בין משברים: הטיול שבכל זאת יצא לפועל ותחילת שנת הלימודים

שימעל'ה "הגמד" מתמודד עם דיכאון כבר חודש. הג'מעה מודעת לסבלו, עוטפת אותו ומנסה להכיל את העצב העמוק שהשתלט עליו. הוא לא ישן טוב, אין לו תיאבון והוא מנהל מאבק יומיומי לשמור על שגרה סבירה. הסיבה לתסמונת הקשה היא גיוסו של הילד, לוטן, לשירות צבאי, ביום ראשון שעבר. שתי בנותיו המבוגרות יותר כבר סיימו שירות צבאי, הבכורה הייתה שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף ושירתה כמד"סית; השנייה הייתה מ"כית באיזה חינדק במדבר בדרום. גם חגית, האמא, הייתה מ"כית.

לוטן, ילד של 2 מ', כדורסלן בהפועל תל אביב, אתלט מלידה, התגייס לטירונות כלל צה"לית. אחרי הטירונות ישובץ בתפקיד זוטר ואף שולי, שיאפשר לו שני אימונים יומיים בקבוצה, אימון פרטי אצל עופר רון, שלוש פעמים בשבוע אצל יוסי לאימון בבריכה ושלושה אימוני כושר אצל עוד מאמן פרטי.

בקיצור, הוא יגיע לצה"ל פעם־פעמיים בשבוע לשעתיים, עם שאר הכדורסלנים הצעירים במחזור הגיוס הזה, רק כדי לומר למפקד/ת "היי" ו"ביי".

אבל "הגמד" מאוד מודאג. "הוא מפונק, רון, זה לא בשבילו. אני בחרדות שגורמות לי לרעוד. הוא יכול להחזיק רובה? לקום למסדר? זה ילד חלביצה, זה לא כמו בתקופה שלנו, שגדלתי בשדרות עם טילים לארוחת בוקר. הוא בחיים לא ראה טיל, ומה הוא יאכל? הוא רגיל רק לאוכל של אמא והסבתות. אני לא יודע מה יהיה, אני באמת מודאג".

השולחן מסביב מתפוצץ מצחוק. יושבים בו חברים של "הגמד" מהדרום, מגרעין הנח"ל למצפה שלם, קצינים ולוחמים בדימוס מחטיבת הנח"ל או גדוד 50 שעברו מלחמות ומבצעים, ותופסים את הבטן כדי לא להקיא מהצחוק. "שימעל'ה, כבר לימדת אותו לזרוק רימון? שלא ישכח להתכופף, אתה יודע, זה מסוכן לאללה".

ניסיתי להרגיע אותו ולהסביר לו שביבי זה הכי טוב בשבילו לשלוש השנים הבאות. "שמע, כל עוד ביבי בשלטון, אתה רגוע", אמרתי, "הוא פוחד ממלחמות, הוא קונה שקט בכסף. מה אתה לחוץ? הילד לא הולך להיות לוחם. אנחנו הרי חותרים לשלום. עם הילדים של היום בלתי אפשרי להילחם, זה לא בשבילם. תאכל משהו, אתה חיוור".

אז שימעל'ה תופס את הראש ושוקע בעצמו. עכשיו, זה לא איש קטן, זו יציקה של 2.02 מ' על 115 ק"ג, ואנחנו מתפוצצים מצחוק.
אבל הילד לא פראייר בכלל. לחגית, האמא, הוא מדווח בקצרה שהכל בסדר, הוא הגיע לבסיס הטירונות במרכז הארץ, חדר עם מזגן, הוא עם הפרויקט של הכדורסל, הכל סבבה. איתה הוא לא יכול לשחק מסכן, והוא יודע את זה, אבל האבא זה טרף קל.

"וואו, הוא כותב לי שהוא לא יוצא הביתה לסופ"ש, רק אחרי השבוע השני", מספר שימעל'ה, "אני מקווה שייתנו לנו לבקר אותו, להביא לו אוכל, נקנה איזה מיקרו־ווייב שיוכל לחמם. אף פעם הוא לא היה שבועיים מחוץ לבית, חוץ מטורנירים בחו"ל, וגם לשם נסעתי מהגעגוע".

אמרתי לו שיהיה בסדר, אין מה להילחץ. מקסימום ניסע מחר לבסיס ליד כרכור, נביא לו אוכל עם הרבה חלבון לשער הבסיס, כדי שלא יפחית מסת שריר. מותנה כמובן שלא ישחררו אותו הביתה לשנ"צ, כי כך הוא התרגל בשבע השנים האחרונות, אצל אבא.

"תראה מה זה", התרגש הגמד. "הוא שלח לי תמונה שלו עם אם־16! אני אומר לך, צה"ל זה בושה. איך נותנים לילד מתוק כזה רובה? הוא לא בנוי לזה, עוד ייפלט לו כדור חסה־ולילה, זה לא בשבילו. אני מוכן עכשיו להתגייס כדי לשמור לו על הרובה ולעשות שמירות במקומו. אני לא דורש גרוש בתמורה, אני מתנדב".

שוב שיניתי פאזה לתפקיד החומל. "די, בנאדם. הוא לא בעוטף עזה ולא בגבול הלבנון. אין מחבלים ליד הבסיס, תרגיע כבר".
הוא הרים את הראש ואמר: "תגיד, אתה אמיתי? מה מחבל? הערבי היחיד שלוטן פגש לבד עד היום זה אחמד ממקדונלד'ס שמול הבית בכוכב הצפון. אם בא מחבל, הילד נותן לו את הנשק. אני מקווה רק שיוציא את הנוקר, כדי שלא יירו לו בברך ויגמרו לו את הכדורסל".

אגב, לפי דיווחים בכל שעה, לוטן דווקא נהנה מהחוויה, צוחק כל היום. רק אבא שלו זומבי, ומתעדכן בדיווחים ביטחוניים כאילו הילד כבר בפו"מ ועוד רגע הוא יוצא לקרב.

# # #

אצלנו נפתחה שנת הלימודים. גיאצ'ו בכיתה גימ"ל. המציאות שלפיה בחצי השנה האחרונה הוא היה יותר בקייטנות ותחליפים מאשר בבית הספר, מקשה עליו את היקיצה. אני צפיתי את זה מין זאמאן. הערתי את תשומת לבה של כיפוש הצודקת, אבל היא הרגיעה אותי.
"אל תתערב, כל הילדים ככה. אני על זה. הוא יתעורר אצלי כמו חייל, וילך לישון בשמונה בערב", הבטיחה.

בסדרררר. עוד לא נרשמה רגיעה בקרבות הבוקר, והמשלחת המצרית לעזה לא עצרה אצלנו כדי להשיג הסכם הפסקת אש בין הילד לאמא. אבל כיפוש תשבור את כיסי ההתנגדות, אני מכיר את האישה הזו. כשהיא רוצה משהו, היא משיגה אותו.

הימים שלפני החזרה ללימודים היו שגרה של קניות. התפללתי לפרופ' רוני גמזו שיטיל סגר בקניונים, כי היא והוא בילו שם כל יום. התפילות לא נענו. בכל ערב שחזרתי הביתה להפסקה בין שידורי הרדיו לטלוויזיה, ראיתי אינספור שקיות. גיאצ'ו המתין לבואי כדי להציג לי את הסחורה: בגדים, נעליים, תיקים, קלמרים, מחברות עם תמונה של איזה סלב בגרוש שמצוטט על הכריכה: "הלוואי שתאכל אותך כרישה".
שאלתי את האישה מה זה הטמטום הזה, והיא ענתה: "זה כוכב ילדים שגיא אוהב. תגיד לו שזה מקסים, הוא מאוד מתרגש".

ואז הילד רץ לחדר כדי לחזור עם תיק גב שנראה כמו מוצ'ילה מפונפנת, עם 80 ריצ'רצ'ים.
"תגידי, כיפוש, גיאצ'ו התגייס לנאס"א? הוא בקורס אסטרונאוטים? מה נסגר איתך, כל שנה שני תיקים? אני עם מכתבייה אחת ומחברת ספירלה העברתי את כל שנותיי בסטאלג של מערכת החינוך של זלמן 'זיאמה' ארן ז"ל, וגם לא סיימתי את כל הדפים. נדמה לי שהיו בה 72 עמודים. זה רק בית ספר יסודי, לא הפקולטה להנדסת חלקיקים בטכניון".

אבל כיפוש בשלה. "ילדים היום צריכים טריגרים כדי לבוא לבית הספר. אתה לא מבין בזה, אני מעודכנת. כולם ככה".

# # #

ביום האחרון שלפני פתיחת שנת הלימודים הוא בילה איתי את הבוקר. באוטו הוא שאל אם נלך לקפה והשבתי בחיוב, כי אני המאמן של ניסים בתחרות להפחתת משקל. היום יש שקילת ביניים, ואני צריך להיות נוכח, כי אולי הוא הפחית 160 גרם, בגלל שנעל כפכפייאת כפי שהנחיתי אותו לעשות.

בדרך הוא שאל אותי במה אני רוצה שהוא יעסוק לכשיגדל. "אולי תהיה רופא, חיים של אבא, ואז תיסע לאפריקה לטפל במסכנים שאין להם רופאים. אני אהיה מאוד גאה אם תצליח להגיע לשם".

הוא ענה מיד, באינסטינקט. "זה לא טוב, אבא, להיות רופא. יש קורונה ואני פוחד. ובאפריקה יש קדחת וזה מסוכן, ראיתי את זה בסרט בערוץ הילדים. יש לך משהו אחר?".

מיד קפץ לי בראש שופט הכדורגל לשעבר לירן וקסברגר, קצין משטרה במקצועו. כאשר הוא היה שופט משחקים בתחילת דרכו ב"מכתש" ז"ל בגבעתיים, במשחקי הפועל ר"ג, נהגנו לשיר לו כל האורדונים בליווי מחיאות כפיים: "אם לא תלמד, תהיה שוטר. אם לא תלמד, תהיה שוטרררר".

אז הצעתי לצדיק שלי להיות שוטר, במחלקה של המחשבים, שזה יופי. "לא אבא", הוא שוב ענה מיד. "שוטר זה באמת גיבור, אבל הרעים רוצים לירות בו, זה לא בשבילי. אני חשבתי על חנות לחיות, בעיקר תוכים, ואני אהיה מאלף של תוכים מדברים. מה אתה אומר?".

מיד נפלה עטרת ראשי. זהו, הילד משוכנע שאני אעבוד בשלוש עבודות יומיות גם בעשור התשיעי לחיי, כדי לממן את השיגיונות שלו. משהו דפוק כאן בסיסטם. אבל כדי להיות פדגוגי ופוליטיקלי קורקט מיד עניתי לו: "גיאצ'ו, כל מה שתבחר לעשות, אעמוד מאחוריך ואתמוך בך. תהיה רגוע, יש לך עוד הרבה שנים לא לדאוג, כי אמא ואבא כאן לדאוג בשבילך".

זה סיפק אותו והוא ביקש את הטלפון בשביל לשחק במיינקראפט. הוא דווקא בונה יפה מאוד, סיכמתי ביני לביני.

# # #

הגעתי לקפה, לשקילה. דני חילץ את הסוללות משלט המזגן העתיק, כדי להכניסן למשקל הדיגיטלי. חסה־ולילה שיקנה סוללות מהקיוסק ליד, הקמצן הזה. תוך כדי נהיגה שמעתי שהוואטסאפ עובד, אבל לא פתחתי. מתברר ששלחו לי תמונות של מזגן נייד שדני קנה, כדי שאפשר יהיה לשתות קפה בתוך החממה הסולארית אצלו.

כשהגעתי ראיתי את הפלא החדש. "רבותיי", הכריז דני, "זה מזגן שעלה 2,137 שקל, לא כולל מים קרים שצריך למלא כל כמה שעות. אז אני מעלה מחירים, זה לא זמן להוצאות".

קטורזה ענה מיד: "אתה כבר עכשיו הקפה היקר בעיר. כמה עוד אפשר להעלות אספרסו? למה אתה רוצה להגיע?". אז דני ענה לו שהוא בסך הכל רוצה להגיע לחיוב על הבורקסים שכל אחד מאיתנו לוקח מהתבניות ולא משלם עליהם כבר חצי שנה. זה יספק אותו. נרשמה התנגדות, כי הצהרנו שאנחנו משמשים כטועמים בשביל כל קהל הלקוחות.

אבל אז התחילה השקילה, לא לפני שכל אחד מהנשקלים בלס בייגלע עם חמאה ומלח. אבל רק אחד, לשם שינוי. אייל הוסיף 740 גרם בשלושה ימים, עדלי קילו שלם, כי הוא בילה יומיים במעשנת בשר. אריק, שנשקל עם הביס האחרון של הבייגלע, הוסיף 1.1 ק"ג, כי לאחרונה הוא בנסיעות בכל הארץ, אז הוא לוקה באכילה רגשית.

ואז עלה ניסים. כולם עצרו את נשימתם, כשהתברר שהוא הפחית 1.2 ק"ג. הנוכחים זחלו למשקל, כדי לראות את הפלא הדיגיטלי, שמראה ספרות בלתי אפשריות. איך יכול להיות שהבנאדם דופק ארבע ארוחות סדירות ביממה, כולל מגש פיצה עם תוספות ערב לפני רק כחלק מארוחת הערב (היו עוד הרבה צלחות על השולחן ב"סיטארה", מהתמונות שפורסמו בקבוצת הוואטסאפ), מצליח להפחית משקל, ועוד יותר מקילו!!!
אני לא רוצה לקחת קרדיט על ההישג כמאמן, אבל אני גאה בטאלנט, שמקפיד לא לאכול לחם, לדבריו.

"ניסים, אז מה זו הפיצה? זה נוצות, לא פחמימה?", שאלתי אותו.
"הפיצה זה בגלל שר החינוך שלומי", הוא השיב בצחוק מתגלגל. "אני בכלל התרכזתי בסשימי ובסלטים. זה רק שלומי אכל פיצה".
שוב לפי הראיות המצולמות, שר החינוך מעשן סיגר, וניסים עובד עם כף ומזלג על כל התקרובת.
"קוף, אני נשבע בילדים", אמר שלומי, "ניסים חיסל שני מגשים, ועוד ביקש תוספת של הרבה אנשובי ועגבניות. עזוב אותך, נו, הוא אכלן כפייתי".
סוכם שבשבוע הבא נקנה משקל חדש, כי התוצאות לא מתיישבות עם נתוני המז"פ שפורסמו לעיל.

# # #

במקביל, כאילו ביקום אחר, פרסם משרד הבריאות את נתוני הנדבקים בקורונה, 3,074 נכון לאתמול. אנחנו במגמה של הכפלה בתוך ארבעה־חמישה ימים, גורסים הפרופסורים, אם לא יהיה כאן סגר כללי. הקיבינימט של הקורונה הבטיח להתכנס, אבל עד אז, ביבי שולח את עבדיו עם דף מסרים לתקשורת. הקורבן הוא כמובן הפרויקטור, פרופ' רוני גמזו. מיקי זוהר מאשים אותו באחריות למחדל, יובל שטייניץ דורש ממנו להתפטר. מזוהר התייאשתי, כי הוא חד־תאי, לדעתי, וביבי מתפעל אותו כגולם. אבל שטייניץ הוא כוכב גדול אצלי, ההר־דוקטור של הפילוסופיה. פתאום הוא גם מבין ברפואה ובבריאות הציבור.

אני עדיין מחכה לתגמולים של 100 מיליארד שקל בשנה, כתוצאה מהסכם הגז שהבטיח לנו ד"ר שטייניץ של האנרגיה. "הכסף הזה יפריח את כלכלת ישראל", הוא שכנע את הציבור הטיפש, אבל עוד לא ראינו לירה סורית דפוקה מהגז. לדעתי גם לא נראה.

אני עדיין לא מבין איך ההסכם השערורייתי הזה לא נחקר ביחב"ל. אולי ביבי אמר ליועמ"ש שזה סוד כמוס לפרה ולסוס, חסמב"ה כזה. כמו הצוללות ועוד "סודות" כמוסים של עסקאות, שהאדירו לכאורה את הונם של מקורביו.

# # #

אני שוב יוצא לצפון עם האישה והילד, הפעם למלון בקיבוץ הגושרים. כיפוש ואפרת של גל החליטו שזה מקום פשוט מ־ה־מ־ם בשביל הילדים. ההזמנה נקבעה מזמן, אבל גל הבטיח לי שהיא לא תמומש.
"יהיה משהו, קוף. או סגר קורונה או טילים", אמר, "תשאיר לי, זה עליי, אל תדאג. לא נעזוב את תל אביב".
אז הוא הבטיח. הוא גם הבטיח שלא נצא מהחדר עם המזגן, אבל פתאום התברר לי שהוא כבר קנה כרטיסים לשיט בירדן. בפעם האחרונה ששטנו ביחד עם ארזה לפני כמה שנים, נרדמנו ונכנסנו בגדה. נטשנו את הזודיאק במקום, ומיהרנו לחקורה של יעקב ז"ל.
"תגיד, אתה אמיתי, בנאדם?", התלוננתי על שינויים בהפקה, "מה קרה לך? ממתי אתה אוהב טבע? אין שם מזגן".
אז הוא אמר שחלו תמורות, שינויים והבטחות. "תקשיב, קוף, הבטחתי לבנות של אפרת. אני עושה את זה קצר, אני נשבע לך, אפילו לא קילומטר. נזמין מונית מקריית שמונה לעיקול הראשון, ונלך למסעדה. הסירה תשוט לבד עד לסיום. אתה הרי מכיר אותי".

אז אמרתי לו שזו הבעיה. שאני מכיר אותו, אבל הוא מפתיע אותי לרעה. ושעוד רגע הוא יספר לי שאנחנו נוסעים גם לבניאס ועוד מרעין בישין.
"שמע, זה יכול להיות", הוא השיב בצחוק, "אני התפטרתי מניהול ההפקה, העברתי את ההחלטה לנשים. כיפוש לא סופרת אותך, אז היא לא מעדכנת, ואני לא מתעניין. אני לא יודע איפה זה הבניאס, אבל אמרת לי שהמים קרים נורא. אז קניתי חליפה תרמית מיוחדת כולל כיסוי ראש, מהסוג שלובשים שחיינים כשהם חוצים את תעלת הלמנש, וגם סנפירים מסיליקון. תן לי צפצוף ואני קונה גם לך. בוא נתארגן על כל צרה שלא תהיה. אני אקנה גם משקפיים מיוחדים, שלא יקפאו לנו העפעפיים".

התפוצצתי מצחוק. גל לא מכיר את הארץ, את הווייז המציאו בשבילו ובשביל כיפוש. הוא לא מבדיל בין דרום־מזרח לצפון־מערב. ביום שלישי התפרסמה ידיעה שלפיה המעלות שנמדדו בכנרת נעו בין 42 ל־45. הוא שלח לי את הכותרת בבהלה, ושאל מה המרחק בין הכנרת להגושרים. אחרי שנרגעתי מהחנק של הצחוק, השבתי: "כנרת זה בגליל התחתון, אנחנו בגליל העליון, אל תדאג".

הוא לא הרפה: "מה ההבדל, קוף? אני לא טוב בגיאוגרפיה ולא במטאורולוגיה. אני מבין בניהול משברים, קוף, ב־45 מעלות אני מבטל. זה לא בריא לי".

טלפנתי אליו להרגיע אותו שהטמפרטורות זו לא הבעיה, שהטיולים מסוכנים לנו, כי אנחנו חלשים בצעידה במשעולים, ושנינו תמיד נופלים, יש לנו צלקות כראיות.

"הא, זה שטויות, קוף", הוא נרגע מיד, "צירפתי לטיול את האורתופד שטיפל בך, וגם אשתו תהיה והיא מומחית באנדוקרינולוגיה. אז יש לנו טיפול רפואי צמוד וגם רפואה מונעת. אתה יכול גם לשחק כדורמים עם גיא בבריכה, ואם אתה שוב פורק את הכתף, הם מטפלים בך מיד. אתה יודע שאני יודע לנהל אירוע, סגרתי את כל הפינות".

ביררתי איתו מה יקרה עם אוכל, הרי לא נאכל קלופס בקיבוץ. "תגיד, קוף, אתה השתגעת? שאני אסמוך על ערימת הבטלנים בקיבוץ? הזמנתי מקומות במסעדות, בדקתי ברשתות מנות מומלצות לנו. בזה הנשים לא מבינות, זה עליי".

סבבה. אז קולינרית אני רגוע, אני מכיר אותו מעל 35 שנה. אבל הפעילות האתגרית מדאיגה, מאוד.
אבל זה מה יש, אז אסתגל.
 
[email protected]