פגיון רעיל בגב - כך כינה ראש הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת, את התקרבותה של איחוד האמירויות לישראל. אם יש מאוכזבים מרה בסיפור הזה, הלוא הם המתנחלים. ואם יש נרמסים אלה, הם הפלסטינים. ואם צריך להצביע על גיבור טרגי אחד בתוכם, הריהו עריקאת. מאז ועידת מדריד ב־1991 ועד היום, כמעט שלושה עשורים, הוא פועל להגשים את חלום בני עמו למדינה עצמאית. ישב ליד ערפאת בשיחות השלום עם רבין, חזה במאמצי ההחייאה הכושלים בתקופת ברק, היה שותף מרכזי כאשר התקוות התלהטו לרגע בימי אולמרט, ואף שלא רווה מאז נחת, שימש כשר החוץ בפועל של הרשות הפלסטינית והמוח מאחורי כל יוזמה חשובה שלה בזירה הבינלאומית. והנה לנגד עיניו, והוא שבע ימים, קורס חלומו הפרטי והלאומי כמו מגדל קלפים.
איזה אמצעי לחץ מדיני היה לפלסטינים עד לאחרונה, פרט לסולידריות ערבית? הרי אמריקה נטשה אותם. האיחוד האירופי עסוק בענייניו. האו"ם מוחלש וכוחו תמיד היה מוגבל. הם חשבו שהרחוב הערבי איתם, שזעם ההמונים הוא כנצרת רימון בחגורתם, אבל גם תקווה זו התבדתה. עד לפני כמה שנים עוד הייתה הסכמה ערבית שאת הפלסטינים לא נוטשים. ודאי לא תמורת תועלת פוליטית. ההסכמה הזו ניצבה מול ממשלות ישראל כחומה בצורה, כפתה עלינו חרם מדיני, כלכלי ותרבותי, ולמעשה בלמה את חדירת ישראל לעולם הערבי כל עוד היא אוחזת בפלסטינים ביד ברזל. עד שסאדאת ריסק את המשוואה, נידונה ישראל לחיי בדידות בתוך הווילה שלה.
לרסק את שלושת הלאווים
כעת מגיע לשיאו התהליך שהחל בהסכמי קמפ דיוויד מ־1979. לא רק שישראל מחוזרת כילדה הכי יפה בגן, במקביל הופכים הפלסטינים לשק החבטות השכונתי. הנה בירה חשובה במפרץ מפלרטטת עם נתניהו, ואחרות רומזות כי בכוונתן להצטרף לעגלה הנוסעת. והנה מדינאי בגימלאות, מזכ"ל הליגה לשעבר עמרו מוסא, שבעבר הגן על הפלסטינים בחירוף נפש, מגלה הבנה להתקרבות בין ישראל לערבים.
ולא רק המשטרים נטשו אותם לגורלם. מי שמצוי ברשתות החברתיות מכיר את הסרטונים שמגיעים מן המפרץ. יושב לו בחור מהיישוב, לרוב אלה סעודים, ומשמיע לעין המצלמה מונולוג אישי נוקב בגנות הפלסטינים. על ההון שקיבלו מאחיהם לאורך השנים, על הדם ששפכו הערבים בעבורם, ועל שהעזו לחשוב כי גם ב־2020, כל הערבים ערבים זה לזה.
השבוע לפני 53 שנים התכנסו מנהיגי ערב בחרטום כדי לגבש את שלושת הלאווים המפורסמים. לא לשלום עם ישראל, לא למשא ומתן ולא להכרה בה. לפעמים ההיסטוריה נוהגת כרוח רפאים. היא נמוגה מעינינו לזמן מה, ואז שבה ומתהפכת על בניה ברשעות. יש שהיא מביאה איתה את בתה הבכורה, הלוא היא האירוניה. השבוע הסתערו שתיהן בחמת זעם על סאיב עריאקת וחבטו בו באלת בייסבול. הדיפלומט האמריקאי מספר אחת, מזכיר המדינה מייק פומפאו, נחת בחרטום ופעל במרץ לקידום יחסים בין סודן לישראל. אם יעלו מאמציו יפה, הם ירסקו הלכה למעשה את שלושת הלאווים מ־67'.
את כל זה רואים עריקאת ואחיו, ועיניהם דומעות. אם קראתיו נכונה בימים אלה, נדמה שמאחורי תגובותיו הזעופות מסתתרת ראשית השלמה עם האובדן. בתסריט קיצון, אירועי הימים האלה עשויים להתברר כנכבה השנייה. ב־1948 נלקח מהם חלום המדינה על מלוא שטחי פלשתינה המנדטורית. עכשיו הולך ומתרחק חלומם למדינה שתוקם אפילו על שליש מאדמתה.
בראיון השבוע לרדיו פלסטין אמר עריקאת בלשונו הצינית, כי בימים אלה מוקמת התנועה הציונית הערבית. הוא מתכוון למדינות הערביות שחברו לישראל ותמכו בה עד לכדי יחסי שגרה. מחנה פרו־ישראלי בתוך הליגה הערבית. אל מצרים וירדן הצטרפה איחוד האמירויות. אם מחר יחברו אליהן בחריין וסודן, אזי אפשר לדבר על גוש משמעותי, אופוזיציה פנימית, שמחלישה עד לכדי מחיקה את שרידי הגיבוי והתוקף שעשויה הליגה להעניק למפעל הלאומי הפלסטיני.
יותר מן המשמעות המדינית, המציאות הזו מרסקת את הפלסטינים מורלית. בזה אחר זה, ככל שחלפו השנים, הם הופשטו מנכסיהם ונקרעו מהם שטחים. לא רק הישראלים כרסמו באדמתם. גם המעצמות, שהעניקו לכך גיבוי, והאחים הערבים, שהותירו אותם כעת לסבול לבדם. לבסוף בא הפילוג הפנימי, שהחליש אותם מאוד. עד לאחרונה נראה היה כי לפחות הרחוב הערבי בעדם. ואכן, אם תשאלו אזרח מן היישוב בכווית, בביירות, בטריפולי ואפילו בריאד, הוא יפגין כלפיהם חיבה ויצהיר על סולידריות עם שאיפותיהם. אבל ההתקרבות בין ירושלים לאבו דאבי הוכיחה אחרת. תראו את האמירותים, כיצד הם נלהבים לשלום הזה. לא המשטר, אלא בני העם.
תגידו תודה
מעניין לעיין בהסבר הלולייני שנותנת איחוד האמירויות לעיקרון שאותו הפרה. מוחמד בן זאיד, כפי שטענו הפלסטינים, אכן מגשים את חלום נתניהו. הוא מעניק לישראל שלום תמורת שלום, ואינו דורש שטחים בתמורה. אנואר גרגאש, שר המדינה לענייני חוץ של איחוד האמירויות, סיפק את ההסבר באחד הראיונות שהעניק באחרונה. הסיפוח, הוא אמר בערך כך, איים לקבוע עובדות בשטח. לו הייתה ישראל מחילה ריבונות על שטחים בגדה, היא הייתה מסכלת כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67'. בכך שהסרנו את הסיפוח מן הדרך, סילקנו את הסכנה הגדולה ביותר לעתיד המשא ומתן. עתה, סבורים שם באבו דאבי, פתוחה הדרך בפני הפלסטינים לשאת ולתת על הקמת מדינה באדמותיהם. העובדה שאין בירושלים מי שייתן להם את המדינה הזו, לא הוזכרה בדברי גרגאש.
קשה לדעת כיצד הייתה נראית מתקפת החיוכים של מדינות ערב כלפי ישראל אלמלא הבעיה האיראנית. טהרן והקיצוניות האסלאמית הן איום ממשי על מדינות אלה. האחת מחוץ, השנייה מבית. הן נוטעות בהן חרדת קיום ודוחפות אותן להסתופף בחיקן של מעצמות מגוננות כישראל וארה"ב. לא רק שהמשטרים הללו מוכנים לכונן יחסים עם ישראל. הם רוצים זאת אף יותר ממנה ככלי הגנה מפני הסכנות. וכך יוצא שהרפובליקה האסלאמית של איראן דחקה את שכנותיה הערביות לפרק את הסולידריות הערבית עם הפלסטינים וליפול לזרועות הציונים. היא השימה את עצמה מגינת הפלסטינים מפני הציונות הכובשת, אבל הזיקה להם יותר מכל.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל