אז מגיע "יומטוף" עם סגר, וסחבק חייב להתארגן ולעזור לסביבתו הקרובה להתארגן, כי אנשים לקו בחרדות כאילו נפלה כאן פצצת אטום. בסך הכל סגר, בבית, מה כבר קרה? הרי חווינו את זה, ואנחנו יודעים להיות יצירתיים מול ממשלה מושחתת. אין שום תחבולה או תרגיל של ביבי ושות' למנוע ממני להיות ברחובות שלא אמצא לו פתרון. הוא אומנם האדם השישי בעולם בחוכמתו, אבל בפארטיות אני מבין יותר ממנו. ואת מה שאיני יודע, יודעים החברים שלי.
אז קודם כל מתקשרים ל"בנאדם", שהרבה מאוד שנים ידע למצוא פתרונות לכל צרכיי. "מה קורה איתך, גבר, טלפנתי לברך אותך בשנה טובה", פצחתי.
"קוףףףףף", צהל "הבנאדם" בטלפון, "ידעתי שתחזור. אנשים אמרו לי: הקוף נהיה טבעוני לחיים, כיפוש עשתה ממנו ארנב. אבל אני ידעתי שאתה גברי, שהשריטה שלך עמוקה, שבבפנוכו אתה מתגעגע אליי. אז במה אני יכול להזיק לך? רק תגיד".
האמת, התרגשתי מקבלת הפנים הטלפונית. נכון שהבנאדם שייך לתקופת חיים אחרת והוא כבר פרסונה נון־גראטה אצל כיפוש, אבל בכל זאת, נוסטלגיה.
"שמע, אתה יודע שיש סגר וכל השטויות של אלה שמנהלים אותנו. אני יודע להסתדר, אבל אני צריך לדאוג לבנות, לשורק'ה הסוהרת, האמא שלהן ועוד כמה. כיפוש לא, כי היא בצדיקות, היא לא משקרת ועושה מה שאומרים לה", הסברתי לו את המצב, והמשכתי להסביר. "אוקצור, אמרו שארבעת המינים זה קדוש, כאילו שובר סגר, כשכחול מעכב אותך. אתרוג ולולב זה קדוש ויקר נורא, אבל בטח תוכל להשיג לי כמה זרים קטנים של ערבה. אני צריך את זה לפני ערב חג. מה אתה אומר? תארגן לי?".
הבנאדם התפוצץ מצחוק, אולי חצי דקה הוא גמגם. "לא, זה עוד לא היה לי", הוא התעשת. "מאיפה אני אשיג לך ערבות, ועוד במיידי? טוב, תן לי שעה אני חוזר אליך. עכשיו ברק, הילד שלי, עובד איתי. הוא כזה גאון במחשבים, הוא יחפש וימצא. אבל הוא יצא לארגן איזו לקוחה, אז נחכה שיחזור הבטלן הזה. תגיד, איך אתה משלם? אני לא מסתבך עם כיפוש, כן? מאני־מזומני, ברור? אין ידיד נאמן מכסף מזומן".
עניתי לו שאשלם במזומן, זו סחורה פארש, כמה כבר יעלה? סיכמנו שהוא יברר הכל וישוב אליי.
משימה שנייה, טלפנתי ליוס החבר שלי. "מה קורה, סתומיאן? שומע? עכשיו אנחנו צריכים להתארגן לסגר. אין בריכות וכאלה, אבל יש מקוואות. לטעטע יש מקווה פרטי בהרצליה. הייתי שם ביום של הברית של גיאצ'ו, טעטע טבל אותי. עזוב, המקום הצגה, מבריק מניקיון, יש מים חמים וקרים. שם אתה תבוא לטפל בי. אני אאסוף אותך ברמת השרון, וניסע אליו. סגרנו?".
הוא קצת אטי בתגובות באופן יחסי לאחד שטוען שהיה חתן התנ"ך לנוער של פתח תקווה בגיל 14, אבל לא יודע להמשיך את המשפט: "בראשית...". תמיד הוא אומר לי: "שכחתי, רון, זה היה מזמן".
"רגע, רגע, לא הבנתי, רון. מה מקווה? טעטע ייתן לנו להיות שם? אני לא רוצה להרגיז אותו, אתה מבין אותי?".
הוא נשמה גדולה יוס, לא חושב לרוחב. "די, די עם השטויות", עניתי. "מה אני אומר לך כל יום? במים אתה גאון, מחוץ למים אתה בעייתי. תשאיר לי את העניין. מה נראה לך? שחודש לא תטפל לי בכתף?".
אבל הוא המשיך לשאול שאלות. "המקום מספיק גדול, רון? אתה יודע מקווה זה קטן, בבריכה שלי זה 15 מטר אורך, יש ציוד ומכשירים".
הייתי חייב לקטוע אותו מוקדם לפני שייכנס לדיכי. "תקשיב לי, נסתדר עם מה שיש, רק תבוא חיובי. הבנת? אני חוזר אליך".
# # #
ואז קרתה לי תקלה גדולה. מלשכת הבריאות במחוז תל אביב הודיעו לי שנחשפתי לחולה קורונה מאומת. ידעתי שאחד מהחבר'ה חלה, והתחלתי לנקוט אמצעים מתאימים, כגון ארגון בדיקות מטוש וסרולוגית, פרטי כמובן. אני לא נוהג להשתמש באמצעים של המדינ'ע, כי איני מאמין שם לאיש. רק אם הוא יחתוך את הזרת לידי, כמו ביאקוזה, אני אשקול להאמין להם ובהם.
אבל לא האמנתי שהחולה המאומת יסגיר אותי, בכל זאת אנחנו מכירים 40 שנה. אז טלפנתי אליו. "איך זה קרה לך? איך שברו אותך בחקירה? מה אתה ילד קטן? אתה זקן, תגיד שאתה לא זוכר. אני המום ממך", אמרתי.
אבל הוא סובל מחום גבוה של 38 מעלות. "חשבתי שאני מת", הוא סיפר לי. "רתחתי, פשוט רתחתי. אז האישה החוקרת קשקשה לי בטלפון. היא שאלה עליך, אז אמרתי לה כן, הוא היה איתי. תבין, רוני, אתה מכיר אותי, אני לא משקר, ואל תשכח שרתחתי מחום".
אני באמת מבין אותו. 38 מעלות זה חום שיכול להמית גבר. כיפוש למשל עם 38.5 מבשלת ומנקה, ומאוד סימפטית לסביבה. מקסימום היא בולעת אדוויל ולוקחת כורכום מהוויטמינים שלי. אני ב־37.6 מבקש ממנה שתזמין אמבולנס ותקרא לבנות כדי שאספיק להיפרד מהן, רק מההיסטריה של ביקור במיון.
אז דרכתי את הצבא. ארגנתי לי במיידי את הבדיקות, ויצאתי לאיכילוב להיבדק. אני חייב כאן וידוי קטן. כדי להיבדק נאלצתי לשקר ולהסביר שאני נוסע לחו"ל למחרת, כי זו הדרישה בבית החולים, והבנתי מיד כששאלו אותי על יעד הנסיעה. נכון, זה שקר, אבל אפילו כיפוש אישרה, כי זה למטרה חשובה. אפשר לחשוב שאם לא הייתה מאשרת, לא הייתי משקר. הרי סיפרתי לה בדיעבד. איך שהגעתי, ההיא מלשכת הבריאות מתקשרת לקרצץ. "טוב באמשל'ך, תני לי מנוחה", אמרתי לה. "אני בבית חולים, נבדק, תקבלי תשובות תוך 12 שעות. יאללה ביי, שלום־שלום, ואל תבואי לי בחלום".
ניתקתי לה והתחלתי להתמודד עם התקף החרדה. וואללה זה לא צחוק, אם החבר שלי, שבאמת מקפיד על כל ההנחיות והשתיל מסיכה לפרצוף, נדבק, זה סוף העולם. ואני לא יודע להיות חולה. הדלקתי סיגריה בחניון, קפץ עליי איש ביטחון משומקום. "קופמן, אסור לעשן פה. ואתה עוד ליד האמבולנסים שפורקים חולי קורונה, לך מכאן".
טוב בסדר, תנו לחיות, אני פוחד. לבשתי את הדמות של הגיבור, נכנסתי, ותוך עשר דקות הייתי אחרי שתי הבדיקות. אפילו האחות שלוקחת דמים התרשמה ממני. "קופמן, מאוד השתפרת. פעם קודמת עשינו לך את זה בשכיבה, כי פחדנו שתתעלף. ועכשיו אתה גיבור, כל הכבוד, כאילו אתה גבר משלנו מראסייה".
רציתי להיות נחמד אליה, אז סיפרתי לה שסבא שלי בא מאוקראינה, אבל היא לא התרשמה. "אוקראינה זה לא ראסייה שלנו, הם אחרים", ענתה האחות יאנה, ואני חשבתי לעצמי איזה מזל שפסה הגזענות מן הארץ המובטחת שלנו. אבל היא המשיכה. "אתה יודע, בגלל זה אמרתי לך שאתה כאילו רוסי. כי אישה רוסייה אמיתית לוקחת גבר שהוא רק טיפה, ממש טיפה, יותר יפה מקוף. הבנת?".
התפוצצתי מצחוק, ואמרתי לה סחתיקה על המידע. ואז היא אמרה: "תראה לי אישה שלך. יש תמונה בטלפון?". השבתי בחיוב, והראיתי לה את כיפוש.
"הא, קצת חומה אישה שלך, אבל יפה. באמת. היא לא מאירופה, נכון?".
זה זמן לנוקאאוט, לא לבזבז זמן על ג'אב. "היא אינדיאנית, שילוב של צ'ירוקי וה־סו. מה את אומרת על זה?", אמרתי.
אבל היא הפתיעה אותי. "אינדיאני, זה אלה שמורידים לאויב שלהם חצי ראש עם השערות? אוי ואבוי. אל תרגיז אותה, אתה בלי שערות, היא תוריד לך את כל הראש. תיזהר, אני יודעת מה אני אומרת".
נפרדנו בחום, אחרי שהיא אמרה לי: "אין לך קורונה, יאנה כבר יודעת. אתה חזק כמו דוב לבן".
בכל זאת הלכתי הביתה היסטרי, הזעקתי את כיפוש וביקשתי ממנה שתביא לי מרק אטריות תאילנדי בדרך, כי אני נכנס למשטר תרופתי של חולה. עוד ביקשתי שתתקשר לריקי, אחותה, שהיא באמת צדקת־על־מלא, כדי שתתפלל לבריאות שלמה בשבילי. לריקי יש כוחות.
"אין לך כלום, מאמי, אתה רק היפוכונדר", אמרה כיפוש, "אני בדרך. דיברתי עם ריקי, היא אמרה שלא צריך להתפלל במיוחד, כי אתה מבורך כל יום, ואתה לא חולה. זה מדהים אותי אצלך שבכל פעם שאתה חרד מבדיקה, אתה מבקש שיתפללו בשבילך. איך שאתה מקבל תשובה שאתה אוהב, אתה נגד הדת".
תיקנתי אותה. "אני אף פעם לא נגד דת כלשהי, בטח לא היהודית. אני נגד המאכערים הדתיים, שמשתמשים בדת כמנוף לסחטנות מהקופה הציבורית".
את זמן ההמתנה לתוצאות חשוב להעביר בשינה עמוקה, ובתחום הזה אני מצטיין. נרדמתי מהר, אבל כעבור זמן הרגשתי את ידה של כיפוש על מצחי. "אין לו חום, והוא ישן יופי", היא אמרה למישהו בטלפון, "אני לא יודעת אם הוא כבר הקיא. אבל אני באמת מתפלאת שהוא התנדב לעשות בדיקת דם מבלי שהיה חייב".
הקצתי כעבור ארבע שעות, קראתי לאישה שתכין לי קפה קר ופרוסה מעוגת התפוחים שאפתה יום לפני. "חוש הטעם שלך בסדר", היא פסקה, "חוץ מהתקף חרדה אין לך כלום".
בסדרררררר, ביקשתי ממנה לא לספר לאמא שלי, מחשש שהיא תיכנס להתקף חרדה. "מאמי, אין לך כלום, תרגיע", היא פסקה.
כל חמש דקות בדקתי את הטלפון אם כבר הגיעה ההודעה. ואז הגיעו התוצאות ואני שוב שלילי, כמו רוב המבחנים שניגשתי אליהם בחיים. שמחה גדולה, עכשיו נמשיך להתארגן הלאה, בכל זאת קולקציית האפסים רוצה לסגור אותנו לשלושה שבועות.
# # #
ביבי נסע לאמריק'ע עם המשפוח'ה והמטפלת של הזאטוטים בני 29 ו־25 פלוס בהתאמה. הוא צודק, אם אפשר, אז למה לא? כל ג'מעתו הסתודדה במדשאות של הבית הלבן, בלי מסיכות ובלי מגבלות. אז יש לנו הסכם עם האמירויות, ותכף נהיה מאוד עשירים. הציבור באופוריה שמזכירה לי את הסכם הגז, שכבר היה אמור לזכות את חשבוני בדיווידנד על "מאות מיליארדי שקלים", כפי שהבטיח לנו ביבי. נזכרתי בזה השבוע, כאשר כיפוש סיפרה לי שהגיע חשבון חשמל בסך 2,187 שקל.
"מה הבעיה, כפרע", אמרתי לה. "טלפני ליובל שטייניץ, אני אתן לך את המספר. הוא הבטיח בקולו שהסכם הגז ישנה את חיינו, עם מאות מיליארדי שקלים הכנסות. אז סגרי איתו את הסוגיה".
אז כן, ביבי בעיקר חזק בלהבטיח, מאוד חלש בלקיים.
יש עוד בעיה קלה שהציבור טרם הפנים. האמירותים ירדו מהחמורים והגמלים, סופי. גמל זה רק לתיירים. הם לא ניאנדרטליים כפי שלימדו אותנו במערכת החינוך כל חיינו, הם חכמים לפחות כמונו. הם רכשו השכלה וטכנולוגיות, והם לא ממהרים לשפוך עלינו כסף. הם לא התחפשו לאראלה ממפעל הפיס, שכולם מחכים שתתקשר כבר ותביא את השלל.
אבל בינתיים סוגרים ת'מדינ'ע לשלושה שבועות, על אף שראשי מערכת הבריאות מודים שזה סגר פארש. במעט לחץ ניתן היה להוציא מהם הודאה, שהסגר הוא בגלל ההפגנות בגשרים ובבלפור.
ישראל קטורזה, שיושב בקפה כל בוקר, לא יעבוד בתקופה הקרובה. לפני חודש וחצי בכל הרשתות החברתיות שתו את דמו. המאכערים של ביבי טענו שהוא מכר את עצמו כדי לקבל קמפיין. מה לעשות שהוא עושה קמפיינים כבר 25 שנה, לעתים כמה קמפיינים בשנה? זה פארש למאכערים. אם אפשר לפגוע למישהו בתדמית, אז למה לא?
מיקי מלכת הילדים ובעלה אריק מקווים שניתן יהיה להמשיך עם השליחויות, כדי שתפיץ את מוצריה ללקוחות. כן, הם חיים מזה. כוכבת שייצרה 1.5 מיליון שקל בכל שנה מהופעות, רק רוצה להתפרנס ממשהו. עד היום המדינה לא פיצתה אותה בשקל. לעת עתה היא מרוכזת במשפטה של כרמל מעודה. היא לא מחמיצה שום דיון בבית המשפט, ומשתתפת פעילה בכל ההפגנות נגדה.
אהרל'ה, החבר שלי, זה בכלל סיפור טרגי. בסגר הראשון הוא סגר את המסעדה ליותר מחודש. אשתו, חנה, בקבוצת סיכון, והוא לא לוקח צ'אנסים מחשש שתידבק. הוא תמיד קום־איל־פו, מציית לחוקים ולתקנות. הוא הצליח להתאושש אחרי הסגר הראשון, כי הלקוחות מתים עליו, ורובם חזרו. לאלה שלא חזרו מהפיחדון להידבק, הוא מבצע שליחויות אליהם הביתה, בכל ארוחת צהריים. אבל עכשיו אוסרים טייק אוויי. אם הוא צריך להתבסס על שליחויות, הוא מביא כסף מהבית. עם עמלה של 27% פלוס מע"מ על כל משלוח, הוא מפסיד כסף. הוא לא מוכר קוויאר של בלוגה במאות דולרים לכפית מהסחורה.
"קוף, מה שיהיה, יהיה", הוא אומר בהסכמה. "אני כל החיים מאכיל אנשים, כי אני אוהב את זה. אני לא יודע לעשות משהו אחר, אין לי כבר את הכוח לריב עם השלטונות", הוא מסכם.
רוברט ברח לאמריקע, אפילו הקדים את הטיסה, מחשש שיסגרו את נתב"ג. יש לו מחויבויות למשקיעים בקרנות שלו, אז הוא נסע לדאוג להם. לכשישוב בחוה"מ סוכות, ייכנס לבידוד של 14 יום. הוא לא מקורב למלכות בבלפור, אין לו את פרופסור גרוטו שיחתום: "מאשר, איתמר". אז אלה החיים שלו בעת הזאת: נוסע לשבועיים, עובד 15 שעות ביום, חוזר לבידוד של שבועיים, וחוזר לאמריקע. באסה.
ניסים "הזמיר הטורקי" ושלומי "שר החינוך" של הפרלמנט מעסיקים מאות עובדים. הם באמת מניעים את הכלכלה של ביבי. הם כוססים ציפורניים. אחד קבלן עם 30 צוותי עבודה, השני יבואן רהיטים עם מחסן בגודל של שכונה באשדוד. לא יודעים מה לעשות. להוציא לחל"ת את העובדים או לא. וממה יחיו העובדים? זה הנתון שמטריד אותם בימי הכאוס שיצרה כאן קולקציית האפסים שמנהלת אותנו. ורק פולו סטנדרטי, כרגיל.
# # #
"הבנאדם" התקשר, כפי שהבטיח. "קוף, ברק, הילד שלי, באמת גאון. קצת חולמני ודביל, לא מבין איך הוא היה קצין בגבעתי, באמא. כל פעם שאני שואל אותו משהו, הוא עונה לי מהההההה כזה, שבא לי להוריד לו אחת. אבל הוא חיפש ומצא לך ערבות. יאללה, אני בדרך אליך, תכין כסף".
שמחתי מאוד, ידעתי שאפשר לסמוך עליו. "כיפוש תעביר לך בביט, בסדר?".
השתנה לו הקול פתאום. "מה זה ביט, אבא'לה? מה פתאום כיפוש? מ־ז־ו־מ־ן, מה לא הבנת? תגיד לי שיש לך ת'כסף, אני על הקטנוע, עשר דקות אצלך. תכף תרצה גם חשבונית, יא מאוס".
נפלתי מהצחוק. ביקשתי מכיפוש את הכסף. היא אמרה לי: "שב בסלון, אני אביא לך". כאילו אם הייתי רוצה "לתשש" לה את הזולה שהיא מחביאה, לא הייתי מוצא. הבנאדם בא, ירדתי למטה לאסוף את הסחורה, ועליתי להראות לה את הנכסים החדשים.
"מה זה, מאמי? מה קנית?".
הרצנתי מבט ועניתי לה: "זה הכרטיס שלך לתנועה, בזמן הסגר. זה שיח קדוש, שאצל היידלע'ך עכשיו זה כמו דרכון דיפלומטי, רק לשימוש בארץ. הבנת?".
היא חייכה וענתה: "מאמי, אתה יצירתי, אבל אתה לא בריא בראש, בטח לא נורמטיבי. אני חייבת להדק את הפיקוח עליך".
עניתי לה שבסדרררר, בתשפ"א אני אשתנה.
# # #
נ.ב.
שנה טובה לכל בית ישראל. שנת בריאות ונינוחות, שנת שגשוג ואושר עד כמה שניתן, שנת נוכלות פוליטית מצחיקה, שנה של מאכערים וספינים, שנה של סחטנות פוליטית, מגזרית, עדתית, ובעיקר מאוסה.
אל תאמינו לרגע שתפילות וצום של יממה ינקו את החטאים שלכם. אלוקים רואה אתכם ובוכה. זו לא הייתה כוונתו או כוונתה. קיבלנו צ'אנס לערבות הדדית, אבל לכלכנו בגדול, בענק.
בביס הראשון מהדג הערב תחשבו על אלה שאין להם אוכל: קשישים, ילדים בסיכון ומשפחות שהאבטלה הרסה.
לפחות תחשבו עליהם לשנייה!
אינעל העולם.