בשבת האחרונה ציינו את יום השנה לפטירתו של אבא ז"ל. נער צעיר הייתי כשהלך לעולמו, ולמרבה הצער מעט מדי זיכרונות נותרו לי ממנו. אחד הדברים שאני כן זוכר, ואפילו זוכר היטב, זאת התגובה הקבועה שלו בכל פעם שביקשתי להצטרף למניינים מעוטי משתתפים שהתארגנו מפעם לפעם סביב התפילה המרכזית בבית הכנסת. "ברוב עם הדרת מלך", היה חוזר על הביטוי, שכבר ידעתי לדקלם בעצמי. "כשעומדים לפני מלך מלכי המלכים, יש עניין מיוחד בהתקבצותו של עם רב". 35 שנה אין לי אבא, ובחצי שנה האחרונה אין גם בית כנסת ואין עוד עם רב. אפילו ברחוב שאליו העברנו את התפילה, אנחנו מגבילים את עצמנו. לכל פיסת רחוב במושב, המניין שלה. אלה הוראות הממלכה שאותן אנחנו מקפידים לקיים, וכשעל הכף סוגיה של פיקוח נפש, אין שום התלבטות.
התפילה, וזה ברור, היא רק זווית אחת לפגיעתה הרעה של הקורונה בשגרת החיים שלנו. המצב הכלכלי במשק בכי רע. בעלי עסקים רבים מתקשים להחזיק את הראש מעל המים. למסעדנים מתאפשר לארח מספר מצומצם של סועדים, גם כשהם יושבים בחוץ, תחת כיפת השמיים. לעולם התרבות, שמאכיל עשרות אלפי משפחות, אין אישור לקיים מופעים רחבים, גם לא כשמדובר במקומות פתוחים דוגמת הפארק או האמפי בקיסריה.
בינות למגבלות הקשות שחלות על כולנו, מפציעה מדי מוצ"ש קבוצה פריווילגית אחת - עשרת אלפים אנשים פלוס־מינוס גודלה – שחיה ביקום מקביל משלה. אצלה אין קורונה. אצלה אין הידבקות. אצלה אין מגבלות. אצלה אין גזירות. את החבר'ה מקריים מיניסטר, מהדגלים השחורים ומהבנדנות הוורודות לא מעניינות סוגיות של אחריות לאומית או של ערבות הדדית. להם מותר הכל. מי שמאפשר להם את החגיגה הזאת היא חבורה כנועה ומפוחדת, הקרויה ממשלה, שיותר משהיא דואגת לשלומנו ולבריאותנו, היא רועדת פן יבולע לה בתקשורת אם תהין להכריז שאת הטירוף הזה צריך להפסיק.
הכלל צריך להיות פשוט. רוצים להפגין? שיתחלקו ל־500 קבוצות של 20 אנשים שיתפזרו בכל הארץ ושיפגינו כל היום וכל הלילה. אם אני לא יכול לקבץ שני מניינים כדי להתפלל תחת כיפת השמים, עם מסיכה ובריחוק נדרש, אז גם הם לא יכולים. אם עולם התרבות קורס, כי ממשלת ישראל החליטה שאין אפשרות לערוך הופעות רבות משתתפים, גם לא באוויר הפתוח, אז לא יכול להיות שרק להם יש אישור.
לא החתונות של הערבים בטייבה גורמות לציבור לשים פס על ההנחיות, וגם לא אירוע המוני מופקר של חסידות בני ברקית כזאת או אחרת. מה שמחרפן את הציבור יותר מכל זאת הסתירה הפנימית, הבלתי ניתנת להבנה, שבה מצד אחד משרד הבריאות מסביר לנו שכל התקהלות מסוכנת, גם כשהיא בחלל הפתוח, ואזרחים שמסתובבים בלי מסיכה חוטפים דוחות וקנסות משום שהם מסכנים את בריאות הציבור, ומן הצד השני מתאפשרות התקהלויות של עשרת אלפים איש על בסיס שבועי, ברשות ובסמכות.
אם המצב קשה וצריך ללכת על סגר, ניסגר. עם כל הקושי לדמיין את תקיעת השופר ואת תפילת "ונתנה תוקף" כשהם בגינה שליד הבית, או את צום יום הכיפורים כשהוא מתקיים בחוץ, בחום של שלושים ומשהו מעלות - החיים עצמם קודמים. אם ממונה הקורונה חושב שבתי הכנסת הם מקום שעלול לקדם הדבקה, אני הראשון שאצפה ממנו לסגור את כל בתי התפילה על מנעול ובריח.
הסגר הזה הוא גזירה קשה לכולם. לאחד הוא יפגע בחופש התנועה ולאחר הוא יפגע בחופש העיסוק. לזה הוא יפריע להתפלל, ולזה הוא יפריע להתפרנס. המחשבה שיש פה קבוצה אחת שכל זה לא נוגע לה ושאסור לדרוש גם ממנה להיכנס מתחת לאלונקה הלאומית – היא בלתי־נסבלת. המצב שבו התפילה לא חשובה והפרנסה לא חשובה והבריאות לא חשובה והחיים אינם חשובים, וכל מה שיקר לנו מתחיל ונגמר בזכותו של שושקה להפגין נגד בנימין נתניהו – הוא מצב של אובדן ערכים ואובדן עשתונות. נפלנו על הראש, חברים. סופית.