אמרנו כבר שהכבוד הוא מעל הכל, נכון? אם ראש רשות מקומית במגזר הערבי מעוניין להיבחר בשנית, עליו להופיע אישית בכל אירוע של כל גורם באשר הוא בעירו, בין שמדובר בחגיגה ובין שבאבל. כל בעל שמחה הוא בעל חמולה ענפה, עם מאות ולעתים גם אלפי קרובי משפחה, וכל אחד מהם הוא מצביע פוטנציאלי בבחירות לרשויות המקומיות. אם לא יופיע המועמד באירוע, לא ישכחו ולא יסלחו לו על הפגיעה בכבוד המשפחה המארחת. לכן, עם כל הכבוד, הציפייה מראשי רשויות בחברה הערבית לגלות מנהיגות ולצאת נגד תעשיית החתונות בעיצומה של עונת החתונות פשוט איננה ריאלית. הכבוד חשוב מהחיים. וכן, לעתים גם מהמוות עצמו.
בעוד טוויטר גועשת עם תמונות ודיווחים על אודות חתונה נוספת שהתקיימה בכפר ערבי בצפון, שאליה הוזמנו לא פחות מאלף אורחים, פייסבוק רועשת עם עדכונים על אודות עיר ערבית אחרת, שבה הכריז ראש העיר כי בניגוד לנתוני משרד הבריאות עירו איננה מוכת קורונה ואין שום סיבה שתסבול מעול הסגר. באתרי האינטרנט הפופולריים ובתקשורת המקומית הערבית על גווניה עולה זעקת הרחוב הערבי, והתושבים תוהים מדוע עליהם לסבול מעוצר לילי, מסגירת המסחר ומוסדות החינוך, בעוד שרשויות מקומיות חרדיות שנמצאות במצב דומה או אף גרוע משלהם מצליחות להיחלץ מגזר הדין באמצעות הפעלת לחץ פוליטי.
"לערבים אין קול בממשלה", מזדעקים אלה שעוד אכפת להם להישמע. הרוב פשוט ממשיכים לעוד חתונה. אלה שכבר לא מאמינים שמשהו או מישהו יגרום לממשלה הנוכחית "לספור את הערבים", כלשונם. זה לא שאין בקרב החברה הערבית גם כאלה המבקשים לשמור על הכללים, לעטות מסיכה ולהימנע מהתקהלויות. רבים הרי מכהנים כרופאים ורופאות, אחים ואחיות, כחלק מסגל רפואי במעבדות או במקצועות הסיעוד. הם יודעים, מבינים ומסתייגים מההתקהלויות ההמוניות והלא הגיוניות. אלא שהם נתקלים בלחץ חברתי כלל לא מתון, והגברים שביניהם מוכתרים כמי שפוחדים ממגיפה שאיננה באמת קיימת לדבריהם.
נותרה רק אכיפה
ישנם הגורסים כי לא מושקע מספיק מאמץ בהסברה בשפה הערבית ובתקשורת הערבית. אני דווקא מאלה שחושבים שעברנו מזמן את שלב ההסברה, שהרי מונה נציג מטעם החברה הערבית לנושא המלחמה בקורונה; חברי הכנסת הערבים מתראיינים בנושא השכם והערב בכל כלי תקשורת אפשרי; קיים מערך מרשים ביותר של פיקוד העורף ברשויות המקומיות הערביות, שתומך בראשי הרשויות ובמאמץ הרשותי למיגור התופעה, וכלל המידע ההסברתי המופץ בידי משרד הבריאות מתורגם לשפה הערבית. אבל ממתי מקשיב הרחוב הערבי לפוליטיקאים או למי מטעמם?
בניגוד לגל הראשון, נעדר הפעם קולם של המנהיגים הדתיים, שהעניקו למאמץ ההסברתי אז לגיטימציה בקרב קהלים שונים. בנוסף, בולטת היעדרותם של פרזנטורים ומעצבי דעת קהל ערבים - שחקני כדורגל, זמרים ושחקנים. ישנם גם גיבורים נוספים בחברה הערבית - פרופסורים, מנהלי בתי חולים, יושבי ראש של בנקים - דמויות נערצות שהציבור הערבי מעריך ומאמין להם. אלה עשויים היו להטות את הכף באופן שיסחוף אחריו היענות חיובית. אבל עכשיו זה יהיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. רבים ברחוב הערבי פשוט משוכנעים שמדובר בקונספירציה שמשרתת אדונים פוליטיים. "זה לא שהמחלה איננה קיימת כלל", אמר לי מי שכיהן כראש עיר במשך מספר קדנציות ונחשב כאחד מהגורמים המובילים בחברה הערבית, "אלא שמדובר בסוג של שפעת, מחלה שהפכה לכלי עזר בידי ההנהגה המושחתת והבלתי אמינה בעליל ששמה ממשלת ישראל, והעומד בראשה".
גם בעתות שגרה, המילה "מואמרה" (קונספירציה בערבית) פופולרית מאוד בקרב הנמנים עם החברה הערבית. עד כה, האמון של הרחוב הערבי בשלטון המרכזי ובזה המקומי היה רעוע במקרה הטוב. כעת הוא פשוט מאוד לא קיים. ובהיעדר אמון, שום סגר לא יעזור. סגר, עוצר והיענות להוראות דורשים אמון, וכשהוא לא קיים, נותר רק צעד קשה הרבה יותר - אכיפה.
המחסור באכיפה זועק לשמיים במספר נושאים מרכזיים הנוגעים בחברה הערבית - אין אכיפה נאותה ואחידה בכל הנוגע בבנייה לא חוקית. לעתים היא דרקונית, ולעתים היא כלל לא קיימת. בנוסף, אין אכיפה בכל הקשור לנשק בלתי חוקי שנמצא בכמויות גדולות בחברה הערבית, וגם אף אחד לא מטפל בנהגים שמשתוללים בכבישים. גם על הפשיעה המשתוללת ברחובות כבר נכתבו מילים רבות.
בחודש יוני פורסם דוח מפורט של ועדה מקצועית שהגישה את מסקנותיה בנושא לראש הממשלה בנימין נתניהו. הדוח כלל היבטים חיוניים של חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, הגברת הענישה וגם - כמובן - אכיפה, אלא שזו ממאנת לבוא. כל עוד היא תמשיך להיעדר מהזירה, כך יצמח הכאוס המתחולל בה בשורה ארוכה של תחומים, לרבות רמת התחלואה בנגיף הקורונה.