"תאמין לי", אמר בן שיחי, "בנימין נתניהו הוא המפא"יניק האחרון". איך מפא"יניק, שאלתי. "תבדוק אותו במבחן התוצאה", אמר, "עזוב את השטויות, תתעלם מרעשי הרקע, נקה את הספינים ואת הטריקים ואת השטיקים. הוא פרגמטי. הוא לא קיצוני. הוא קיבל את אוסלו. החזיר את חברון. חתם על וויי פלנטיישן. הביא את ההסכמים עם המפרציות. תנו לו זמן ואשראי, יביא גם הסכם עם הפלסטינים. הוא מדבר ימינה אבל עובד שמאלה. אתה זוכר שהוא דיבר עם אסד האב ועם אסד הבן וכמעט ירד מהגולן, נכון? אין היום אף אחד שמגיע לשיעור קומתו והוא בסוף פיסניק. עושה שלום במרומיו".
ברור שאני זוכר, עניתי, אבל הזיכרון שלי לא סלקטיבי. אני זוכר שאחרי כל זגזוג שמאלה הוא שובר ימינה. אחרי לחשושי השלום מגיעים חרחורי המלחמה. הוא נסע לוויי פלנטיישן, חתם על ההסכם, חזר ארצה ועל כבש המטוס כבר חתך בפראות ימינה ותקף את "הפיסניקים", הסברתי.
"לא יעזור לך", אמר בן שיחי, "הוא מפא"יניק. זה חזק ממנו. הוא חזר לשלטון אחרי עשור במדבר ואז נשא את נאום בר־אילן. כל חייו הגן על מערכת החוק והמשפט. התרחק מהרפתקאות. אתה יודע שהוא לא הרפתקן צבאי. הוא מאשר למוסד, לצה"ל ולשב"כ מחצית ממה שאישר שרון, רבע ממה שאישר אולמרט. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום".
זו הטעות שלך, אמרתי לו. זה לא שהוא רוצה לחזור הביתה, הוא פשוט מסרב לצאת מהבית. נאחז בקרנות המזבח ולא מוכן לעזוב בשום אופן, בשום מחיר. הוא מבעיר את הבית הזה עכשיו על יושביו ואף מפא"יניק לא היה עושה את זה. אתה יודע למה? כי מפא"יניק חושב קודם כל על הבית. מי שהקים את הבית, לא יהרוס אותו. ואילו ביבי, חושב קודם כל על עצמו.
אני מסכים איתך בדבר אחד, אמרתי לבר הפלוגתא שלי, הוא גדל על אידיאולוגיית ימין קיצוני, רוויזיוניזם אמיתי. העניין הוא שהוא לא מחויב לה. אביו, הפרופסור הזקן, כבר מת. תורת אביו לא רלוונטית יותר. רוב חייו הוא חי בצל אביו, בצל אחיו המת. היום הוא כבר במקום אחר לגמרי. הוא גדול מהחיים עצמם. הוא לא מחויב לשום דבר. הוא אדם חף מאידיאולוגיה, חוץ מאמונה אחת פשוטה, שהוא חייב להיות שם. המדינה לא תתקיים בלעדיו.
הוא יעשה הכל כדי להישאר. כשצריך להיות ימין הוא ימין, כשצריך לשבור שמאלה, הוא שובר. אם ייתנו לו עוד קדנציה תמורת גבעתיים, הוא יחזיר את גבעתיים. זה לא מפא"יניק, זה כדאיניק. במקום האידיאולוגיה הרעיונית ההיא, הוא ייסד דת חדשה, משיחית. האמונה בו. הוא שליח האל, שום דבר לא היה לפניו, כלום לא ישרוד אחריו, ואין עוד מלבדו. הוא המשיח. תקשיב פעם לשופרותיו הפזורים בתקשורת. הם כבר אומרים את זה במפורש.
בן השיח שלי הוא אחד האנשים הקרובים לבלפור. הוא מאמין בתזה הזו של ביבי המפא"יניק. עוד מוקדם לקבוע אם הוא צודק או טועה. את זה תשפוט, בבוא העת, ההיסטוריה. מה שבטוח זה שככל שגופתה של מפא"י מתקררת, כך הולך ומתברר שהמפא"יניקים שרדו גם אחרי מפא"י עצמה. הקודם שזכה לכינוי הזה היה אריאל שרון. היה בזה משהו, אף על פי ששרון גדל בבית שבו לבלבה שנאה מזוקקת למפא"י.
שרון היה נטע זר בכל מקום, מכפר מל"ל ועד לליכוד. הוא היה עוף מוזר בפוליטיקה, חיה משונה ועצמאית בצבא, אבל היו בו בהחלט אלמנטים מפא"יניקים. הוא היה איש של פחות דיבורים ויותר מעשים. איש ביצוע. ידע לשתול ולבנות, ידע גם לכבוש ולהרוס. וכן, הוא היה פרגמטי. כשצריך לבנות, בנה. כשצריך להרוס, הרס. כשצריך לחשק את ראש הממשלה, חישק. כשצריך לפרק את ימית או גוש קטיף, פירק. איש אדמה, איש צבא, איש של שורשים עמוקים ואמונה יוקדת בעצמו. רק בערוב ימיו, ידע עדנה ממשית. אז, כששאלו אותו "מה אתה מעדיף, ליהנות או לנצח", והוא החליט בפעם הראשונה בחייו שהגיע הזמן לוותר על הנאה ולחתור לניצחון.
נתניהו אינו שרון. הוא גם לא מפא"יניק. נתניהו הוא אקזמפלר חד־פעמי, יחיד במינו, לא היה שום דבר דומה לו לפניו וספק אם יהיה אחריו. יותר מכל דבר אחר, מפא"י הייתה מנגנון. לטוב ולרע. מנגנון רב־עוצמה, חזק וחשוב יותר מסך עסקניו או מנהיגיו. המנגנון הזה אפשר לבן־גוריון להכריז על המדינה, להכריע את המחתרות, לפרק את הפלמ"ח. המנגנון הזה הכריע בסופו של דבר את בן־גוריון עצמו, שלח את גולדה הביתה, הקים את מדינת היהודים יש מאין כנגד כל הסיכויים בדם, אש ותמרות עשן.
נתניהו הוא ההפך הגמור. לא רק שאין לו מנגנון, הוא פירק את המנגנון לגורמים. כל המערכת השלטונית התאיידה. המעטפת שהקיפה כל ראש ממשלה התפוררה, נפוצה לכל עבר. מפלגת השלטון הפכה לדחליל של פולחן אישיות צפון קוריאני. יריבים פוטנציאליים הושמדו או הונסו או פשוט גומדו עד כדי הגחכה. שכבת הפקידות הממלכתית, שומרי הסף, משרתי הציבור ובעלי התפקידים המרכזיים ביותר היו ואינם עוד. במובן המילולי ביותר של המילה. מכסחת הדשא התיזה את כל הראשים, יישרה את כל ההדורים, לא השאירה אחריה אבן על אבן.
המדינה מתנהלת היום בידי משפחה גרעינית מצומצמת, שניים־שלושה יועצי סתרים ועוד כמה נותני שירותים דיגיטליים. היא בנתה סביבה מערכת עוצמתית של שופרות, אמפליפיירים, מהדהדי מסרים ולוחשי לחשים ששוטפים את מוחם של ההמונים ומאדירים את שמו של השליט. הם מהופנטים. כשמוכרז סיפוח היסטורי, הם פוצחים בשירה וריקודים. כשמתברר שזה לא מסתייע ובמקום זה עושים שלום עם ערבים רחוקים, אותו כנ"ל. האקסטזה לא נובעת מאידיאולוגיה, אהבת הארץ או המולדת. האקסטזה היא אישית, משיחית, משפחתית. היא חסינת אש, מבוצרת מפגעי הזמן או האדם, יכולה לכל אתגר. בדיוק ההפך ממפא"י, שם המפלגה הייתה מעל הכל, אפילו בן־גוריון. כאן, זה המנהיג.
הטור המלא של בן כספית מופיע היום ב"מעריב סופהשבוע"