השבוע ייערך טקס על מדשאות הבית הלבן, ובו מדינה ערבית עוצמתית, שהייתה חלק מהמערך הערבי והמוסלמי העוין את ישראל, תחתום על הסכם שלום עם מדינת היהודים. גם בחריין תצטרף. שאר מדינות ערב? לא להידחף, יש תור.
אני מניח שנראה השתוללות זעם ברחובות ישראל ושהשאלה “לאן הידרדרנו?” תישאל בטורי העיתונים. אנשים ייצאו מן הבית עם שלטים “די לשלום!” ויחסמו רחובות, עד שהמשטרה תפנה אותם באלימות או עד שהשלום יבוטל, מה שיגיע קודם.
השלום הזה פשוט מטריף אנשים מסוימים מכעס. ובעיקר, בגלל מי שעשה את השלום הזה. אויבי השלום ביטאו היטב את רגשותיהם בשיר בתוכנית הבידור הסאטירית “ארץ נהדרת”. הם הציגו בסרטון עד כמה מגוחכים בעיניהם אנשים כגון נתניהו העושים שלום. מטוס 35־F הוצג כמחיר השלום הנורא והבלתי־נסבל, הלא הגיוני והמסוכן. כדרך שונאי השלום שעשה נתניהו עם ערבים עשירים, השיר התריס באומץ והציב בסימן שאלה גדול את נחיצות הוויתורים שישראל עושה בפזיזותה וברפיסותה, רק למען שלום, שהוא בסך הכל פיסת נייר.
ראינו. רצינו מאוד לצחוק, אבל חומר מצחיק לא היה שם, במרירות שבה “ארץ נהדרת” התייחסה לשלום. הם עד כדי כך פוחדים ומקבלים בחילה שם משלום, שאפילו ההערכה (חסרת הבסיס) שנתניהו ויתר על סיפוח יהודה ושומרון למען הסכם שלום נראתה להם ראויה לעקיצה סאטירית. מי היה מאמין שתוכן כל כך אוהד סיפוח יסתנן לתוך תוכנית כמו “ארץ נהדרת”, המכונה בברנז’ה בחיבה “ארץ”, תוכנית שנשענת בדרך כלל על שבלונות מחשבה קבועות ופתאום הפתיעה עם צער על ביטול החלת הריבונות.
מתברר ששנאת נתניהו דוחה שמאלנות. דוחה התנגדות לסיפוח שטחים. דוחה שכל ישר. דוחה אמת. דוחה שמחה פשוטה על השלום עם האמירויות, על טיסות ישראליות מעל לערב הסעודית, דוחה הכל. שנאה, שנאה, שנאה. כבר לא זוכרים מדוע, וגם אין כבר אפשרות להשתחרר ממנה. שומעים נתניהו, נלחץ כפתור במוח ומתחילים מיד לשנוא. זוהי התמכרות שהיא עבדות, ושום הישג, אפילו לא שלום, מסוגל להקל על ההתמכרות הזאת לשנאה.
ראיתי ילדה קטנה מהאמירויות אומרת שלום בעברית ומנגנת את “התקווה” על הפסנתר שלה, ראיתי אדם צעיר מהאמירויות לבוש לבן וכאפייה צחורה לראשו והוא מנגן את “התקווה” בחליל צד. כן, אנחנו יהודים, ואנחנו לא מסוגלים אף פעם להבין אדם שאוהב אותנו. שונא זה בסדר, זה אדם נורמלי, אבל מה נעשה עם האהבה הזאת? כמעט מתחשק לנו לחנך אותם שראוי לשנוא אותנו, ועוד יימצאו אצלנו מי שיעשו את זה, אל תדאגו.
נכון, אנחנו חותמים הסכם שלום עם עוד מדינה ערבית, ועוד אחת, וגם הן דיקטטורות. עוד נטייל שם ונראה בעינינו, אבל לפחות אלה מדינות שהחליטו לאמץ מדיניות של אהבה במקום מדיניות של שנאה. הרבה פעמים אמרתי שהסכם שלום עם הערבים לא מספיק לי, אני רוצה שהם יאהבו אותנו. פתאום משהו דומה לכך מתרחש. פתאום אני רואה עוקבים מאבו דאבי מצטרפים לרשתות החברתיות שלי. התאמינו? קרה גם לכם?
אני שמחתי. מסביבי הרבה מעקמי אף ובזים ולועגים לשלום. הענקת פרס נובל לשלום לטראמפ ואולי גם לנתניהו תהרוג אותם סופית. טראמפ יזכה בו? היה יפה כאשר ערפאת זכה בו. עם רבין ופרס. באותו זמן שמרתי על קשר עם אדם נדיר שחי בנורווגיה, קורה כריסטיאנסן שמו, נורווגי שהתפטר מוועדת פרס נובל לשלום שהיה חבר בה כי הוא לא היה מוכן להעניק את פרס נובל לשלום לערפאת. כמה וכמה פעמים בחיי שאלתי את עצמי: האם אני הייתי מסוגל להתעלות לרמה של קורה כריסטיאנסן? האם מישהו מכם היה מסוגל להתפטר מוועד דומה בישראל אם הייתם בו במיעוט באיזה עניין שמתרחש באינדונזיה או בפרו? אני חושש שלא.
אין כלל מוסד עם יוקרה ומעמד גבוהים כל כך בישראל. הוועדה לחלוקת פרס נובל היא בעלת הילה בינלאומית שאין למעלה ממנה. מי זורק את היתרונות והכבוד שעליהם צריך לוותר אדם המתפטר ממנה. צלצלתי לו אז, הודיתי לו בטלפון ושיקרתי אותו חופשי: “אני רוצה שתדע שלא שכחנו אותך, אני רוצה שתדע שכולנו מודים לך”.
עכשיו, כשיהיה טקס שלום במדשאות הבית הלבן, ובהמשך, אם יינתן פרס נובל לשלום לטראמפ, ואולי לנתניהו, רבים אצלנו לא ישכחו. לא אתפלא אם יהיו כאלה שיצלצלו לחברי ועדת פרס נובל לשלום ולכל מי שהם מכירים כדי להתנגד לכך, לבטל את זה, ואולי גם ייצאו להפגין מול שגרירות ארצות הברית עם שלטים: “בוז לשלום של הנוכל!”.