1 קשה עדיין להעריך את השפעת ההסכם ההיסטורי בין איחוד האמירויות לבין ישראל על המציאות המזרח תיכונית שלנו. מדובר ללא ספק במהלך דרמטי, שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת על כמה משכנותיה של ישראל, המשך ישיר לתזוזה שנצפית בלוחות הטקטוניים במזרח התיכון זה כמה שנים.
הסכסוך הערבי־ישראלי מתפרק לו לנגד עינינו, ובמקום זה ישראל מוצאת לה מקום של כבוד במחנה הסוני המתון אל מול השיעי הקיצוני. בין שני המחנות הללו נמצאות כמה תת־קבוצות: זו של האחים המוסלמים (קטאר, טורקיה, חמאס), וזו של הרשות הפלסטינית, שמהווה מעין ישות משל עצמה. לעתים היא זוכה לגיבוי של המחנה הסוני המתון, בעיקר מצד המדינות הגובלות בישראל (ירדן, מצרים), ולעתים גם אלה אינן מתעניינות בה.
ואולי אלמנט מעודד נוסף עבור ישראל הוא שגם במחנה הסוני הקיצוני של האחים המוסלמים קשה כבר לראות את הקווים הלעומתיים נגד ישראל שאפיינו את התנועה בעבר. בין טורקיה לבין ישראל יש עדיין יחסים דיפלומטיים, קטאר מתווכת באופן רשמי בין ישראל לחמאס, כאשר הנציג שלה, מוחמד אל־עמאדי, פוגש בגלוי אנשי שב"כ וצבא, ואפילו חמאס הוא כבר לא בדיוק חמאס של פעם.
מי שאולי מסמן יותר מכל את המעבר שעשה חמאס מעוד ארגון טרור לגוף שלטוני שעוטה על עצמו מדי פעם את "גלימת הטרור", הוא המנהיג הכל יכול בעזה, יחיא סנוואר. "אבו איברהים", בעברו אחד מראשי המחנה הקיצוני בתוך חמאס, יכול להעביר קורס בניהול סכסוכים במזרח התיכון בכל אוניברסיטה מובילה. מאז שעזב ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, את הרצועה, סנוואר הוא הבוס, הוא המנהיג, הוא המנווט. על פיו יישק דבר, והוא אינו ממהר לשום הסלמה מול ישראל. להפך. הוא הדוגמה הקלאסית לקלישאה המפורסמת של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
המיני־הסלמה שהיינו עדים לה בשבועות האחרונים ברצועה היא המחשה לכך. הבלונים הפורחים והרקטות שטופטפו לעבר ישראל לא נבעו מתוך סתם שנאה ליהודים, אלא נועדו לממש מטרות ספציפיות: שמירה על הסיוע הקטארי לרצועה, חידוש פעילותם של כמה פרויקטים של תשתיות בעזה (קו החשמל, אזור תעשייה ועוד) וסיוע בנושא הקורונה.
סנוואר, שדובר עברית שוטפת, מתהדר בכל הזדמנות בשליטתו בעברית ובהבנתו את המתרחש בפוליטיקה של הצד הישראלי. הוא ראה בהסלמת המצב מול חיזבאללה בצפון הזדמנות להישגים מול ישראל, ואט־אט החל לחמם את הגזרה. אולם הפיצוץ הגדול בלבנון, שעיכב לפחות את הנקמה של חיזבאללה, הותיר את ישראל טרודה בחזית הדרומית בלבד. מנגד, לסנוואר החלו בעיות גדולות יותר מבית - הקורונה.
עזה, שהייתה עד לא מכבר המקום הבטוח בעולם מבחינת קורונה, מצאה עצמה בשבועיים האחרונים מתמודדת עם התפרצות של ממש, אף על פי שמדובר במספרים שרוני גמזו היה מאמץ לחיקו בחום. סנוואר ראה את גודל הצרה המשחרת לפתחו, והחליט להגיע לעוד הסכם הפסקת אש בהקדם, כל עוד יקבל את שדרש.
ואכן, עם חידוש ההבטחה של קטאר לסיוע חודשי של 27 מיליון דולר (על פי הפרסום ב"ניו יורק טיימס"), פלוס כמה מיליונים נוספים לדלק ולפרויקטים אחרים, הבין סנוואר שהסלמה אינה יכולה לשרת אותו בעת הזו, בוודאי לא כאשר כשני מיליון איש תושבי הרצועה נתונים בסגר מוחלט זה שבוע ימים. ואם יש משהו שהאוכלוסייה הזו לא הייתה יכולה לשאת הרי שזו עוד מלחמה - לא כאשר המצב הכלכלי הגיע לתחתית של התחתית והתושבים בסגר ממושך עקב הקורונה. זה אולי הסוד של סנוואר - הרגישות היחסית לתושבי עזה. אומנם חמאס נותר בראש מעייניו, אך הוא בהחלט מייחס חשיבות לרחשי הציבור, בניגוד לאויב מצפון חסן נסראללה, שהציבור הלבנוני הלא שיעי מעניין לו את קצה הזרת.
וכך מדינת ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו, הגיעו השבוע שוב להסכם הפסקת אש שכולל העברת כספים למשפחות קשות יום ברצועה ותשלום משכורות לפקידי חמאס, במטרה לסייע לשלטון חמאס לשרוד. ושוב, זה המקום להדגיש - ממשלת ישראל מסייעת לשרידות חמאס. מדוע? מאחר שבישראל מבינים היטב כי האלטרנטיבה - מלחמה והתפרקות חמאס - גרועה יותר. או במילים אחרות, כדי לשמור על שקט, ישראל מוכנה לשלם פרוטקשן ולסייע לעזה בנושא הקורונה.
לא ברור כיצד בדיוק החלה ההתפרצות האחרונה של הנגיף ברצועה. השמועה בעזה מספרת על תושבת מחנה הפליטים אל־מע'אזי שבמרכז הרצועה שביקשה לצאת עם התינוק שלה לטיפול רפואי בבית החולים אל־מקאסד שבמזרח ירושלים. היא הגיעה למחסום ארז (כך השמועה לפחות), ונאלצה לחזור מאחר שלא היו לה האישורים הנדרשים. כאשר שבה למחסום "ארבע ארבע" של חמאס, נשאלה אם הייתה בצד הישראלי, ואמרה שלא. בחלוף ארבעה ימים יצאה שוב למעבר ארז, והפעם עם אישור מתאים, והגיעה לבית החולים אל־מקאסד. שם התברר שהיא חולת קורונה. הרופאים עדכנו את משרד הבריאות של הרשות ברמאללה, שעדכן את זה של חמאס בעזה, ולבית המשפחה באל־מע'אזי נשלח צוות רפואי שיבדוק את בני ביתה. חמיה, בעל סופרמרקט קטן במחנה, נתגלה כחולה קורונה. ומכאן ועד להתפרצות רבתי הדרך הייתה קצרה.
ביום רביעי בבוקר כבר היו בעזה יותר מ־480 חולים, באחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, וזאת כאשר חודש לפני כן הייתה עזה נקייה מקורונה.
# # #
בינתיים המציאות הקשה בעזה רק נעשית עוד יותר בלתי אפשרית. "בהתחלה הכריזו על 48 שעות סגר", מספר לי א', תושב העיר. "לאחר הפוגה להצטיידות, הכריזו על עוד 72 שעות, ואז שוב 48 שעות. אפשר לצאת לקנות מוצרי מזון או תרופות מבתי מרקחת. יש עגלונים עם חמורים שנוסעים בין הבתים ומוכרים ירקות ופירות. אבל יש מעט מאוד נוסעים בכבישים, ואין כמעט אנשים ברחובות. כל המקומות הציבוריים סגורים.
חמאס גם מונע תנועה בין האזורים, וחילקו את כל הרצועה לאזורים שהתנועה ביניהם אסורה - לדוגמה: אסור לנוע בין חאן יונס לאל־קרארה (צמוד לחאן יונס - א"י), בין דיר אל־בלח למחנות המרכז. חילקו את העיר עזה לריבועים: תופאח, דרג', שאטי וכו', וכל אזור מבודד מהאחר. אתה צריך לזכור שמבחינת העזתים, כל הדבר הזה הגיע בתזמון רע במיוחד לנוכח ההסלמה מול ישראל. הפסקות חשמל למשך 16 שעות, הפצצות ומניעת דיג. הפחד של האנשים מהמחלה הפך רק גדול יותר לנוכח האיום במלחמה.
"ההסכם בין קטאר, חמאס וישראל אולי הרגיע מעט את הדאגות של האנשים, אבל רק מעט. הכל רגיש עדיין. יש תחושה של שליטה במחלה, אבל אללה יסתור אם המחלה תשתולל. ולנו יש הרגשה שכל המשחק הזה, בין ישראל, חמאס וקטאר, הוא כמו סרט הודי שמסרב להסתיים. לשמחתנו, אבו איברהים הוא מנהיג שאכפת לו מהציבור שלו. הוא אינו אחד שמקריב את הרחוב בשביל הרצונות שלו אלא מבין את המצוקות של העם".
2 ובינתיים השבוע חזרה השגרה גם לצפון. ביום שני בלילה טענה סוריה כי מטוסים ישראליים תקפו מטרות במדינה, תקיפה שבמהלכה נהרגו כמה חיילים סורים (הגרסאות לגבי המספר המדויק סותרות). תקיפה אחרת לפני כמה שבועות, שהובילה להריגתו הלא מכוונת של פעיל חיזבאללה, יצרה מיני־היסטריה במערכת, לנוכח הצהרותיו של מזכ"ל הארגון חסן נסראללה שנקמה תבוא. בינתיים, כאמור, התרחש הפיצוץ האדיר בלבנון, וכל המערכת הלבנונית הייתה כמרקחה. לרגע אחד ניתן היה לחשוב שלנוכח המציאות הקשה כל כך במדינה, פשיטת הרגל הכלכלית, מותם של כל כך הרבה אנשים בפיצוץ וההתפרקות של המערכת הפוליטית, נסראללה יפגין איפוק ויימנע מתגובה. אלא שהשבוע הוא חידש את הבטחתו לפגוע בחיילים ישראלים.
הדבר ממחיש את ההבדלים הברורים כל כך בין נסראללה, איש המחנה השיעי הקיצוני, עושה דברה של איראן, לבין יחיא סנוואר, שמפגין מנהיגות והבנה למצב שבו נמצא הציבור שלו בעזה. נסראללה מתמקד בדבר אחד בלבד: כבודו שלו (לנוכח הבטחותיו לנקמה) והאינטרסים של חיזבאללה ואיראן בלבנון. המדינה כבר מזמן הפכה עבורו לנטל, וגם אם פגיעה בחייל ישראלי תוביל להסלמה מוגבלת בצפון, שאי אפשר בשום דרך להבטיח שתישאר מוגבלת - הרי שכבודו של "א־סייד" חשוב יותר.