יש לי חלום. כמה הייתי רוצה שייהפך למציאות. חלום מזרח־תיכוני, שלצערי ספק אם אי פעם יתגשם. לא שחלומות אינם מתגשמים באזורנו. פעם חלמנו על שלום עם מדינה ערבית כלשהי, והנה היום אנו כבר מגשימים חלום על הסכם שלום שלישי עם מדינת מדבר חלומית, וזה לא פאטה מורגנה. כמה היא רחוקה ומעתה כמה קרובה וידידותית, איחוד האמירויות. המגדלים המזדקרים, המסגדים המפוארים, האגמים המלאכותיים ושאר האטרקציות יוצאות הדופן – בקרוב כל אלה לא יהיו עוד בגדר חלום עבורנו.
לא עוד נחיתת ביניים אקראית באיחוד האמירויות, עם דופק מואץ של נוסע ישראלי על המטוס, אלא קבלת פנים נעימה, בזרועות פתוחות, בממלכת המיליארדר מוחמד בן־זאיד. מדינה שמעולם לא הייתה לנו מלחמה עמה, בניגוד לירדן ומצרים, שההסכמים עמן נחתמו לאחר הקזות דם רבות. השלום הזה, בניגוד לשלום עם שתי שכנותינו, יהיה חם – מבטיחים לנו יודעי דבר. איחוד האמירויות מגלה עצמאות מדינית ללא מורא, הן מול השכנה הענקית בחצי האי הערבי והן מול השכנה המאיימת מעבר למפרץ.
איזה חוסר צדק. איזה ביש מזל. מצד אחד, יש לנו את דובאי הרחוקה, אחת האמירויות, אבל מצד שני, יש לנו את עזה הפרועה. כמה חבל שהמצב אינו הפוך - עזה כדובאי. בשעה שמעגל השלום פורץ לכיוון מדינות המפרץ, ואולי גם אל המגרב, דווקא בגבולנו הקרוב גוברים קולות הנפץ. כמה פעמי שלום שם, כך תופי מלחמה כאן. רצועה אומללה, שצוללת אל סחי העוני, האלימות והדיכוי, שנתונה לשלטון האימים של חמאס מאז עזבנו אותה לנפשה. דובאי ועזה הן כמו יום ולילה. דובאי העשירה, החדשנית, המתקדמת, רודפת השלום, ולעומתה עזה המאיימת מהשאול שאליו הידרדרה, צמאת הדמים. ואם תרצו, דובאי של אף־35, עזה של בלונים.
חמאס תקוע לנו ולעזתים כעצם בגרון. שנאה קמאית מעבירה את שליטיה הקיצונים של עזה על דעתם. שטופי תאוות רצח, מחציפים פנים נגד צה”ל, מפיצים תעמולת זוועה כטוב בעיניהם. ישראל גומלת בסובלנות אין קץ, בהפצצות קלושות מהאוויר. אילו עזה רצתה – וכבר נאמרו הדברים בעבר – יכלה להיות חבל ארץ משגשג, סינגפור של המזרח התיכון. יכלה להידמות במשהו לדובאי. כמו האמירויות, היא פרושה לחוף ים, קרובה לאירופה. ביחסי שלום הייתה עשויה להימצא כיום במקום מזהיר.
כשישראל התנתקה באופן חד־צדדי מהרצועה, ניעור אצלנו שביב אשליה ששליטיה יחליפו דיסקט, יתמקדו בכלכלתם, בעתידם. ההפך התרחש. מרוב שנאת ישראל והיהודים, חמאס והג’יהאד עסוקים רק בחלומות שווא על חיסול הישות הציונית. מפיצים תעמולת כזב על מצור וסגר (גם בגבול מצרים?), על ה”כיבוש” שכבר 15 שנה אינם נתונים בו, כאמתלה לשיגור בלונים ורקטות, ועוד מתחננים לפתיחת השערים.
עזות המצח של חמאס בעזה, שאינה יודעת גבול, מתגברת לנוכח החולשות המדומות שראשי הטרור מזהים בישראל השסועה והמפגינה, השרויה במגיפה ולפותה במשבר פוליטי חריף. התגובות הצבאיות הקלושות שלנו על התוקפנות העזתית רק מגבירות את שחצנות חמאס. עזה היא חבל ארץ תלותי, שמתקיים על קיבוץ נדבות, שנשען על חסדי זרים, ובראש ובראשונה קטר, שאמורה לספק לה מנות חמצן דולריות מדי חודש. מסתבר כי גם לקטר, כמו גם לשאר מדינות ערב, נמאס מהסרבנות העזתית כמו גם זו של הרשות הפלסטינית. אבו מאזן וחבר מרעיו בוודאי היו מאמצים את דפוס הלוחמנות העזתית, אלמלא צה”ל השולט בשטח פנימה.
הפלסטינים נשארים בעליבותם. כנראה כבר לעולם לא ילמדו מניסיון אחיהם הנאורים, ערביי המפרץ. ולכן, בעוד שמעגל השלום עם מדינות ערביות רחוקות עשוי להתרחב בעקבות ההסכם עם איחוד האמירויות, אין נראה באופק בדל שלום עם הרשות הפלסטינית ועזה. החלום על דובאי בעזה, או על סינגפור בעזה, משעשע, הזוי. מוטב להתפכח מהאשליה הזאת. הקוץ הממאיר ששמו חמאס לא במהרה ייעקר. ולכן לא מטוסי אף־35 לאיחוד האמירויות צריכים להדאיג אותנו, כי אם נשק “מתקדם” בהרבה – אותם בלוני תבערה שמופרחים לכיווננו מהרצועה. שום מדינה לא הייתה עוברת לסדר היום על התגרות זו בריבונותה.
לעזה אין תקנה כל עוד דיקטטורת חמאס חונקת אותה, אבל לישראל אין את שמשון שיפיל שעריה. עזה המתנוונת תישאר עוד שנים רבות בעלטה, בשעה שישראל ואיחוד האמירויות המשגשגות יעמיקו את שיתופי הפעולה ביניהן. בחלומי פנטזתי שדובאי תהיה בעזה, במרחק שעת נסיעה מתל אביב, אבל גם כשהיא מרוחקת בקו אווירי יותר מאלפיים קילומטר מאיתנו, אנחנו מתברכים בשלום עמה. וכן, טוב שיהיה ברשותה נשק אמריקאי מתקדם. אל נשכח: החזית שלה היא איראן, לא ישראל.