כל פעולה גופנית שעשיתי השבוע, גם המינורית שבהן, גרמה לי להזיע באופן פרוע ובלתי נשלט. לעזאזל, היה חם! עושים שני צעדים להוציא את הזבל - מזיעים. מסובבים את הסוויץ' באוטו לפני שהמזגן מתחיל לעבוד - מזיעים. ממצמצים שלוש פעמים ברצף בשמש הקופחת - מזיעים בריבוע ואז מתעלפים.
מי ידע שפוטנציאל הזיעה האנושי רחב עד כדי כך? עכשיו מתברר שהוא אינסופי. מדי יום מחליפים גרדרובות ספוגות ולחות, וזה פשוט לא מספיק. ואם עד עכשיו התעלמנו, צחקנו, לעגנו, כעת ניתן לומר חד־משמעית שזו כבר עובדה - נהיה חם לאללה בעולם. בקיצור, אכלנו אותה. זה לא אפיק פרסי, סעודי או שוודי. כדור הארץ הפך לסיר של חמין מבעבע, ואנחנו באמצע, בצנטרום של הפיילה.
רותח פה לא פחות מאשר בדובאי, אז לכל מי שמבקש לטוס לגן העדן הידידותי שבמפרץ אני אומר, בשביל מה? גם אצלנו אפשר למצוא קניונים ממוזגים עם מחירים פסיכיים וחוויית מדבר שבסופה מנמנם גמל שמסרב לציית. עזבו את איחוד האמירויות, בוער פה יותר מאשר באוגנדה. לא צוחק. מעשית אלו היו הנתונים השבוע. באוגנדה היה נעים, קריר וסגריר ביחס לארץ. העזנו לצחוק על האלטרנטיבה האפריקאית של הרצל אף על פי שברגעים אלו היא נראית כמו מדינה סקנדינבית לעומת הגיהינום המזרח תיכוני שלנו.
ואיך בכל זאת מתקררים בתוך הסחוניה דל מות שנקלענו אליה? נמנעים מהכל ובהיפוך - לא עושים כלום. מדליקים מזגן בעוצמת שיא, שומטים את הגוף, נושמים בקצב אטי ומתפללים שלא תהיה הפסקת חשמל. אולי כך האנושות תגיע אל קצה ותיכחד: מתוך רעב ונרפות גופנית בשל הניסיונות הארוכים והממושכים לא להזיע.
אבל כמה שניסיתי להיות אדיש למד המעלות, בסוף זה תפס וג'ינן אותי. באחד מרגעי השיא הבוערים צעקתי לאשתי שהלך על האנושות. הילדים שלנו יחיו בחום של 50 מעלות פק"ל, והנכדים כבר יתבשלו כמו קבבים אצל חיים נלו. שאפשר לשכוח מהעתיד.
היא מצדה נכנסה לתפקיד פרופ' יורם לס של מזג האוויר והגיבה באדישות מבטלת לטיעונים המוחצים שלי, שלפה נתון ספק בדיוני מההיסטוריה המרוחקת, שלפיו פעם היה בבקעה חם יותר וקבעה שזה בסך הכל גל זמני וחולף. רציתי להשיב ולהוכיח אותה כמכחישת ההתחממות הגלובלית ולצרוח שחייבים להציל את הכדור אחרת הסוף יגיע צ'יק צ'אק. למרבה הצער, ממש בשניות ההן התחלתי להזיע עד הגרביים וכמעט איבדתי את הכרתי. במקום להעמיד אותה על טעותה ולהילחם, נזלתי מול המזגן כאומר לעצמי: לפחות שיהיה נעים עד שנישרף כולנו.
***
בין דפי האינסטוש האינסופיים ששוצפים לי את המוח מדי יום, צד את עיני אחד שמצטט בקביעות פילוסופים סטואים. למי שפחות בקיא בז'אנר, מדובר בזרם ותיק ועתיק שהיה פופולרי מאוד בימי השיא של האימפריה הרומית. חסידיו מנסים למצוא את הדרך לחיות נכון, להיות אדם ראוי.
יש כמה עקרונות מובילים בתפיסה הזו, אך הם ארוכים ועמוקים מדי לטור עמוס הגיגים של סוף השבוע.
למרות זאת, בימים הסוערים של הקורונה, החום והפוליטיקה הישראלית המטורללת, עומד רעיון סטואי אחד ששווה לתת עליו את הדעת: צריך לקבל את כל הכאוס והחורבן שגודש את חיינו כעובדה. לומר לעצמנו שזה המצב. רצוי לנסות להיטיב עם חיינו ועם זאת לדעת לאמץ את המתרחש, לא להתרגש ממנו, לא להתייאש ולהבין שאנחנו בוחרים אם להתעצבן, להתפתל או להשלים עם המציאות. במילים אחרות, תפסיקו ליילל. זה מה יש. נסו לחיות כבני אדם באי־הסדר שנקרא ישראל 2020.
***
בחודשים האחרונים התרבו הפרסומות למכשירי גילוח חשמליים. בעבר ניסו לשכנע אותנו ששווה לקנות מכונה מסוימת ולא אחרת בטענה שהיא תחליק את פנינו, תעניק לנו סנטר נטול זיפים וכך נזכה למבט מהוגן יותר ולוק כללי של בני תרבות. אף שהזמן חלף, המוצרים לא השתנו. יעד הגילוח לעומת זאת השתנה לגמרי בימינו.
הפרסומים העדכניים מתמקדים באזורים הגבריים הרגישים. ממש בלי בושה מבהירים לנו שגבר טוב הוא גבר חלקלק. כמה שיותר חלק, יותר גבר. במודעה אחת ראיתי שלצורך המחשה אפילו מציגים לנו כיצד המתקן שאותו חפצים לשווק לנו מנקה כדור טניס כנמשל לא מעודן לאשכים ממוצעים. היו ימים שנהגו לומר - סלחו לי על הישירות - שגבר אמיתי זה גבר עם ביצים, כיום נציין ונתקן שגבר אמיתי נדרש עדיין לאותה סחורה, אבל רצוי שתהיה בוהקת וחפה מכל כיסוי.