שתי מתנות היסטוריות העניק בנימין נתניהו לישראל לקראת השנה החדשה: האחת היא חיסול מפעל ההתנחלויות, או כפי שהוא מתחולל בשטח: נרמול היחסים עם מדינות ערב בתנאים של גבולות 67' וירושלים המזרחית־ערבית. צריך להיות ביביסט עיוור, חירש, יליד שבטי האמזונס או בני ציפר כדי לא להבין את משמעות ה"שלום" עם המפרציות. זוכרים את המתנחלים המרקדים בוושינגטון בינואר? לא צריך האזנות סתר כדי לשמוע מה הם אומרים כיום. השתיקה הרועמת מדברת בשמם. הטקס בוושינגטון היה חתימה על עסקה כלכלית בין תאגידים. ארה"ב מוכרת נשק. ישראל טכנולוגיה (ואולי חיתולים), והמפרציות משלמות. כבר מחר יסתבר שהשלום ה"היסטורי" הוא בסך הכל תעלול יח"צ של בולשיטר שבולשיטרים פיקחים ממנו עבדו עליו ובמדיניות של היפרדות. לא רק מן ההתנחלויות, אלא גם מן הפלסטינים.
שר החוץ הסעודי אמר ברורות: "לא יהיה שלום ללא גבולות 67' וירושלים מזרחית בירת פלסטין", וג'ארד קושנר הסביר: "אם לא היינו שוברים את הסטטוס קוו, ישראל הייתה אוכלת שטחים בגדה". שום שיכרון טקסים היסטורי לא יכסה על העובדה שנתניהו מכר את המתנחלים בנזיד של לגיטימציה (זמנית) לקראת משפט ובחירות. הפרחים אגב לבן זאיד, לבן סלמן ולטראמפ, שפיתו את נתניהו בשלום עכשיו תמורת קידום המדינה הפלסטינית. אגב, ההתנגדות של אבו מאזן נובעת מחשש (מוצדק מבחינתו) שיודח לטובת יועצו של זאיד, מוחמד דחלאן שגורש מן הגדה.
ממשלת נתניהו ניהלה מדיניות שתכליתה הגנה על ההתנחלויות ומניעת מדינה פלסטינית. הלחץ על הפלסטינים יצר טרור, הרג אלפי אנשים והפך את ישראל למדינת אפרטהייד, ונתניהו אשם בכך ישירות כמי שנכנע למתנחלים עשר שנים - עד שהתהפך עליהם עכשיו. מי לעזאזל הפריע לנו לעשות שלום כאשר מלך סעודיה עבדאללה בן עזיז הציג יוזמת שלום שאושרה ב־2007 על ידי הליגה הערבית. ב־2017 פורסמו עיקריה: נורמליזציה, הקמת קווי טלקומוניקציה ישירים, טיסה מעל המרחב האווירי והסרת מגבלות על סחר בתמורה להפסקת הבנייה והקלת המצור על עזה. כאמור, יש סיבה אחת שבגינה נתניהו לא קפץ עד היום על ההצעה שהייתה מונחת תחת אפו: הכניעה למתנחלים. ויש שלוש סיבות שבגינן נענה עכשיו ליוזמה הסעודית: שוחד, מרמה והפרת אמונים.
מתנת החג השנייה של נתניהו היא המופע האחרון של הסרת המסיכות מפרצופו האמיתי. הן בהקשר התנהלותו הפחדנית (המצג במסיבת העיתונאים לפני היציאה לוושינגטון היה רצוף הטיות, אבל מי סופר?) מול הקורונה והמפולת הכלכלית, והן בגין ההתקפות המופרעות על מערכת המשפט. ביבי לא לבד. איש אחד, נבזה ככל שיהיה, ופוליטיקאי אחד חסר מעצורים כמות שהוא, לא מסוגל לזרוע הרס ברמת הצונאמי שמתחולל כיום. וכל הטוב הזה קורה לנו, משום שנתניהו שימש מרצונו כלי שרת של מפלגות הקואליציה. אכן, חוסר הוודאות שנובע מהקורונה והכלכלה תורם גם הוא את חלקו להתפרקותו־התפרקותנו, אלא שנתניהו התופעה, לא האדם, הוא שהפך את משפחת הימין כולה ללה פמיליה.
כשלוקחים את מסורת "השופט בן זונה" ממגרשי הכדורגל והופכים אותה למנטרה פוליטית אישית, מדובר בלא פחות מפוטש. זה האיש ש"דוגמה אישית" עבורו היא חגיגה משפחתית בניגוד להוראות שהוא עצמו חתום עליהן, שבשיא התחלואה שובר את השיא של עצמו ומנסה לגנוב טיסה משפחתית במטוס פרטי כאילו אלה הם ימי פומפיי האחרונים ואחריו המבול. לכן לא רק האחריודת על ממדי התחלואה והתפרקות המשמעת הציבורית מוטלת עליו, אלא גם האשמה הכרוכה באחריותו. אפילו דובר מהונדס כמו עמית סגל פכר בייאוש את ידיו כאשר הודה כי "אני לא מבין מדוע נתניהו דווקא בשעות קשות לעם ירה לעצמו ברגל כשביקש החזר מיליון שקל בהתפרצות הגל הראשון ומטוס פרטי בהתפרצות הגל השני". מישהו צריך להסביר לו שזה הכל בגנים. שזה עניין של פתולוגיה משפחתית, שמחייבת טיפול מקצועי ולא תרועת שופרות.
הכי מרתיח: התקשורת מכה על חזה כולנו, כאילו הציבור שלא נשמע להנחיות נושא באחריות לגל השני. שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות, הבין משר האוצר כי "הסיבה היחידה לסגר היא שישראל לא יכולה לבצע אכיפה מסודרת", וכי "הם (הממשלה) לא יודעים איך לאכוף, אז הם עושים סגר". דיבורים אוויליים כמו "הפוליטיקאים מסוכסכים" או ש"הממשלה לא מתפקדת" (על איזו "ממשלה" הם מדברים?) מרחיקים את האחריות והאשמה מהאיש שידו בכל ויד כל בו.
הסיפור הלאומי בימים האלה הוא מנהיגות. כל עם, כאשר מתקדרת מעליו חשרת סופה, זקוק למנהיג שממנו ישאב את כוחו להתמודד מולה. הביטוי הלוואי והיינו יתומים אינו תקף כאשר נתניהו משחק אותה אבי האומה ("תעשו חיים", "תעטו מסיכות", "החיסון בדרך"). מנהיגות אצלו היא עניין של בריטון ומיקרופון בתוספת הכפשות, הסתה, התקרבנות, ויש לזה כיום ביטוי תואם בסקרי התאמה לראשות הממשלה. מאז הוקמה מדינת ישראל לא החלה שנה עם ציפייה כה נמוכה לשינוי ועם מפלס חרדה כה גבוה כמו ראש השנה הנוכחי.
מה שהחזיק את אזרחי המדינה באותן שנים ראשונות היה ברית אחים ותקווה אדירה. מה שמפורר אותם היום ומעיב על עתידם הוא השסע הפנימי, הייאוש והציניות. ישראל של היום היא חברה קרועה בין אלה שהם חופשיים מחרדות קיום וזהות, ובין אלה שנדרסים כלכלית וזהותם נסדקת. זו לא חלוקה לימין ושמאל אלא לעשירים ועניים, לדמוקרטים ולנטולי ערכים הומניים. ערבות הדדית? יחד בעת צרה? תציצו סביבכם: יד איש ברעהו לא רק ככתוב, אלא כמתבצע יום־יום שעה־שעה באדיבות ראש ממשלה ומפלגות ימין דתי וחרדי חסרות מצפן ומצפון.
בדרך כלל לכל מדינה, ארגון או חברה יש מטרת־על מובחנת ועיקרית, שממנה מסתעפות שאר המטרות. מטרת־העל של ישראל כיום היא ההיפרדות. הדת מהמדינה, המדינה מן הפלסטינים, והבונוס הוא היפרדות מנתניהו. כל זה יקרה מחר. בטח לא באבחה אחת. אם מחנה מרכז־שמאל חילוני וערבים יתופעל נכון, הוא עשוי לבצע את פרויקט ההיפרדות בשיטת הסלמי. פרוסת נקניק אחר פרוסת נקניק, באורח שבו נקנקו המתנחלים והחרדים את המדינה הדמוקרטית. רוצים לדעת למה להפריד? עמירם בן אוליאל הורשע בשריפת משפחת דוואבשה בכפר דומא ונידון לשלושה מאסרי עולם. עשרות רבנים מבכירי הציונות הדתית יצאו בקריאת תמיכה בבן אוליאל וגייסו כסף להגנתו. ביניהם חיים דרוקמן, מאיר מאזוז, אליקים לבנון, שמואל אליהו ורבים אחרים. כולם חיים על חשבון המדינה. שלנו