אני לא בטוח שזה המשפט הכי חכם לכתוב בסופו של אחד השבועות הלחים ביותר בשנה, אבל אני אוהב מים. החיבה לתחום התגלתה בי עת נלקחתי לים בפעם הראשונה והפגנתי כישורים של צב שבקע מהביצה ויודע שהישרדותו תלויה במהירות שבה יצליח לפלס את דרכו בחזרה הימה.
את אהבת ההיסטוריה שלי עורר ספר מסדרה שנקראה "אוצר המדע לבני הנעורים". הייתי רק בן 5, אבל צירפתי אות לאות ומילה למילה, כדי לקרוא את כיתובי התמונות. מיד אחרי אליזבת הראשונה הופיע האיש שבמידה רבה העניק לה חלק גדול מתהילתה: סר פרנסיס דרייק, שהפליג אל מעבר לאופק, חמס מהספרדים את שחמסו בעצמם מילידי העולם החדש והיה ממניחי היסודות לאימפריה שעליה השמש לא תשקע לעולם.
אבל לא על בִתם של הנרי השמיני ואן בולין באתי לדבר היום, גם לא על יורד הים שסייע לה להפוך לאחת הנשים המפורסמות בהיסטוריה; אלא דווקא על אחד האיורים הנפלאים בספר, שבו נראית הלווייתו של דרייק: פקודיו ניצבים סביב אלונקת עץ שממנה מחליקה גופתו הימה, אל בין הגלים.
משהו בתמונה הזאת הפנט אותי - אם כי עליי להודות שמעט פחות מהאיור, כמה עמודים אחר כך, שבו נראה מחשופה הנדיב של שרלוט קורדה, עת דקרה למוות את ז'אן פול מארה, מראשי המהפכה הצרפתית, בעת שרחץ באמבט. למראה אותה תמונה כאילו באחת התברר לי עד כמה שגוי המשפט "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". הן המים ולא האדמה הם ערש החיים.
מאז אני לא מפחד ממים: פעם באוסטרליה ניסיתי לגלוש ללא גלשן (כלומר על גחוני בלבד) על גל בגובה של קרוב לארבעה מטרים. הוא סחרר אותי כהוגן, הטיח אותי בקרקע החולית, אבל איכשהו הצלחתי למצוא את דרכי, מטושטש, חזרה אל פני הים. אז הבנתי שעם כל האהבה לגלים, יש הבדל בין אלה שעליהם גדלתי בחוף דדו בחיפה לאלה של האוקיינוס.
האינסידנט ההוא הבהיר לי שכדאי להיות מסוגל לנשום מתחת למים. אז נרשמתי לקורס צלילה, שממנו המשכתי לצלול באזור שונית האלמוגים הגדולה שבצפון־מזרח אוסטרליה. בדרך לשם, במשך שבוע שבו שהיתי באי פרייזר, דגתי את כל מזוני באמצעות רובה חצים. יום אחד הפריע לי דייג מקומי בצעקות ובנפנופי ידיים. בהתחלה התעלמתי, אך משלא חדל, החלטתי לבדוק בכל זאת על מה המהומה. עוד בטרם הגעתי אליו הבנתי לבד: סנפירי כרישים הופיעו בדיוק באזור שבו צללתי.
בצדם של כמעט אסונות אלה, הזדמן לי גם להיות בצד המציל: לפני כ־15 שנים, מדרום למנטה־ריי שעל גבול תל אביב-יפו, חילצתי בעזרת גלשן הבוגי של בני נער שנסחף והיה כבר באפיסת כוחות. הצלחתי להביא אותו אל החוף ועת נשאה אותו משפחתו אל האמבולנס שכבר המתין, שמעתי קולות "אדוני, אדוני", כדי לגלות במים עוד אדם - פועל מרומניה, כפי שהסתבר אחר כך - שנסחף אף הוא וזכה לשירותי הצלה על גבי הגלשן הזעיר.
כיום כשמגוון טיפולים, מפיזיותרפיה ועד לפסיכולוגיה נערכים מתחת למים, זו אולי כבר לא תובנה פורצת דרך - אבל למים יש כוח מרגיע ומרפא. עשר דקות של ציפה נעימה על הגב, כאשר האוזניים שקועות מתחת לקו המים, שוות יותר שלוות נפש מאשר שנה של טיפול פסיכולוגי. במשך שנים רבות שחיתי בבריכה שעל גג דיזנגוף סנטר בתל אביב. כשגרתי באי סיפנוס ביוון, שחיתי מדי בוקר מקצה לקצה של המפרץ הנקרא פלטיאלוס, יוצא מהים היישר אל ספלון אספרסו ובקבוק גדול של מים מינרליים, שהייתה מציבה על שולחני הקבוע המלצרית, עת זיהתה שאני מתחיל לצאת מהמים בצעדים של תשישות נעימה.
לצד כל אלה פיתחתי הפרעה נפשית קטנה ולא מזיקה: איני יכול ללכת לישון מבלי שכוס או בקבוק מים יהיו מונחים לצד מיטתי. לעתים לא אעשה בהם שימוש לאורך כל הלילה, אבל אלמלא יהיו שם, לא אוכל לעצום עין. לא באה כל שמחת בית השואבה הזאת אלא כדי להתהדר בכך שאחרי חצי שנת חידלון בחסות הקורונה, נרשמתי סוף־סוף בחזרה לקומפלקס המכונה "קאנטרי", שבניגוד למקום הקודם שבו התאמנתי, מציע ללקוחותיו מלבד מגוון של מכשירי עינויים בחדר הכושר, גם בריכה.
התנועות הראשונות, עליי להודות, היו מגושמות, גם ההסתגלות לנשימה הזכירה חרחור סופני. אבל מהר מאוד הגוף התרגל מחדש: כמו לשמוע שיר נשכח אחרי שנים ולהיווכח שאתה עדיין מסוגל לפזם את המילים. מקץ שלושים ומשהו דקות ו־1,200 מטרים מאוחר יותר, יצאתי מהבריכה משופר, פיזית ונפשית כאחד. אז אם התקשרתם אליי לאחרונה ולא עניתי, אני מתנצל: סביר להניח שהייתי מתחת למים, מתאמן לאפשרות שהקורונה לא תחלוף והדרך היחידה לברוח מכאן תהיה בשחייה.