התוכניות שאני עושה בשנים האחרונות עמוסות בסיכונים. כל נוכל, מתחזה ורמאי שאנחנו פוגשים לעימות עלול להתפוצץ: להכות, לחבוט ושאר התפרעויות. הסיטואציות האלו חמות ועמוסות אדרנלין. בלשון עדינה אומר שזה לא נעים שתופסים אותך על חם, והתגובות בהתאם. למרות זאת קיבלתי החלטה לא לוותר לרמאים ולבריונים. זו דרך חיים.
מגיל קטן הדברים האלו מרגיזים אותי, בלתי מתקבלים על הדעת. אני מאמין שאסור להשלים עם אי־צדק כעובדה מוגמרת. התנהלותי מוכתבת לפי המוטו הזה, וכמה שאפשר גם הפעילות שלי במישור הציבורי-תקשורתי. לכן אולי זה נראה לי טבעי לחלוטין לדרוש דין וחשבון מאנשים שמרמים ועושים רע לאחרים ולהניע אותם להפסיק מפעילותיהם שפוגעות בדרך כלל באנשים מהשכבות החלשות באוכלוסייה.
רבים מזהירים אותי. זרים ניגשים אליי ברחוב ואומרים שהם חוששים ואפילו חרדים לשלומי. דורשים שאשמור על עצמי. כשאומרים לי דברים מעין אלו, זה נשמע לי מוזר. בעיקר משום שאינני בלחץ מהעניין. עוברי האורח שפונים אליי נראים מוטרדים יותר. הדברים שלהם מחזקים אותי אך לעתים קצת מלחיצים. האם הסיכון גדול עד כדי כך?
הגישה הנ״ל הובילה אותי לנקודות מעניינות ומאתגרות בקריירה. במהלך העשייה שלי עמדתי ברגעים אלימים שכללו דחיפות, קללות ויריקות. בדרך כלל זה לא מאוד מלחיץ או מרתיע, רק לא נעים, ואחרי זמן לא ארוך האירוע חולף כלא היה.
השבוע נרשמה הסלמה. על הכוונת שלנו עמד נוכל סדרתי שהופיע בעבר בתוכנית "יצאת צדיק". תיעדנו אותו אז בשעת מעשה כשהוא מוליך שולל באופן שערורייתי קליינטים קשישים. חשפנו אותו והתעמתי עם האיש. הוא התלהם ושם קצוץ עליי ועל התוכנית. השיח מצדו היה גס, וולגרי. השידור לא הוביל לפתרון הבעיה, והאדון עתיר המעללים המשיך בשלו כאילו לא קרה דבר.
תלונות נוספות נרשמו. שוב התקנו מצלמות נסתרות ושוב הזמנו אותו לתקן תקלה קטנטנה. הסיפור חזר על עצמו. הרמאי ניהל עוקץ מכוער וחסר בושה אל מול עינינו המשתאות. הכל תועד על ידינו. לראות ולא להאמין. ניגשתי אליו בזמן אמת כדי לקבל תשובות. ניסיתי להבין מדוע הוא ממשיך בהתנהלות הנוראית הזו, ורציתי להזכיר לו שיש השלכות למעשיו. שאנחנו כאן, מיידעים את הציבור מפניו. שכל עוד הוא מוליך שולל אזרחים תמימים, אנשי התוכנית שלנו יהיו באזור.
ברגע שפניתי אליו הוא החל לרוץ, ואני בעקבותיו. בשלב מסוים נעצר. עמדתי מולו כשבידי טלפון נייד שהוסב לטובת הצילום. הוא הסתובב וחבט במכשיר ובי. בעבר התנהל מולי בצורה אגרסיבית מאוד, אבל לא הרים יד. והנה, הפעם הכל התפרץ. תוך זמן קצר החל להניף אגרופים לראשי. סדרה מפוארת של בוקסים נחתו בזה אחר זה על קודקודי בעוצמה לא מבוטלת.
מי שמכיר אותי ועוקב אחרי הטור והתמונות שאני מעלה ברשתות החברתיות, יודע שהשקעתי שנים של אימונים באגרוף ובשאר אלמנטים של הגנה עצמית. הקילומטרז׳ הזה אומר שכשמגיעים רגעי אלימות אני מוכן. חטפתי אין ספור מכות בזירה, התאמנתי על זה. לכן כשהחבר המדובר התחיל בקונצרט שלו, הייתי בהכרה צלולה ומוחלטת.
רגוע ומאופק ניצבתי מולו כשבמוחי רק דבר אחד: לא לוותר ולא לסגת, ולהמשיך לדרוש ממנו דין וחשבון. לאורך כל האירוע הבטתי בו מרוכז. המכות היו די קשות, ועדיין היה לי ברור שאני צריך לעמוד איתן. להמשיך לשאול מדוע הוא מתנהל כך. אגרוף עף לראש, לרקה וחטפתי גם בעיטה לרגליים. בשלב מסוים אשת ההפקה שלנו התחילה לצרוח מבהלה. מאוחר יותר תספר שחשבה שהוא ״גומר אותי״. ייתכן שבעקבות הצעקות הוא הפסיק להלום בי והתחיל לרוץ כדי להתרחק.
התעשתי. הרגעתי את אשת ההפקה והמשכתי לדלוק אחריו. דרשתי ממנו שיחדל ממעשיו ושיהיה מספיק אמיץ לתת דין וחשבון על דבריו. הריצה התארכה. הבנתי שהאיש לא ישיב. נעצרנו. באותו רגע אחד מאנשי הצוות ציין בפניי שאני מדמם מהראש ושהתנפחה לי העין. כנראה שהיה לו משהו ביד או אולי על היד בזמן החבטות. לא הרגשתי דבר, חוץ מהחולצה שנטפה זיעה.
בתום האירוע ועל פי הפרוטוקול ניגשתי להיבדק. בבית החולים גילחו את שערי, ניקו את הדם וכיסו את מקום הפציעה. כרגע אני חש קצת כאבים, יש לי נפיחות בגבה, צלצול קל באוזן שמאל ודקירה בקרסול. אשתי נבהלה וגם החברים הקרובים אליי. קיבלתי לא מעט הודעות ממכרים מודאגים. הרבה רעש תקשורתי. אם תגידו לי שהמסקנה היא לוותר, אומר לכם אולי, אבל לא בבית ספרי.