סיפור הנערה מאילת לא ירד מהכותרות השבוע, וטוב שכך. הוא עורר בכולנו חלחלה ופחדים, בין שעל עצמנו ובין שעל ילדינו, ותדלק קבוצות ששעטו ברשתות החברתיות. אבל זה לא רק סיפור קשה על נערה בת 16 והתנהגות בהמית של גברברים. זה סיפור על תרבות מדורדרת ועל גלגולו העקום של סיפור בישראל 2020.
זה התחיל מהמספר הבלתי נתפס בידיעה - 30 גברים אנסו נערה בת 16 - שהביא את התקרית לכותרות. לאט־לאט התבררו עוד פרטים. המספר 30 בכלל נמסר כסוג של אליבי בידי אחד החשודים, כדי "להוכיח" שהוא לא לקח חלק באונס, כי חוץ ממנו לכאורה היו בחדר 30 אחרים. אחר כך הגיעו עורכי הדין של החשודים עם "מרשי לא אשם, הוא לא נגע בה", כאילו רק לעמוד שם ולהסתכל זה ממש סבבה, ואחריהם הגיעו "העיתונאים המקצועיים". אחד מהם הוא בוקי נאה, שביקר את הנשים הפזיזות שיצאו להפגין נגד תרבות האונס בעוד שהיו שם אולי שני גברים, וטען שייתכן כי בת ה־16 אף יזמה את הסיטואציה, ושהכל היה בסדר עד שהיא הבינה שאחד הבחורים צילם את האירוע ועומד להפיץ את הסרטונים.
בהמשך הגיע גיא זהר ודווקא הסביר יפה את השתלשלות הסיפור, כשהראה איך מתקבעים בתודעה פרטים לא נכונים. הוא ביקר את אמצעי התקשורת שהמשיכו להדהד "30 נגד אחת", גם כשכבר היה ברור שזה לא המספר. האם היינו מתייחסים באדישות מסוימת לסיפור אם היינו יודעים מההתחלה שמדובר באונס קטינה שהשתתפו בו "רק" ארבעה בחורים? אבל מיד בתום הנזיפה הוא אירח בתוכניתו את ברק כהן, כדי שירביץ גם הוא קצת תרבות בצופים. יפה שזהר מבקר את התקשורת רודפת הסנסציות, אבל אם למען הרייטינג הוא נותן פינה קבועה למטריד סדרתי, ועוד בערוץ שמתקרא "תאגיד השידור הציבורי", במה בדיוק הוא שונה מהאחרים?
הגדילו לעשות "אושיות רשת", אנשי הג'ורה של המילניום השלישי, שניצלו את האירוע, איך לא, לצבירת קצת לייקים והון פוליטי. אלה אמרו שזה מתגמד לעומת האנסים האריתריאים, אלה טענו בתמורה שהאנסים הם ביביסטים, ואלה קינחו בכך שהכל באשמת ההתערטלות בהפגנות והשמאל האנרכיסטי. כך הסתחרר והתעוות סיפור האונס באילת בתוך פקעת תקשורת ההמונים, כמו נושאים אחרים שמתחלפים מדי שבוע. רק עם כל הכבוד לכך שהסיפור רץ במדיות החברתיות, צריך לשאול מה יישאר ממנו. האם תופעות כאלה ימוגרו? האם השיתופים האובססיביים יעשו אותנו חכמים יותר?
תרבות רעה
סיפור האונס באילת הוא סיפור של בני נוער פרועים וחסרי גבולות, שלכולנו יוצא להיתקל בהם מדי פעם בטיסות צ'רטר או בחופשות, ואנחנו מזדעזעים, מצקצקים, מתרחקים וממשיכים הלאה. אבל התופעה לא נמחקת, גם אם מוחקים את ציור הקיר המיתולוגי על מלתחות הנשים בחוף "מציצים". היא לא נעלמת גם אם כותבים פוסט זועם ומקבלים עליו המון תגובות. היא ממשיכה להתקיים כתוצר של חינוך קלוקל ופורנו זמין, בעוד שמערכת החינוך לא מאתרת את המקומות שבהם בני נוער כאלה צומחים כדי ליזום שם פרויקטים חינוכיים, וחברות תעופה ובתי מלון מקבלים אותם בכיף על אף פראותם, בגלל הכסף שהם משאירים.
זהו סיפור של תקשורת שקודם כל מדווחת ורק אחר כך בודקת את הפרטים, וגם אחרי שבדקה - ממשיכה לדבוק בכותרות שמביאות רייטינג. הרי 12 כבר היו לנו באיה נאפה, לא? צריך משהו יותר גרוע כדי לזעזע, ואם יתברר שבאילת היו פחות מ־12, זה אומר שיהיה אייטם פחות מסעיר.
זה גם סיפור של מחנאות פוליטית רקובה, כשכל קוטב רוחץ בניקיון כפיו ומדביק את האשמה בכל חוליי העולם על הקוטב השני. כך בסוף אף אחד לא אחראי: לא הנערה שהגיעה למלון ושתתה עד כלות, לא חברותיה בעלות שיקול הדעת הבעייתי, לא הוריהן או בתי הספר שבהם הן לומדות, לא גברברים עלובי נפש שאיכשהו הגיעו למסקנה שסקס קבוצתי עם גברת הוא הדרך הכי טובה להוכיח שיש לך טסטוסטרון, ולא אלה שצפו ושתקו, כאילו כלום.
זה סיפור של דור צעיר עם הפרעת קשב אינהרנטית, שרבים ממנו לא קוראים ספרים, וכל דבר שהוא ארוך יותר מתגובה באינסטגרם מוגדר כ"חופר" מדי עבורם. רבים מדי שגדלים על תרבות שאין לה קשר למציאות, מולעטים במערכות יחסים סטייל "הישרדות" ו"הבוזגלוס" והסלבס והבגידות. וזה גם הסיפור שלנו, המבוגרים יותר, שרואים את כל זה ועדיין מתלהמים מאחורי מקלדות, משתפים כל שביב מידע במהירות האור, במחשבה שעשינו משהו שיש בו תועלת, פורקים את הזעם שלנו לפני שאנחנו יודעים אם שיתפנו בפייק ניוז או בעובדות.
הכי קל להאשים גורם אחד ברור, להפנות אצבע נחושה ולומר באופן חד וצלול שזו אשמתו. אבל זו אשמת תרבות שטחית, נמהרת, מניפולטיבית ואינטרסנטית, שכולנו לוקחים בה חלק כזה או אחר ביומיום.
האם משהו בתרבות הזאת ישתנה כתוצאה מהמקרה? האם, למשל, תקודם חקיקה שתמנע השכרת חדרים לבני פחות מ־21? או שנבחרי הציבור ייקחו הפסקה מהעיסוק בעצמם, ויבזבזו זמן יקר על חוק שמטיל אשמה גם על מי שצופה מהצד בבעילה קבוצתית ולא מדווח לרשויות? האם מלון שאירעה בו תקרית כזאת ייסגר או ימשיך לפעול? האם נערים שמתפרעים במטוסים ימשיכו לטוס חופשי, או ייכנסו לרשימות שחורות? האם "אושיות הרשת" שמבאישות כל דיון יוזמנו כגיבורי וגיבורות תרבות לעוד ועוד ראיונות? האם נסתפק בלהגיד "זה החינוך בבית!", או שיקום לובי שיקדם השקעה בפרויקטים חינוכיים ובשיחות על אמפתיה ועל מהותם של יחסים ורגשות? האם באמצעי התקשורת יעשו חושבים לגבי השלכות התוכן על בני נוער וייערך שינוי כלשהו בלוח התוכניות?
ללמוד להיות בן אדם
בדיוק כפי שהחשודים אומרים "זה לא אני, זה הוא", כך התרגלנו כולנו לטפל בתופעות אפלות. לצד הדרישה המוצדקת לענישה, חובה להתעשת ולהבין שמשהו קלוקל לא רק בחינוך, אלא גם בדרך שבה מתגלגל אצלנו סיפור ואז דועך ללא תיקון. אנחנו פורקים את הזעם שלנו בהאשמות, ונדמה לנו שהצליבה הציבורית היא מעשה מספק. אבל לצדה דרושים מספיק אנשי חינוך, גיבורי תרבות ונבחרי ציבור שידגימו את המשפט "במקום שבו אין אנשים - השתדל להיות איש". מי מלמד היום את הנוער הישראלי איך להיות בן אדם?
זה חומר טוב למחשבה לקראת השנה החדשה, בחודש שבו אנחנו אמורים לעסוק בתיקון מידות. רק שכרגע מרוב האשמות אין מי שמתעסק לאורך זמן בשאלה - איך מתקנים את התרבות והחינוך היומיומיים כדי שדברים כאלה לא ימשיכו לקרות?