיזבאללה. כאילו זה לא הארגון ששולט במדינה ומנהל לא רק את מלחמותיה אלא גם את מערכת הבריאות שלה בשעת חירום, את הצבא וכל מוסד אחר משמעותי במדינה.
ובכל זאת, חיזבאללה מוצא את עצמו באחת מאותן נקודות רגישות ובעייתיות. מצד אחד, אין ספק כי מעמדו כיום בדעת הקהל הלבנונית הוא אחד החלשים מאז שחסן נסראללה מונה למזכ"ל הארגון ב־1992. מנגד אין אף גוף שמסכן אותו, ועם כל הכבוד לדעת הקהל בלבנון, בסופו של דבר הקלאץ' והרקטה הם שידברו, ופחות המפגינים ברחובות. חיזבאללה במובנים רבים חזק במיוחד אך גם חלש.
ואלה הסיבות המרכזיות לחולשתו בימים אלה: ראשית, בלבנון רואים את חיזבאללה כמי שאחראי ליצירת בעיית הפליטים הסורים במדינה, כמעט כולם סונים. הם נמלטו מערים כמו חלב וחאמה מפני המלחמה שניהל חיזבאללה יחד עם בשאר אסד נגד המוסלמים הקיצונים מבית היוצר של דאע"ש, ומהווים נטל אדיר על כלכלה מרוסקת לחלוטין. לבנון מצויה בפשיטת רגל כלכלית, ואל כ־6 מיליון אזרחיה הצטרפו בשנים האחרונות עוד כמיליון פליטים. ניתן רק לדמיין מה עושים מספרים כאלה לכלכלתה של מדינה כושלת. יתרה מכך, נוכחות הפליטים מעוררת מחדש את המתח העדתי שמסרב לגווע בלבנון. לעדה הסונית, שנחשבת קטנה יותר מזו השיעית עד למלחמת האזרחים בסוריה, התווספו כמיליון מאמינים. אפשר רק לשער כיצד חשות העדות האחרות.
החטא השני של חיזבאללה שנזקף לחובתו הוא חלקו בהיחלשות הכלכלה ובריחת המשקיעים הזרים מהמדינה. הסנקציות השונות שהטילו האמריקאים על סוריה ועל חיזבאללה משפיעות דרמטית גם על לבנון ועל המערכת הבנקאית. חוק קיסר, שהעביר לא מכבר ממשל טראמפ, רק החמיר את הסנקציות ואת חששם של משקיעים זרים מלהיכנס להרפתקאות בלבנון. ולכך כמובן אפשר להוסיף את הירידה במספר התיירים, עוד ערב הקורונה, לנוכח המשבר העמוק כל כך של חיזבאללה עם מדינות ערביות סוניות. המספרים של המבקרים ממדינות המפרץ צנחו והכניסו את ענף התיירות למשבר. ואז באה הקורונה כמובן.
# # #
גם תדמיתו של חיזבאללה אינה כפי שהייתה בעבר. בתוך העדה השיעית נשמעים קולות נגדו, בקרב אנשי דת ובעיקר בקרב צעירים. ההפגנות האחרונות הוכיחו שוב שגם בקרב צעירים שיעים ניתן למצוא שונאי חיזבאללה, שרוצים במדינה חילונית שאינה תלוית איראן. גם המהלומות הצבאיות שספג ללא יכולת תגובה של ממש הוסיפו לפגיעה במעמדו. כך היה לאחר תקיפת הרחפנים המסתורית בביירות שיוחסה לישראל, דרך החשיפה של פרויקט המנהרות של חיזבאללה שהוציא עליו עשרות מיליוני דולרים, והכל ללא מענה של ממש מצד חיזבאללה נגד ישראל.
ואולי הבעיה היותר אקוטית של חיזבאללה היא התקציב. הארגון נשען בעבר על סיוע איראני של כמיליארד דולר, ועל פי דיווחים שונים כיום הוא נאלץ להסתפק בכרבע מהסכום. זאת בגלל המשבר הכלכלי הקשה שעובר על איראן והצמצומים בסיוע החוץ של הרפובליקה לבני בריתה במזרח התיכון. הארגון אינו יכול לחלק כספים כמו פעם ולקנות נאמנויות, והנטל שיש עליו נותר בעינו. במלחמה בסוריה נהרגו כ־2,000 אנשי חיזבאללה שצריך לשלם סכום מסוים לבני משפחותיהם, ויותר מ־10,000 מהלוחמים נפצעו וזקוקים לטיפולים ולפיצויים.
בסופו של דבר, כאשר האזרח הלבנוני הפשוט בוחן את מה שהתרחש בסוריה מאז 2011 ועד היום, הוא מגלה שחיזבאללה נלחם לצדה של מעצמה אזורית שיעית שרחוקה עד מאוד מלבנון - איראן. כלומר, לאחר כל הצהרות חיזבאללה שמטרתו היא המוקאוומה - ההתנגדות לאויב הציוני - לפתע פתאום מגלים שהמלחמה בסוריה לא נועדה לפגוע בציונים אלא לשרת את האיראנים.
קשה לקבוע בוודאות אם הפיצוץ בנמל ביירות היה קשור לחיזבאללה, אולם הוא ללא ספק פגע ביכולתו של הארגון לתמרן נגד ישראל ולנסות להסב לה פגיעה קשה. מרחב הלגיטימציה של חיזבאללה נפגע, וכעת ייאלצו בארגון להתמקד בשיקום ביירות ולבנון כולה. ועדיין מדובר בחיזבאללה, ואולי דווקא משום שירצה להוכיח לכולם עד כמה הוא חסר פחד, הוא ינסה בכל זאת לתקוף.
אחרי כל הררי המילים הללו צריך לזכור: חיזבאללה הוא מעל לכל צבא גרילה, ובמובן הזה אין שום כוח בלבנון שמאיים עליו. נכון, יש עדיין מיליציות שונות במדינה, ולכל עדה כמעט יש צבא פרטי: הפלנגות קיימות ונושמות עבור הנוצרים. ברשותן טילים נגד טנקים, מקלעים ועוד. הפלסטינים בתוך מחנות הפליטים מחזיקים כמות עצומה של כלי נשק, ויש במחנות אפילו מפקדים אזוריים ומח"טים. העדה השלישית החמושה הם הדרוזים. אבל אף אחת מהעדות הללו אינה יכולה לאיים או לאתגר את העדה הרביעית, השיעה, שבראשותה צועד חיזבאללה.
ויש להביא בחשבון עובדה נוספת, שמקבלת אישוש כאשר בוחנים את תמונות המפגינים בביירות. אלה צעירים וצעירות, סונים, נוצרים, וגם קצת שיעים, יפים ותמימים, שמזכירים קצת את המפגינים בהפגנות השמאל בישראל. נסראללה צופה בהם ומאפשר את קיום ההפגנות. הוא רוצה לאפשר להם להוציא קיטור עד גבול מסוים. ואז הוא נואם את אחד מנאומיו ומעביר מסר מאיים על מה שעלול לקרות אם ינסו המפגינים לפעול בכוח. הוא מאפשר לזעם להתפרק, מתוך הבנה שהמחאה תדעך בסופו של דבר. אלה הם חוקי לבנון, וכך נוהגת המדינה עשרות שנים. המפגינים פורצים למשרד ממשלתי? בבקשה, שייהנו. בחיזבאללה הם לא יכולים לפגוע.
2. ולמי שתוהה מה פשר בלוני הנפץ המשוגרים לישראל בימים האחרונים, את השאלה הזאת יש להפנות ללשכת ראש הממשלה. מי שהרגיל את חמאס בקבלת דמי חסות של מיליוני דולרים בתמורה לשקט יחסי או רגיעה, שלא יתפלא שבכל פעם שעולה סימן שאלה קטן סביב המימון הקטארי, חמאס כבר מדליק מבערים.
בחודש הבא צפוי הסיוע הקטארי, כ־30 מיליון דולר בחודש, להסתיים. חמאס רוצה הבטחה לעוד שישה חודשים של סיוע קטארי, והם רוצים על כך הודעה מראש. בכירי הארגון יודעים ומבינים שדיוני מצרים־קטאר־ישראל נמשכים לא מעט זמן, ולכן הם בחרו להאיצם במסלול המיוחד של הסלמה בשליטה. בנוסף, יש לומר, פרויקטים שונים שישראל התחייבה אליהם בעבר, כמו הקמת קו החשמל 161, מתעכבים.
הצרה של חמאס היא שההפגנות על הגדר, שהיו הלהיט רק לפני כשנתיים, עלולות לעבור מן העולם לנוכח הקמת הגדר החדשה בגבול עזה, שאינה פשוטה לפריצה כמו זו הקודמת. בינתיים השליח הקטארי מוחמד אל־עמאדי כבר נזעק ביום שלישי בלילה להרגיע את הרוחות והתראיין לכלי תקשורת עזתי בהבטיחו שקטאר תפעל להמשך הסיוע לעזתים. הצלחתו הצלחתנו.
