עכשיו זה כבר ברור: התקציב הוא התירוץ. עלוב ככל שיהיה, מקרטע ומלא סתירות פנימיות, ראש ממשלת ישראל משתמש בתקציב המדינה כקרדום לחפור בו את המנהרה שממנה יימלט מאימת הדין ואת הקבר שבו תיקבר כלכלת ישראל.
לא על התקציב הוא שואף ללכת לבחירות. הסיבה האמיתית (כפי שחשפה ראשונה דפנה ליאל) היא מינוי מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון. התנאי החדש של נתניהו מול כחול לבן הוא שינוי ההסכם הקואליציוני כדי שיוכל למנות את בעלי התפקידים האלה על פי רצונו ויתנער מההסכמות וההסכמים שעליהם חתם.
לבני גנץ יש השבוע נסיבות מקילות. בכל זאת, ניתוח גב (חבל שאנשיו לא אמרו אמת כשנשאלו על כך). אני מקווה ששר הבטחון יחזור לעצמו במהירות. בעצם, אני מקווה שהוא יחזור למישהו שאינו עצמו. מישהו שיזדקף סוף־סוף ויעשה את הדבר הנכון: יקרע את המסיכה מעל פרצופו של נתניהו ויחשוף את קלונו. מישהו שלא יפחד, לא יגמגם ויספר לעם ישראל מה מסתתר מאחורי הווילון השחור בבלפור: ניסיון של חשוד בפלילים להשתלט על עולם המשפט. כן, על זה צריך ללכת לבחירות. גם בימי קורונה. אם זה מה שנתניהו רוצה, אז קדימה. שהציבור ישפוט.
את הסימנים הראשונים ראינו לפני כשבועיים. אוסנת מארק, סנונית המבשרת את בוא החורף, צצה פתאום עם יוזמה לסגירת לשכת עורכי הדין. הגברת היא עורכת דין בעצמה ואחת המקורבות ביותר לגברת נתניהו. והנה סתם ככה, באמצע הצהריים, היא מגיעה עם הרעיון לבטל את הלשכה. מה קרה? מה שקרה זה שנתניהו הבין פתאום שהיו"ר החדש של הלשכה, אבי חימי, הוא לא בדיוק קודמו, אפי נוה. עם חימי קשה יותר לגנוב סוסים. בסוף יולי נפל דבר: הלשכה בחרה כנציגה בוועדה למינוי שופטים את עו"ד מוחמד נעאמנה. כן, ערבי. השמיים לא נפלו, אבל התקרה בבלפור כן.
נתניהו הבין שהנשף שניהלה איילת שקד בוועדה נגמר. הוא הבין שהשליטה בוועדות האיתור לתפקיד פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מוטלת בספק. לך תדע מי יהיה נציג הלשכה. לכן צצה הדרישה לבטל את המנגנון לבחירת בכירים משותפת, שהוקם בעמל רב בין הליכוד לכחול לבן. לכן צצה הדרישה לבטל את הוועדה למינויים בכירים. לכן הוחלט לפתע שאין צורך בלשכת עורכי הדין. זה לא מתאים לבלפור כרגע.
למה? זה פשוט: מפכ"ל חדש צריך לבלום את החקירה המבוששת לבוא בעניין המניות ו־16 מיליון השקלים שנתניהו "הרוויח" אצל בן דודו נתן מיליקובסקי, שמתפרנס גם ממכירת חומרי גלם ל"תיסנקרופ". מפכ"ל חדש צריך לשדר רוח מפקד, שתרגיע את החוקרים. יועמ"ש חדש ופרקליט מדינה חדש, אותו כנ"ל. הם גם אמורים לנהל את משפט נתניהו, כלומר להקפיא הליכים. שופטי העליון יהיו אלה שידונו בערעורי נתניהו, אם וכאשר, ובדרישות שונות ומשונות שיעלו במעלה הדרך.
אז די. זה נגמר. בני גנץ צריך לעשות מעשה. לשאת נאום לאומה. להגיד את האמת. להסביר לציבור שמשפחה של עבריינים (אחת מורשעת, אחד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים) מנסה להשתלט על מערכת המשפט. אחרי שלא השאירו אבן על אבן מהמשטרה, מהפרקליטות, מפרקליט המדינה ומהיועץ המשפטי לממשלה, הגיע תורם של השופטים.
לוחך הפנכה המצטיין שלמה קרעי כבר הגיש בקשה לפסילתה של נשיאת הרכב השופטים במשפט נתניהו, רבקה פרידמן־פלדמן. עכשיו מבטלים את הלשכה, מבטלים את ההסכם הקואליציוני, ואם יהיה צורך יבטלו כל מה שיעמוד בפני הנאשם במרוץ להשמדת המדינה. גנץ צריך לעצור את זה. גנץ צריך להשלים עם העובדה שלא יהיה ראש ממשלה בעתיד הנראה לעין. אביגדור ליברמן, שאמר כאן בשבוע שעבר שנתניהו לא מתכוון לנהל משפט בירושלים, צודק במאה אחוז. הגיע הזמן להבין את זה.
עד עכשיו, התנהל גנץ על קצות אצבעותיו, ועדיין דרך על כל המוקשים ונפל לכל המהמורות. רוב האנשים שמקיפים אותו לא שייכים לענף. המנטליות הייתה פשוטה: בואו נעצור את נשימתנו, נעשה את עצמנו מתים, לא נזוז ולא ננקוף אצבע כדי להגיע לנובמבר 2021 בשלום. אחרת, הוד בצר אמור להישאר "מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי" לעולמי עד.
ובכן, מסתבר שלאף אחד אין כוונה לתת לחבורה הזו להגיע לנובמבר 2021 ולהחליף את המשפחה המלכותית. נדמה לי שגנץ כבר הבין את זה. חלק מאנשיו, עוד לא. אז שיבינו בדרך הקשה. הגיע הזמן לחתוך את הבזבוזים, לפרק את לשכת ראש הממשלה החליפי המיותרת ולהפיץ את אנשיה לכל עבר. לחתוך את השיירה, להקטין את מספר המאבטחים, לזקוף קומה וללכת לבחירות. ההבדל בין גנץ לנתניהו אמור להיות פשוט: אחד פועל למען עצמו, השני אמור לפעול למען המדינה. אז זה הזמן.
גיוס המונים לנזקקים
בכל פעם שדומה שהגענו לתחתית הסופית של החבית, נשמעות נקישות מלמטה ומתברר שיש עוד לאן לרדת (הקרדיט לאמירה הזו שייך למוטי קירשנבאום ז"ל). לאן עוד אפשר לרדת אחרי השבוע החולף? לפרויקט הדסטארט, גיוס המונים, לטובת שיקומה של משפחת נתניהו? תתפלאו. האפשרות הזו נשקלה בסביבת בלפור, גם משפטית. מה לא מובן פה? מה לא מוצדק פה? האין המשפחה זקוקה לשיקום דחוף, עזרה סוציאלית מיידית ורחמי שמיים? ברור.
האישה, עבריינית מורשעת, אלכוהוליסטית על פי לא מעט עדויות. היא אישה מוכה. היא גם סובלת מהטרדות מיניות חמורות. הילדים, מוכים אף הם (על פי עדות אמם). אחד מהם משוטט במועדוני חשפנות, מובטל שמתעורר בדרך כלל בצהריים וסובל מהפרעות חברתיות קשות. הבעל לא גומר את החודש, בעודו נרדף עד צוואר בידי רשויות ה"דיפ סטייט" המרושעות (שהוא עצמו מינה), קרן וקסנר וגדעון סער. לראיה, רק לפני כמה שבועות הם פנו לרשויות הרווחה (במקרה שלהם, לוועדת הכספים של הכנסת), במאמץ נואש להשיג עוד כמה לירות כדי לגמור את החודש (כלומר, הטבות ותשלומים במיליונים). על כל זה נערמים החובות במיליונים (בעיקר לעורכי דין חצופים שמעזים לדרוש שכר על עבודתם).
אז מה הבעיה עם הדסטארט? זה יכול דווקא להיות רעיון לא רע. אלה מאיתנו שלא משלמים מסים יוכלו לפתוח את כיסם ולבם כדי להושיע את המשפחה האומללה הזאת. אלה שמשלמים מסים, כבר עושים את זה שנים ארוכות.
את ה"ראיון" ש"העניקה" ביום רביעי האישה האומללה, מוכה, נרדפת ונעשקת בתבל, שרה נתניהו, לחדשות 12, צריך להשמיע לבעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הצעת ייעול נוספת: כשתעבור התקופה האפלה הזו וישונו החוקים שצריך לשנות, מומלץ לקבוע בחוק חובת בדיקת כשרות נפשית והסתכלות פסיכיאטרית לכל מי שמבקש לנהל את המדינה, ולבאי ביתו. זה לא נעים, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה שבה נלקחה מדינה שלמה בשבי ונחטפה על ידי אנשים מעורערים, שמצליחים לטרלל את סביבתם ולסחוף ציבורים גדולים אל תוך מערבולת של טירוף.
כמי ששמע את הפרטים הגרפיים הקשים ביותר מעשרות בעלי תפקידים בכירים ביותר ש"היו שם", שום דבר ממה שקורה בשבועות האחרונים לא מפתיע אותי באמת. מה שמדאיג הוא שספינת הטירוף הזו ממשיכה לשוט במלוא הקיטור לעבר השד־יודע־מה. במגדל הפיקוד מסבים השלושה, הקברניט המבוהל וצמד מפעיליו ההוללים, בקבוקים ריקים של שמפניה ורודה מושלכים ממנו מדי פעם הימה, תזמורת נגני הפנכה מנגנת בעליזות על הסיפון וכולם מבסוטים. זה ייגמר בבכי? זה צריך היה להתחיל בבכי.
את הבושה הם איבדו מזמן. האישה שאמללה עשרות רבות של עובדות קשות יום, שמתעללת להנאתה בכל מי שנקלע לסביבתה, שמטילה אימת מוות על כולם, מבעלה דרומה, טוענת עכשיו שהיא מותקפת או מוטרדת או נפגעת מינית. קוראי הטור הזה יודעים את האמת כבר שנים ארוכות.
תרשום: בנט, שקד, רומן
להלן תופין מהתקופה האחרונה: חנוך דאום, הסטנדאפיסט ואיש הטלוויזיה המוכר (ומצחיק עד מאוד) הוציא לאחרונה ספר חדש - "החיים הם תקופה קשה". אגב, את הספר רוכשים ישירות ממנו, בלי הוצאת ספרים או חנויות ספרים (תקישו בגוגל ותגיעו). ניסוי מעניין של דאום לעקיפת פער התיווך.
הנה תקציר של עמודים 146־147: דאום מספר על התקופה של לפני בחירות 2015, שבה היה מתראיין מדי פעם בפאנל של תוכנית "המטה" בערוץ 10 מנוחתו עדן, בהנחייתו של נדב פרי יבדל"א. דאום הוא איש ימין, מתנחל, ציונות דתית (למחצה), ובתקופה ההיא גם נחשב לאוהד "המשפחה".
הוא כותב שדובר הליכוד הפנה את תשומת לבה של "הגברת נתניהו" לעובדה המשמחת הזו והועברו אליה דברים שאמר בתוכנית. בעקבות זאת, קיבל טלפון מלשכת ראש הממשלה. הגברת נתניהו על הקו. מכאן אני עובר לציטוט מדויק מהספר: "היא אמרה לי כל הכבוד והסבירה שצריך להיכנס גם בבנט ושקד", כותב דאום, "הם האיום האמיתי. לא הבנתי למה... אבל מה שהיה מפתיע זה שהיא ביקשה שאגיד שיש ביניהם רומן. בין שקד לבנט. נקרעתי מצחוק ברכב (אבל צחוק שקט, כי חששתי שהיא תשמע).
"'אבל אין ביניהם רומן', אמרתי לה, 'ובכלל, אני חייב לציין, גברת נתניהו, זה לא משהו שמקובל להגיד בתקשורת על אנשים, לפתוח דברים אישיים כאלה'. הגברת לא ממש התרשמה. לדעתי היא לא ממש הקשיבה לי, רק חזרה על הצורך לומר שיש ביניהם רומן (אם היה לי אחוז אחד של חשש שיש בכך אמת וזה לא פשוט מעיד על הטרללת שלה, לא הייתי מספר על כך). בשביל שהשיחה תסתיים אמרתי לשם השעשוע 'אוקי, אגיד את זה, למה לא'".
זה לא נגמר. שבוע לאחר מכן הגיע דאום שוב לתוכנית "המטה". מיד עם היוודע דבר השתתפותו, קיבל מסרון מדובר הליכוד ש"הגברת ממתינה שתגיד מה שסיכמתם". דאום הגיב ב"חחחח". אבל לא אמר. לאחר השידור, היא שוב התקשרה. דרך "המזכירות המותשות שלה". מכאן, ציטוט מדויק: "חנוך, למה לא אמרת על הרומן?"
"אה, תקשיבי, ממש לא היה לי איפה להשחיל את זה, דיברו בכלל על כלכלה".
"טוב, אבל בשבוע הבא אל תשכח", היא וידאה.
"ודאי שלא", אמרתי, "הנה אני רושם לעצמי, בנט ושקד, רומן".
בשבוע שאחרי הוא שוב חזר לתוכנית ושוב לא אמר. ושוב טלפון. "אבל תשמעי, באמת היום לא היה איפה להשחיל את זה", ניסה למלט את עצמו. "זה בעיקר בגלל שאתה לא מדבר ברצינות, אתה בעיקר אומר בדיחות, אני שמתי לב. בדיחות זה נחמד, אבל זה לא עוזר לנו".
יחסית למה שבאמת קורה ב"בועת הטרלול" של בלפור, הסיפור הזה קטן. סוגה תחתית. הוא כבר סופר בעבר (בין היתר בספרי "נתניהו, ביוגרפיה"). כל מי שמקורב לבלפור יודע שהאישה הזו מנסה בכל כוחה להפיץ את השקר שלפיו בין בנט לאיילת יש רומן לאורך שנים ארוכות. אגב, היא משתמשת מדי פעם במילים בוטות בהרבה מ"רומן". קטן ככל שיהיה, מביא הסיפור הזה כמעט את הכל, בקליפת אגוז. עזות המצח. החוצפה. הטירוף. תפיסת ה"אני ואפסי". האמונה שכל העולם כולו נברא כדי שאפשר יהיה "לעזור לנו".
גיוסו של "דובר הליכוד" לטובת המאמץ המטורלל להכפיש שני שותפים לדרך ולקואליציה. קשר השתיקה האופף את כל זה, בזכותם של עשרות ומאות סייענים ותומכי פנכה שיודעים את האמת, אבל מוסרים את נפשם כדי לטייח אותה. העובדה שאין בכל הסביבה, לאורך כל הדורות, מבוגר אחראי כלשהו, סמכות כלשהי, שמסוגלת להפסיק את הטירוף. גם לא הד"ר ברקוביץ'. כל מי שניסה לעשות משהו או סתם פצה את פיו לצפצף, הוטס מיד בזעם נורא לעבר החלל החיצון.
ולענייננו: הגברת שהתייפחה השבוע על נרדפותה, קורבנותה, ההטרדות והתקיפות המיניות שחוותה, שבעלה הדהד אותה באחד המכתבים המופקרים שכתב ראש ממשלה בישראל אי פעם לשק החבטות הפרטי שלו המכונה גם בטעות, "היועמ"ש", מקדישה את עצמה ומוסרת את נפשה להפצת שמועה מכוערת, זדונית, דמיונית, משוגעת לגמרי, על בנט ושקד.
לא מדובר בחסן נסראללה וסוהא ערפאת, כן? מדובר בשני אנשי ימין, אידיאולוגים, שותפים לדרך. אנשים עם משפחות. עם ילדים. כשהייתה הרל"שית של נתניהו בעשור הקודם, הייתה שקד מסיימת כמעט כל יום עבודה בבכי. "הגברת" הייתה מטיחה בה עלבונות וגידופים שקשה להעלות על הדעת או על הדפוס. חטאם של שקד ובנט היה שניסו לארגן את סביבת העבודה של נתניהו ועבדו תמורת שכר (מינימלי) שחלקו שולם מקופת המשפחה. על זה, כידוע, אין מחילה. זה, כידוע, מהווה סיבה מספקת להרס חייהם, רדיפתם עד צוואר, הוצאת "דין רודף" נגדם, הגלייתם לאי השדים, איסור מוחלט על דריכתם על מפתן בלפור או עלייתם לסיפון המטוס המלכותי. את כל זה, ועוד הרבה מאוד, כולם יודעים. ושותקים.
החטא של מישורי
האשה שקוננה השבוע על כי היא "מוכה" וכי ילדיה "מוכים", גידלה בעשורים האחרונים מוטציה מופרעת יותר של עצמה שאותה אנו מכירים מתעלות השופכין של הרשת החברתית. הבטלן המכונה יאיר נתניהו התיר כבר את דמם של רוב בכירי מערכת שלטון החוק והאכיפה במדינה שאותה אמור לנהל אביו. מאביחי מנדלבליט הוא עשה דרקון רב־ראשי, מפלצת דמונית שקמה על המשיח לכלותו. אותו טיפול קיבל שי ניצן. עכשיו תורה של ליאת בן־ארי.
עדר של הוזים, שקרנים וגדפנים מעליל בשבועות האחרונים עלילת דם על בנה של בן־ארי, וגם פסיקת בית המשפט מהשבוע לא עוצרת אותם. למה שיעצרו? אנו חיים במדינה שבה הכל מותר. האמת אינה אבסולוטית, היא יחסית. אין דין, אין דיין, אין פוצה פה ומצפצף, הרשות נתונה לפרק את כל מה שניתן לפירוק. והם מפרקים. אין האמור כאן מתייחס לפרסומים על עבירת התכנון והבנייה לכאורה שמיוחסת לבן־ארי. הנושא הזה צריך להיבדק, להיחקר ולהיות מטופל ללא מורא וללא משוא פנים. בנוסף, יש לכל מי שרוצה זכות למחות ולהפגין מול ביתה. הבעיה היא בעלילת הדם נגד בנה שתקף לכאורה שוטר, עלילה שלא הייתה ולא נבראה. אפשר להגיע לחקר האמת בקלות יחסית, אבל הם לא באמת מעוניינים. הם רוצים להמשיך לשקר, לרדוף, להתיש ולפרק את המערכת, או את ילדיה, כי זה תפקידם.
אם שמעתם את אותו "ראיון" שהוענק לערוץ 12, כדאי לכם להתקזז עם נאום הבכורה של ח"כ תהלה פרידמן, כחול לבן. האנטיתזה המוחלטת לנאום הטירוף של "הגברת". אם אתם דואגים לשלומה של הגברת ובני משפחתה, תחשבו רגע מה עולה בגורלם של כל אלה שלא נהנים מצבא מאבטחים, ביצורים ומשוריינים על חשבון המדינה.
האומן יעקב מישורי, למשל. חטאו היה שצייר לפני למעלה מעשור יצירה שנועדה להנציח את ליל הבדולח. לא סתם הוא צייר אותה. אמו של מישורי הייתה שם והוא גדל על סיפוריה. היצירה, שמנציחה את האירוע עצמו, מכילה גם את הנרטיב הנאצי שהלך והשתלט על אירופה באותם ימים: "מוות ליהודים". הכתובת הזו מופיעה במהופך.
מישורי הוא מחשובי האומנים בדור הנוכחי. איש צנוע, נחבא אל הכלים, מכריו אומרים שהוא מקסים ועדין נפש. אביו היה איש שב"כ בכיר (ראש לשכת ר' השב"כ הרמלין). אמו ניצולת שואה.
כל זה טוב ויפה, עד שהגיע "הצל". ואחריו גדפן תל אביבי גס רוח המכונה "ריקלין". שני אלה התנפלו על היצירה, שנכללת באוסף אומנות פרטי שנתרם לטובת תצוגה במרכז רפואי כלשהו, כמוצאי שלל רב. הם איתרו אנטישמים בינינו! הבוגדנות של השמאל במערומיה! בסיומו של מסע השיימינג העילג, הנבער והמכוער שעברה היצירה ועבר יוצרה, היא הוסרה כמובן מהקיר כדי שלא תטמא, חלילה, את נפשותיהם של בני ישראל.
מישורי עבר כמה יממות של גידופים, שיימינג ואיומים ברצח ובשאר מעשים טובים. עליו אף אחד לא שומר. מישורי זה אנחנו. האזרחים הפשוטים של המדינה הזו. אלה שמביטים בעיניים כלות במסע ההרס שמתחולל כאן, וידיהם קצרות מלהושיע.
אז ידינו לא קצרות. התשובה היחידה האפשרית למה שקורה כאן היא לעלות לבלפור. אם לא לבלפור, אז לגשר/צומת הקרוב למקום מגוריכם במוצאי שבת. לתלות שלט במרפסת. לעשות מעשה. באותה הזדמנות, אם אתם נתקלים באידיוט כלשהו עם מיצג הסתה מטורלל כלשהו (דוגמת איברי המין המתנפחים ההם), תעיפו אותו. המחאה חייבת לנקות את עצמה. היא אותנטית, היא מנומסת, היא יפיפייה, אבל היא נדרשת להשתיק את רעשי הרקע המכוערים בשוליים ואת "מיצגי האומנות" המטופשים שלא מוסיפים שום דבר לאף אחד, למעט עוד קצת נשק בידיהם של הביביסטים.
אנחנו חיים, עדיין, במדינה דמוקרטית. ימין ושמאל, מזרח ומערב, שחור ולבן, דתי וחילוני, כולם צריכים לקום ולעשות מעשה. הגיע הזמן להציל את הארץ הזאת.
תגובה ציונית הולמת
מתי הפך נתניהו למוטציה הנוכחית של עצמו? מתי נפרד סופית מנתניהו הממלכתי (יחסית), האחראי (יחסית), השקול (יחסית), הרציונלי והמחושב (הכל יחסי), והפך לטרול המתלהם המעלה כעת באש את ישראל כולה בעודו ניצב ליד החלון ומנגן בכינור ההסתה?
קו פרשת המים שורטט בחג פורים, 24 במרץ 2016, כשחייל בשם אלאור אזריה ירה במחבל גוסס בסיומו של פיגוע בחברון. זה היה יום חמישי בשבוע. לאחר שנודעו הפרטים הראשוניים, מיהרו צה"ל, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ושר הביטחון משה יעלון לגנות את האירוע ולהביע ביטחונם בתוצאות החקירה. מפקדיו של החייל, לאורך כל שרשרת הפיקוד, הם שזיהו את הדגל השחור שהתנוסס מעל מעשהו של אזריה. הרמטכ"ל והשר נתנו להם גיבוי. נתניהו התמהמה.
יעלון, שר הביטחון הנאמן שלו עד אז, ביקש ממנו לפרסם הצהרת תמיכה בצה"ל. בחמישי בערב יצאה הודעה כזו מלשכת ראש הממשלה. מעטים זוכרים אותה. הנה היא, השריד האחרון לעידן השפיות היחסית של הרודן המטורף שאוחז בגרוננו עכשיו: "מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מחייליו לנהוג בקור רוח בהתאם להוראות הפתיחה באש". ביבי יצא ידי חובתו. מילא.
אבל אז הגיע הוויקאנד. נתניהו בילה את השבת ב"חיק" משפחתו. חיק מהגיהינום. במוצאי שבת כבר התהפך, אחר כך התקשר לאביו של אזריה, אחר כך כבר אי אפשר היה לזהות שמדובר באותו אדם שהקיף פעם את עצמו באישים כיעלון, מרידור, בגין, שרון, ברק, לבנת, מרדכי, מילוא, לוי ורבים נוספים. נתניהו הנוכחי מוקף עכשיו ב"צל", באוסנת מארק, בשלמה קרעי, שמוקפים בחבורת שופרים נרצעים ועדה גדולה של טרולים גסי רוח ודלי דעת, המשליטים בשמו טרור ברשתות החברתיות. לידו, שממה מוחלטת.
"זה היה האירוע הראשון שבו מי שנטל את המושכות בידיו היה הבן יאיר", אמר לי השבוע מישהו שהיה שם, "זו הייתה הכתובת על הקיר שבישרה את מה שיקרה אחר כך, אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שנגיע למה שקורה כאן היום".
מכתבו של נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה, שבו האשים את מנדלבליט ב"התרת דמו" ושפך את מררתו הרעילה לאורכו ורוחבו של הדפוס, שסובל הכל, היה שלב נוסף בדרך האינסופית לשאול תחתיות. נתניהו הוא האדם המוגן בתבל. באותה ליגה של נשיא ארה"ב ושליט קוריאה הצפונית. לא רק מאיומי התנקשות. גם מסכנות רפואיות.
כשירד לטקס סיום קורס טיס ב־25 ביוני, עשה את זה ברכב ולא במסוק כמקובל. למה? כי מישהו, או מישהי, טענו שבמסוק הוא עלול להידבק בקורונה. כל מי שמתקרב לפאטיו בבלפור נאלץ לעטות על עצמו ערדליים וכפפות גומי, לכל אורך השהות, לא לגעת בשום דבר ולהשתדל לא לנשום.
למה הגענו לטקס סיום קורס טיס? תקשיבו לסיפור הבא. מישהו שהיה שם סיפר לי שנתניהו לא אהב את האירוע. סידור הישיבה לא היה לטעמו. הרמטכ"ל היה בצד של גנץ, לא בצד שלו. הצלמים רצו לצד של רא"ל אביב כוכבי כששרו את ההמנון, לתפוס אותו מצדיע עם גנץ ברקע. הנשיא ראובן ריבלין בנאומו הזכיר את "ראש הממשלה", עם השהיה קלה, והוסיף "החליפי". נתניהו בער מכעס, אבל הרע מכל היה עוד לפניו.
כשהסתיים הטקס, מיהרו הצלמים שוב לצד של גנץ. נתניהו עשה מעשה: במקום להצטרף לסחבקיה הנהוגה בסיום הטקס, שבה מבלים המנהיגים כמה דקות בחברת הצוערים שזה עתה הוכשרו לטיס, נכנס נתניהו לרכבו. מתוך המכונית המשוריינת הוא הביט, חורק שיניים, בריבלין, גנץ וכוכבי מסתחבקים עם הצוערים, מחככים מרפקים, מחייכים ומצטלמים. עכשיו עוד המתינה לביבי נהיגה ארוכה הביתה, ובואו לא נדבר מה ממתין לו שם.
התגובה ההולמת אירעה שלושה ימים אחר כך, בישיבת הממשלה של יום ראשון. שם התרחש האירוע שבו נתניהו נשא דברים בפתח הישיבה ומשום מה "דילג" על גנץ. ראש הממשלה החליפי נתפס במלוא מבוכתו, שואל מדוע לא הועברה אליו זכות הדיבור, כשראש הסגל של נתניהו, אשר חיון, ממלמל משהו וביבי מחכך ידיו בהנאה. אכן, תגובה ציונית הולמת.
סיפור ממקור ראשון
מה הפלא שעכשיו הכל מתפרק. זה מה שמבדיל את בנימין נתניהו מכל ראש ממשלה אחר שהיה או יהיה כאן אי פעם: מנהיג אמור להקריב את עצמו לטובת המדינה. כך עשה אהוד אולמרט, כשלא הסכים לשחרר אלף רוצחים תמורת גלעד שליט. כך עשה אריאל שרון, יותר מפעם אחת. כך עשה יצחק שמיר, כך עשה מנחם בגין, כך עשה גם יצחק רבין (במקרה שלו, זה עלה לו בחייו). נתניהו הוא היחיד שמוכן להקריב את המדינה, לטובת עצמו.
סיפור אחד אחרון: נתניהו ושופרותיו מרבים להאשים את "השמאל" (ישות שאינה קיימת) ו"המפגינים האנרכיסטים" באלימות. זה רחוק מהאמת. המחאה שקטה, שוחרת שלום, יצירתית ושמחה. בשוליים היו כמה תופעות חריגות שצריך לבער ולגנות. רוב מוחלט של האלימות מתרחש מימין. כרגיל. השיא הגיע, כמובן, כשיונה אברושמי זחל ממאורתו והטיח את תורתו בפרצופנו אצל יגאל מוסקו בשבוע שעבר. אברושמי פוצץ את בלון הצביעות בקול רעש גדול.
הנה דוגמה קטנה שעברה מתחת לרדאר: באחת ההפגנות הגדולות בבלפור, עברה עיתונאית ליד חבורה של ביביסטים שניסתה לתת קונטרה לאלפי המפגינים שמחו נגד נתניהו. חבורה ביביסטית קלאסית: מתקשים להתנסח במילים שאינן קללות בוטות, מגדפים כל מה שנראה להם כרמז לשמאלנות או סתם מחאה נגד נתניהו.
העיתונאית שעברה מול החבורה הזו חטפה את המקהלה הרגילה. אני מתנצל, אבל הנה לקט מהרפרטואר. חלקו הושמע דרך מגפון: "זונה אנרכיסטית. תתפשטי! שחייל סורי יאנוס אותך. תלכי להזדיין עם פלסטינים! לכי יא זונה, יא שרמוטה, יא בוגדת. תלכי מכאן לפני שמישהו ינפץ לך בקבוק זכוכית על הראש!".
האירוע כולו חי, קיים, בועט ומקלל ברשת. הסרטון עושה לו כנפיים. יש רק בעיה אחת. זו לא הייתה עיתונאית שמאלנית, אף שמחצית ראשה היה מגולח. זו הייתה בת־אל קולמן (בוטבול) מ"מקור ראשון". עכשיו שימו לב: לא מעט עיתונאים שהיו שם, מימין ומשמאל, צייצו מיד את תקציר האירוע, צירפו את הסרטון וגינו. מי לא צייץ? לא צירף? לא גינה? לא הזכיר ולא אזכר את האירוע? העיתון של קולמן. "מקור ראשון".
מוזר. "מקור ראשון" אינו "ישראל היום". העורך, חגי סגל, הוא איש מקצוע מוכשר. העיתון משתדל לפעול בתחומי האתיקה המקצועית, וזוכה לביקורות טובות ובדרך כלל מוצדקות. עד שהגענו למקרה הזה. כלי תקשורת חשוב אמור לגבות כתבת שלו שנמצאת בשליחותו ועוברת מסע שיימינג וגידופים מכוער ובוטה כל כך. לאן נעלם חגי סגל, בדרך כלל מטיף חד בשער בת רבים? זאת, ועוד: בשישי שאחרי האירוע, טורה של קולמן לא הופיע בעיתון.
אני לא מכיר את בת־אל קולמן. מעולם לא דיברתי איתה (גם לא לצורך הטור הזה). עשיתי כמה בירורים: אבא שלה ש"סניק מהרובע היהודי, גבי בוטבול, מקורב מאוד לדרעי. בעלה איש המושב קשת ברמת הגולן. מתגוררת במאחז בגוש עציון. ימנית לוהטת. גיסה, עדיאל קולמן, נרצח בפיגוע. הבעיה של קולמן היא, כנראה, שהפכה לדתל"שית. היא גם מעזה לבקר את התנהלותו של בנימין נתניהו.
הסיפור סביב בת־אל קולמן הוא הסיפור סביב כולנו: באמת שאין כבר הבדלים משמעותיים בין ימין ושמאל. אין משא ומתן מדיני. אין תוכנית מדינית. אין עם מי לעשות שלום ואין מנהיג שיוכל להחזיר שטחים או לפרק התנחלויות. אין על הפרק מאבק להחזרת שטחים, אלא מאבק על דמותה של הארץ הזאת. על ערכי מגילת העצמאות. זוהי מלחמה בין ישראל כפי שנחזתה בידי זאב בנימין הרצל והוקמה על ידי האבות המייסדים, לבין המוטציה המופרעת, החשוכה והדיקטטורית שהולכת וקורמת עור ועצמות מולנו עכשיו.
עורך "מקור ראשון" חגי סגל מסר בתגובה: טיפלנו בעניין בת־אל קולמן כמיטב הבנתנו בנסיבות המקרה. אנחנו מקפידים לשמור על כבודם ושלומם של כתבינו בכל אשר יהיו. בת־אל המוכשרת כתבה, כותבת ותמשיך לכתוב לנו בעז"ה. ממילא אין שחר לטענה שהיא נענשה כביכול. אגב, מקור ראשון גם לא מצא לנכון להתייחס לאירועים מבחילים אחרים בהפגנות בלפור.