יותר מפגש עסקי מסיפור אהבה: האמירתים חיפשו את וושינגטון והגיעו לירושלים

הלשון הערבית הפוליטית מצאה פועל לאלה הנחפזים לזרועות האחר. בערבית מכנים את המעשה "הַרְווַלַה", Harwalla, ריצה לקראת השד יודע מה. בשירו מ־1995, "הנחפזים", לעג המשורר הסורי ניזאר קבאני לאלה העומדים בתור להתקבל אצל הישראלים בעקבות הסכמי אוסלו. קבאני דיבר אז על הערבים.

טרם הופיע המשורר הישראלי שיכתוב על ההמונים הנחפזים לזרועות הערבים. וכי מדוע יכתוב. תראו איזו הקלה. אומרים שבקרוב נוכל לנחות שם, בטיסה ישירה מנתב"ג לדובאי, בלי להישאל על הכיבוש ומתי ניתן לפלסטינים מדינה, ולא לפחוד מאיזה סכינאי. מי שעוקב אחר משתמשי הרשתות החברתיות מאיחוד האמירויות הבחין בתופעה מוזרה. אזרחים מהשורה, אנשי ממשל ומובילי דעת קהל הפכו כאיש אחד לחסידי ישראל. אפשר להניח שהתרגשותם אמיתית. ישראל מייצגת עבורם תו של הצלחה והישגיות, והם רוצים לגעת בה.

גם התרגשותו של הישראלי הממוצע כנה. אבל קשה לחמוק מן המחשבה, שאם בכזו מהירות הם מחבקים אותנו, באותה קלות יוכלו לבעוט בנו. וסליחה על ההפרעה: אף אם נייסד באבו דאבי שגרירות, ואפילו אם נקים שם סניף של הרבנות הראשית, הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם. איך אמר השבוע סאיב עריקאת בגלי צה"ל? "אני הבעיה שלכם, ואני לא הולך לשום מקום".

מי צריך אופוזיציה

את הקרדיט להתחממות ביחסים עם אבו דאבי צריך לזקוף לזכות יורש העצר של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד. בשנים האחרונות בן זאיד הוא המנהיג הערבי המעסיק משקיפים מערביים יותר מכולם. בזמן שמנהיגי מדינות ערב ממציאים אויבים מדומים, בולשים אחר הקיצונים שהם עצמם הולידו או חולמים על עתיד טוב יותר, הוא החליט להביא את העתיד הזה לחצרו עכשיו. כך הפך את נסיכותו למנהטן קטנה בלב המדבר.

את יסודות החברה שעליה הופקד לא יצליח בן זאיד לשנות כה בקלות. אבל הוא ינסה לעצב את חופתה. זו אינה חברה אדוקה מבחינה דתית, אך היא מחויבת לערכי השבט שמהם צמחה. בחברה כזו, שלטון העם וייצוג לכל אגפי החברה, כנהוג במערב, הם עקרונות זרים, המערערים את יסודות השבט. לאיחוד האמירויות יש גשושית בחלל וכור גרעיני, אבל אין לה פרלמנט ולא מפלגות, ומשום כך אינה יודעת בחירות מהן. היכן שאין חיים פרלמנטריים אבל יש משטרה חשאית חזקה, לא תראו שם אופוזיציה ולא תשמעו מישהו שיערער על דברי השליט. זו הברית הבלתי כתובה: המנהיג ידאג לרווחת הנתינים, והם יעניקו לו נאמנות. ירושה שמטילה עליו משא כבד, ואותם הופכת לצייתנים.

גם אנחנו בישראל מתמודדים עם אויבים וסכנות, אבל פוליסות הביטוח שלנו מגוונות. יש לנו ידידים אמיתיים שהוכיחו את עצמם בשעת צרה, יש טכנולוגיה מפותחת וצבא חזק, ויש גם נסיבות אובייקטיביות. למשל, גבולות סגורים היטב ואויבים מסוכסכים. לא כך אבו דאבי ואחיותיה במפרץ. מעל כל אחת מהן מרחפים איומים צבאיים כל הזמן. איראן מחוץ, קיצוניות ג'יהאדית מבית, ובאחרונה גם טורקיה, שבונה את עצמה כמעצמה אזורית ומאמצת סגנון אגרסיבי. רבים עלולים לחמוד או להחליש את נווה המדבר האמירותי.

כל מה שעשה באחרונה לא עשה בן זאיד מאהבת ציון, אלא מתוך חרדה למולדתו וצורך לשמר את ביטחונם הקיומי של השבטים. הוא זיהה בנשיא טראמפ בדיוק מה שהיה צריך, בעל ברית פוטנציאלי במובן הצבאי של המילה, וטיפח עמו יחסים באמצעות חתנו, ג'ארד קושנר, שהרבה לבקר שם בשלוש השנים האחרונות לצורכי עסקים. טראמפ זיהה אצל בן זאיד את הכסף הגדול, ובן זאיד זיהה אצלו את הנשק הגדול. לירושלים הגיע בדרכו לבית הלבן. ברצותך לחסות בצל האבא, התיידד עם בנו. המסע לוושינגטון של מוחמד בן זאיד הוא עבורו צורך קיומי. חוקי השבט קובעים היררכיה של יחסים. אדם מצווה לדאוג תחילה לאחיו, אחר כך לבן דודו, ולבסוף לשכנו. הפלסטינים הם שכנים, אבל האחים חשובים יותר.

עוד מעט תתחיל מכבסת המילים הישראלית לעבוד ותכתיר את יורש העצר של איחוד האמירויות כמנהיג מתון. תשוקתו לנשק מתקדם ידועה. נוסף עליה, יש לו תחביב מוזר: איסוף מדי צבא. עד לפני שנים מעטות מימנו כספי איחוד האמירויות ארגוני מורדים בסוריה. משנכשל במטרתו העליונה (לצד סעודיה) להפיל את המשטר, פנה לכישלון השני - התערבות בתימן, שנועדה למנוע מן המיליציה השיעית להשתלט על שטחיה. עד שהתקפל גם משם בקול ענות חלושה, תקפו מטוסי הקרב שלו ללא רחם בתימן, והרגו גם אזרחים חפים מפשע. גם לישראל חשבון ישן עם אבו דאבי. באינתיפאדה השנייה הוזרם הון אמירותי לאגודות צדקה בשטחים, שמימנו את הזרוע הצבאית של חמאס.

הרצל אמר

בזמן שבו אבו מאזן עוד ניסה להיאבק בבריחת הסוסים מן האורווה וקרא לאמירויות לחזור בה מן הצעד, בחמאס ניהלו מערכה אחרת. בלונים שטפו את יישובי העוטף, והפכו את חיי התושבים לסיוט. בן זאיד אינו מוטרד ממצבה של עזה. הוא אינו מחבב את חמאס, וכל תנועה הדומה לה. מן המפורסמות הוא שבן זאיד מתעב כל ביטוי של קיצוניות דתית, ומאמין כי יש לסלק את ההתאגדויות הללו עוד כשהן קטנות. מאותה סיבה הוא עוין גם את האיראנים. חיפש מי באזור חולק איתו את המשטמה לשניהם, ומצא את ישראל.

אין לטעות: הוא אינו חובב ציון וגם לא יהיה. הוא מעריך את הפלא הטכנולוגי, הצבאי והלאומי ששמו מדינת ישראל, ובמידה רבה רואה בה מודל לחיקוי. אבל התקרבותו אלינו דומה יותר למפגש עסקי מכפי שהיא סיפור אהבה.

אנחנו הישראלים אוהבים את הערבים שלנו מדברים אנגלית טובה ועם הפנים למערב. למשל, כשהם משקיעים את הונם בפיתוח גשושית למאדים, או חיסון לקורונה. ואם הקימו כור גרעיני, אבל להפקת חשמל, עוד יותר טוב. אין הוכחה טובה מכך כדי להראות שהם רודפי שלום ופצצת אטום מהם והלאה. באמירותים יש משהו מעצמנו. גם לנו יש כור גרעיני, ותוכנית חלל, והמדענים שלנו עמלים יומם וליל לפתח חיסון לקורונה. וגם אנחנו, אם חושבים על זה, חברה שבטית.  

מעניין היה לצפות השבוע באמירותים ולחזות כיצד התיישרו כולם כאיש אחד עם עמדתו החיובית של מנהיגם כלפי ישראל. כמו במשחק "הרצל אמר". בכמות האהבה בן לילה שקיבלה ישראל מתושבי האמירויות בשבוע הזה, לא זכינו מהעם המצרי בארבעה עשורים של מגע. אני לא יודע מה עדיף. אהבה בלחיצת כפתור, או יחס מאופק אבל מבוסס. זה לא שאין שם מתנגדים להתחממות ביחסים. ברור שיש. אבל הם לא רשאים לדבר, כי באבו דאבי של 2020 אין קול גבוה מקול היעף של ה-F-35. מי שיעז לתקוע מקל בגלגלי הידידות המוחצנת הזו, יושתק.

עד שתבוא התקלה הראשונה ביחסינו איתם, נראה בעיקר מופעים כמו אלה של פאטמה אל־אחבאבי. ילדה אמירותית, כבת 10, אולי פחות, שכיכבה השבוע בברכה מצולמת לישראלים. "אנחנו מקווים שזה יהיה הצעד הראשון לתחילת השלום בין כל העמים", דקלמה הנחפזת הקטנה בעברית. מעניין לראות כיצד תגיב פאטמה כאשר אורחים מבני עמה ייחקרו בפולשנות ברדתם מן המטוס בנתב"ג, או הישראלים הראשונים ישובו משם עם ברזים ומגבות ששתו במלונות. איך אמר עמיתי העיתונאי ערן זינגר? הישראלי ייסע לדובאי, ויגלה להפתעתו כי יש שם ערבים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]