הפעם זה כאב באמת. כאילו כאב ברמות שהחזירו לי את הדודא למשככי כאבים עם מורפיום וקטמין ושאר ירקות. כן, הכתף כאבה ברמות שאפילו כל השיקויים של החבר שלי, יוסי סתומיאן (שבעיקר מבוססים על גריז וצבעי מאכל - מה שהוא מכנה "פלסבו", עוד מילה שהוא למד בגוגל), הפסיקו להשפיע, ואפילו הוא הפסיק להציע את השימוש בהם. הוא אף הגדיל לעשות כאשר אמר: "שמע, רון, לא נעים לי, אבל סיימנו את הרפואה השמרנית, שאינה כוללת רופאים וניתוחים, וירחם השם".
ישבנו אז בקפה. היה לי נימול לכל אורך היד, מעצם הבריח עד לאצבעות. שימון "הגמד" שמע אותו והתפוצץ מצחוק. אני הייתי קצת "סלואו", אבל עניתי מהר. "רגע תסביר לי, יוס, אתה מייצג את ה־ר־פ־ו־א־ה השמרנית? שאני אבין. התחלת להגדיר את עצמך כבעל מקצוע פרא־רפואי? אתה הידרו־תרפיסט, בנאדם! אתה מסתלבט עליי?".
הגמד, שכבר היה על הרצפה, הצליח להשתלט על הצחוק ועל הדמעות ואמר: "אתה לא מבין מה שהוא מסביר לך. הוא אומר שהוא לא מצא תרגיל בגוגל שיכול לעזור לך, חחחחחחח... אתה יודע, כשבאתי מהפיליפינים מהישרדות עם מניסקוס קרוע, הדביל אמר לי: 'לפני שאתה הולך לניתוח, תבוא אליי לבריכה. תן לי לנסות לטפל בך, מה יש לך להפסיד?'. תקשיב לי, רון, אני התפתיתי. חגית אמרה לי ללכת, כי הוא הציל אותה אחרי ניתוח בכתף. אז הגעתי, והוא נתן לי לחיצה, ראיתי כוכבים, צרחתי, והוא נבהל ויצא מהמים להתחבא. הוא ידע שאם אני תופס אותו, גם על רגל אחת, נגמר הסיפור שלו. אבל אתה לא מקשיב לי, ואומר לי שהוא קוסם. אז בסדר, כשיורידו לך עכשיו חצי כתף בניתוח, תמשיך להאמין בקסמים".
בסדר אז גם אני צחקתי, יוסי צחק, אבל לי היו כאבים איומים, ואני נשבע באמשלי שאני יודע לסבול, יש לי הוכחות. אבל עכשיו נוסעים למלון במטולה, ואני לא יכול לאכזב את כיפוש וגיאצ'ו. אני חייב לשחק אותה עבדאי.
###
אמא עוד התקשרה לאיים עליי שלא אסע, אבל לך תסביר לה שהבטחנו לילד, נגמרה הקייטנה, ואין לי פרצוף לומר לו שלא נוסעים. אני בן 61 וחצי, ואמא שלי עדיין מאיימת עליי שלא אצא מהבית, כאילו אני בן 6. "רוני, לא כתבת היום, אני נבהלתי נורא שלא היה טור, אבל ידעתי שתשקר לי. אתה הרי משקר יפה כמו ביבי, הפנים שלך לא זזות. אז טלפנתי לשרית, והיא סיפרה לי את האמת. אם אתה לא יכול לזוז, אז אל תיסע. לפחות אל תנהג, אני מבקשת ממך".
הנה, אלוהים סידר לי "ויג" לנפנף אותה. "אמא, אל תדאגי. כיפוש תנהג, יהיה בסדר", אמרתי.
אבל האישה הזו, עשו אותה מבזלת, והיא אפעס קצת מכירה אותי. "אתה משקר", היא חתכה מיד. "אין סיכוי שהיא תנהג. בחיים שלך לא נתת לאישה לנהוג לידך. אתה כמו אבא שלך, גם אתה פרימיטיבי לגמרי. אני אבדוק את זה".
וואו. רק את הנאום הזה הייתי צריך עכשיו. עליתי הביתה לאסוף את הכבודה, וכיפוש עוד ארזה. "תגידי, את נורמלית? שתי מזוודות את לוקחת? נוסעים לשלושה לילות, לא מהגרים לאוגנדה. מה נסגר איתך?", שאלתי אותה. אבל היא לא רואה אותי ממטר. היא האדם היחיד שאני מכיר, שלוקח סדינים ומגבות למלון בישראל, וגם מייבש שיער, וגם לבוש חורפי באמצע אוגוסט, כי זו מטולה ואולי יהיה קר בלילה.
אני יודע שהכתף והיד נדפקו לי בגלל סטרס, אז לא רציתי להגיע למיון. נשכבתי במיטה מתחת למזגן, וחיכיתי בסבלנות שהיא תסיים להכין את מעבר הדירה.
אחרי שעתיים הגיעה הפקודה: "רשאי לנוע, נוע, סוף".
אמרתי לעצמי בלב "רות היישר", יצאנו. עוד לא הגענו לרמזור הראשון, והיא אמרה לי: "מאמי, שני דברים: אחד, אתה רוצה שאני אנהג? אני יודעת שכואב לך; שניים, אני רוצה לעצור באיזו מסעדה, אני מטפחת רעב".
התחלתי להזיע, על אף שהמזגן הקפיא את האוטו. חשבתי על אמיר, חבר שלי שגר במטולה כל חייו, נשוי לג'יזל 36 שנים לפחות, וזו התקופה שהיא הנהגת שלו, לכל מקום בארץ. שנים רבות הוא אומר לי: "קוף, עם מי ועל מה אתה רב? היא רוצה לנהוג, תן לה לנהוג. אני יושב ליד ג'יזל, אני מיד נרדם. בהתחלה, בשנים הראשונות שלנו, עוד הייתי צורח: 'תיזהרי, את תהרגי אותנו', בכל פעם שהיא עברה נתיב. אתה יודע איך עוברות, תיק־תק, כי בא להן עכשיו. אבל כבר עשרות שנים אני לא אומר מילה. אני סוגר עיניים וחולם. קח טיפ: בלי משקפי שמש, זה לא טוב לשינה. הכי טוב גם פקקים לאוזניים, שלא תשמע אותה שרה עם הרדיו או מדברת בטלפון. תהיה רפוי, תירדם, וזהו".
ובכל פעם אני שואל את אמיר, כבר שנים אני שואל: "אתה לא חושש שג'יזל תעשה תאונה? יש לך ילדים וגם כבר נכדים, אני לא מבין אותך".
ושנים הוא עונה את אותה תשובה: "קוף, מתים פעם אחת, זהו. מה יעזרו לי חששות? לריב עם האישה? אין לי את האנרגיות לזה".
טוב, נו, אני מכיר אותו מלבנון 82', כבר אז הוא היה דרוויש.
בקיצור אמרתי לכיפוש, שהיא תחליף אותי בהמשך הדרך. היא אמרה: "ישששש... גיא, אבא ייתן לי לנהוג אותנו".
הילד המשיך להתעסק עם המשחק בטלפון ורק הפטיר בשקט: "אבא, לא. אל תיתן לה". התפוצצתי מצחוק.
פתאום צלצל הטלפון שלי. ראיתי על הצג "אמא" ואמרתי לכיפוש שתגיד לה שהיא נוהגת, שלא יהיה בלגן איתה. אבל כיפוש היא הרי "הצודקת", היא לא משקרת. אז היא קשקשה איתה, ואמא שאלה אותה אם היא נוהגת, והצודקת ענתה לה: "לא. רון לא נותן לי, אבל אני אחליף אותו בהמשך".
בוני וקלייד, כיפוש, בחיים לא נהיה. אחרי המכה הראשונה, אם בכלל, היא נותנת גרסה לשוטרים מהרגע הראשון, מה שנקרא: "לכשנפתחה הדלת...".
###
ביום שישי ציינו את יום הנישואים שלנו, ושלושה ימים לפני כן את יום הולדתו השמיני של הצדיק. נזכרתי בערב יום העצמאות של 2013. הייתי מאושפז אז באיכילוב 16 ימים, עם כאבים עצומים באגן הירכיים. הייתי על מורפיום ועפתי נמוך. עברתי כל בדיקה אפשרית בספר, ולא מצאו את הסיבה לכאבים. ואז הגיע פרופ' משה סלעי הקדוש, אמר "תעשו לו MRI על מפרק הירך השמאלית, יש לו כנראה בצקת במפרק, או שיש גידול והוא הולך לעזאזל".
הרב אלימלך פירר כבר פסק שזה שבר באצטבולום במפרק, אז הייתי רגוע יחסית. יש צדיקים חרדים שאני מעריץ אותם על צניעותם וחוכמתם. הוא זן נדיר, ואני מכבד אותו. אז בפחות משעה כבר הייתי בבדיקה. לאחריה ישבתי על כיסא גלגלים וכיפוש סעדה אותי.
היינו מאוד שקטים. ואז אמרתי לה: "כיפוש, אם אני יוצא מזה, אנחנו מתחתנים בתוך שלושה חודשים, עם רב וכל הקרקס שמסביב". היא צחקה ואמרה שהיא לא רוצה הצעת נישואים כזו, כשפוחדים מבדיקה. כעבור כמה דקות, בתזמון אלוהי, רץ אלינו רופא תורן, דתי חובש כיפה, עם הפענוח. הוא נתלה על הכיסא, חיבק אותי ואמר: "אין לך כלום, צדיק. הפרופסור אמר שמחר מנתחים אותך, כמה קידוחים בעצם ואתה אריה".
הודיתי לו בחום, כיפוש דמעה בשקט. אני רק אמרתי לה: "תתחילי להפיק. מה שאת רוצה בחתונה, זה מה שיהיה. את קובעת".
אז הנה חלפו שבע שנים, היא עדיין קובעת ה־כ־ל, כן, היא נשארה הצודקת. ויש לנו את גיאצ'ו, והחיים התברגנו איכשהו, והכי חשוב, אני שומר על ניקיון. עוד חודשיים שמונה שנים, רק להיום כמובן, בעזרתה ובעזרת החברים ששומרים עליי כמו אסיר ברישיון. יום יום, שעה שעה.
###
בבוקר מוקדם התווכחו איתי בפרלמנט, אם אהיה על אבוב בירדן, אם אטייל בגליל על רייזרים, וכל השטויות האלה שעושים בני עמי. אמרתי להם שחבל"ז, אני לא יוצא מהמלון, יש לי מוניטין בזה, אני בטלן מורשה ואף ידוע, בטח לאשתי. אבל ככל שמתקדמים, ואנחנו כבר בכביש 77 בואכה צומת גולני, הבהרתי לעצמי שאיני יודע כלום על התנאים במלון.
"כיפוש כפרע, בדקת מה יש שם במלון הזה? את הרי יודעת שיש לי צרכים בסיסיים לשהייה מחוץ לבית".
"מאמי, אל תצפה לתנאים של חו"ל", היא חייכה ואמרה, "אתה יודע, זה מלון בוטיק, כך הוא מגדיר את עצמו. בדקתי שיש בריכה גדולה, יש ג'קוזי בחדר כמו שאתה וגיא אוהבים. יש ארוחת בוקר שבתמונות נראית יופי, וזהו. יהיה לנו כיף, אל תתחיל עכשיו".
על אף תחושת הנימול הקבועה ביד שמאל, כל החיישנים התעוררו אצלי. בדרך כלל אני מרגיש את האסונות לפני, ככה אני. אבל אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע, אני נוטש מ־י־ד, נפרד מהחברים במטולה וחוזר הביתה. שעתיים וקצת נסיעה, למה להילחץ סתם?
בצומת עמיעד, משהו כמו 40 ק"מ לפני הטאץ'־דאון, הרגשתי שזהו, מכאן זו כבר התעללות עצמית. כיפוש לא יכולה לטעות בדרך, כי זה בלתי אפשרי. נוסעים ישר ומגיעים. נתתי לה לנהוג, התיישבתי לידה.
"אתה יכול לישון, מאמי", היא אמרה, "זה לא מפריע לי".
בסדר, בסדר, אבל האופן שבו היא אוחזת בהגה קצת הפריע לי. "כפרע, תקשיבי לי רגע. האגודלים חייבים להיות באחיזה עילית, אי אפשר להשלים סיבוב מלא, אם הם בתוך ההגה. אני יודע על מה אני מדבר, תעשי מה שאני אומר לך".
זו הייתה טעות. כי אין לאן להסתובב עד שנגיע למטולה, וגם נזכרתי בשיטה של אמיר פתאום. וכיפוש הצודקת גידלה ביטחון יתר, ואף אמרה לי: "תירגע, אני נוהגת יותר טוב ממך".
כן, בטח. את הקילומטראז' שהיא עשתה בחייה עשיתי רק בחניוני משאיות, ברציפי העמסה ורציפי נמלים באמריקע. אבל שתקתי. היא לא עוברת 100 קמ"ש והיא מקפידה על שמירת מרחק. שמעתי את הווייז מתעדכן ומוסיף לה דקות, אבל לאן יש למהר?
###
הגענו "למלון הבוטיק". היא התארגנה בקבלה, אני חיפשתי את הבר בשביל אספרסו. אין חיה כזו שם. עלינו לחדר, הטלוויזיה לא עבדה. המרפסת "עם מראה לחרמון" לא הראתה את החרמון, וגם היא בגודל של מטר על מטר וחצי. כיפוש ואני לא יכולנו לשבת בה ביחד. היא התמקמה ואני הלכתי לחברים שלי מעבר לכביש.
ארזה זיהתה מיד שאני במצוקה. "קוף, מה יש לך? מה אתה עושה לי פרצופים של מפגר? תגיד לי, מה יש לך".
הסברתי לה את סוגיית הכתף. "שמע, יש לי כדור טוב נגד כאבים מחו"ל, אני אתן לך". אמרה והביאה את החפיסה. קראתי את המרכיבים ושאלתי כמה טבליות כתומות היא לוקחת כשכואב לה.
"אחד, קוף, רק אחד. זה מאוד חזק", היא השיבה. אז בלעתי שלושה, ובאמת אחרי רבע שעה החיים נראו בצבעים של ארמגדון. יד שמאל וכל הגוף בכלל, נעלמו לי מהתודעה. בתוך שעה פלוס כבר נרדמתי עד הבוקר.
לארוחת בוקר ירדתי לבד. יש בי את הקטע הזה של להספיק לברקפסט בכל מלון שאני נמצא בו בחיים. בארץ אני תמיד משתעשע מהקטע של התור לג'חנון עתיק ויבש, עם ביצה קשה מיום חמישי. אפשר להוציא אותנו היידעלך מהגטו, אבל בלתי אפשרי להוציא את תסמונת הגטו מאיתנו. ובשבת כמובן אין אספרסו ומיץ תפוזים בכתריאליבק'ה, כי אסור חשמל. אבל המחירים כמו במונקו, עם חשמל. ככה אנחנו, צאן מובל לטמטום פרימיטיבי. אם אלוקים לא היה רוצה שיהיה חשמל, אז לא היה. הרי הכיפות אומרים שהוא יודע הכל, או שכבר לא?
חזרתי לחדר, הצודקת שאלה אותי איך הייתה ארוחת הבוקר, ועניתי לה שזיהיתי שני מבקרים של מישלן, והמלון של הבוטיק בטח יקבל סופסוף את הכוכב השלישי רק על המקושקשת מאתמול, והשקשוקה שפיתחה קרום מזוגג בגלל שהיית יתר על הפלטה החשמלית.
"מאמי, אני רוצה שניסע לטייל, בא לי שניסע לבניאס", היא אמרה בטון פתייני ומשכנע. נדרכתי מיד, הלו מה נסגר עם האישה? מה, היא התחפשה למורת דרך?
"אין בעיה, כפרע. אבל כפי שאת יודעת או לא יודעת, המים מאוד קרים שם. אז אני מציע שנעשה פיילוט בבריכת השחייה, כאן בהרי נפתלי. אם אני אראה שאת מסתגלת ולא מפתחת סימפטומים של היפותרמיה, בצהריים ניסע לבניאס".
בניגוד לכיפוש, אני את מטולה ומעט הבריכות שבה, מכיר היטב. המים בהן קרים מאוד. וכך צעדנו לבריכה (מדהימה), וכיפוש נדרשה ל־20 דקות כדי להכניס את כל הגוף למים, כדי לשחות. גיא ואני עשינו את זה בזינוק אחד. אז על הבניאס ויתרנו. היא הציעה שיט אבובים בירדן, אבל אמרתי לה שנכון לעכשיו, יש בנהר 8,500 אבובים עם כל העם עליהם, ולא בשבילי הצפיפות הזו. למען האמת, היו רק 4,000 (ביררתי), אבל אסור לתת לעובדות לשלול טיעון הגיוני. הצעתי שנצא לאכול במסעדה במקום, מצאנו את "צ'יז" בבית הילל שהייתה יופי, ובעיקר מבוא לשנ"צ של שלוש שעות איכותיות, שעם משככי הכאבים היו ממש חלום.
###
חזרנו הביתה. הכירורג האורתופדי המומחה לכתף קיבל אותי בלי תור, כי התרשם טלפונית מסבלי. "כיפוש, אני רוצה שתבואי איתי, אני פוחד ממנו, כי אני מכיר אותו. איך שנכנסים אליו, הוא שואל: 'איך אתה בשלישי? זה יום הניתוחים שלי באסותא, ובשביל מה לבזבז זמן? הכי טוב שאני רואה את הבעיה חי על מסך'. את חייבת לבוא". אבל היא הייתה עסוקה, והציעה שאקח את גיא, כי נגמרה הקייטנה.
אז נסענו אליו לקליניקה. לפני התור בלסתי קרואסון עם מקושקשת וגבינת סנט מור. היה טעים מאוד, ושטפתי את התקרובת עם אספרסו כפול ומיץ תפוזים. עלינו לקליניקה, מזכירתו קיבלה אותנו. התחלתי למלא טופס קורונה, כשראיתי בזווית העין שתל של מפרק כתף שהיה על שולחנו בחדרו. הרגשתי רע, נורא. היקום התערפל לי, רצתי לשירותים, אבל בטעות הגעתי למדרגות החירום. הקאתי את נשמתי.
שמעתי את הכריזה על שמי, אספתי את עצמי על ברכיים כושלות והגעתי לדוקטור. גיאצ'ו כבר התראיין במשרדו, תוך כדי משחק מיינקראפט בסלולרי שלי. "אבא הלך להקיא", הוא הודיע לרופא בלי להרים מבט. "אמא אומרת תמיד שהוא נורא רגיש, ואם הוא פוחד מרופא, אז הוא מקיא. ככה הוא אבא שלי".
התיישבתי. לרופא היה מבט חוקר, עם מאפיינים של תיעוב. הוא קם אליי, התחיל לסובב לי את יד שמאל לכל הכיוונים, כאילו שהיא אינה קשורה לגופי. פתאום הוא לחץ לי על נקודה בצוואר, ועפתי מהכיסא בגלל הכאב. יש לו ידיים חזקות מאוד לדוקטור, מאוד, באמת. הוא הרים אותי, ואמר בשקט: "הבעיה היא דלקת בדיסק בצוואר. אני אזריק לך ארבע זריקות עכשיו של לידוקאין וסטרואידים אנטי־דלקתיים. אתה לא תזוז מילימטר, אם אתה יודע מה טוב בשבילך. אתה מקשיב לי? אתה מבין אותי? תעשה עם הראש שאתה מבין. אל תעשה בושות ליד הבן שלך".
הסיוט נגמר. מלמלתי "תודה, דוקטור", והלכתי לאט עם גיא למעלית. ברחוב הצתי סיגריה, ושוב עלתה לי בחילה איומה, אבל הספקתי להגיע לגינת השיחים.
ביקשתי מגיא לא לספר לאמא. הגענו הביתה, נכנסתי למיטה ושמעתי אותו מהסלון בטלפון. "אמא עשו לאבא הרבה זריקות בצוואר, הוא היה גיבור, אבל הוא הקיא כמו תמיד. עכשיו הוא ישן, את לא צריכה לבוא, אני אשמור עליו".
הוא הגיע למיטה עם הכלבה. "אבא, לא סיפרתי לאמא כלום, תן לי 20 שקל לחטיף, או שאני מספר לה הכל עליך".
שלחתי אותו לקחת מהתיק שלי, ילד של אבא.
האמת? החיים כאן סילאן.