אני בהחלט יכול להבין את הציבור הדתי, בוודאי החרדי, שהתפילות וההתקבצות בבתי המדרש הן היסוד והמהות של חייו. מעין סדר פנימי שבלעדיו מתפרקת החברה. אני יכול אפילו לגלות אמפתיה לחברה הערבית, שבה לקיחת חלק בחתונות המוניות היא מרכיב חשוב בקודים שמכוננים את הסדר החברתי. מעבר לשמחה, ציות לציווי חברתי. אבל אני לא יכול להעלות על הדעת סיבה אחת, ולו דחוקה, לדיבוק ההפגנות בסגר.
אין כל היגיון בהתנהלות הקנאים שמתעקשים להתגודד, להתחכך, להפציץ נתזי רוק זה על זה ויחדיו על השוטרים. אין להם אפילו סיבה קלושה להמשיך להסתכן ולסכן את כולנו באחוזי הדבקה אסטרונומיים. אבל הם בשלהם, מונעים אך ורק מכוח שנאה קמאית, כזו שגרמה לסיקריקים של ערב חורבן בית שני להבעיר את מאגרי התבואה בתוך ירושלים הנצורה, שלא לדבר על מעשים חמורים יותר.
אני יכול להבין את החרדים, הערבים, בעלי האולמות, מכוני הכושר ורבים אחרים, אם כי לא לקבל את עמדתם. אכן צריך לסגור הכל לשבועיים, כולל בתי כנסת וכל מקור התגודדות של אנשים. אחר כך לפתוח רק בזהירות, בפיקוח, עם מבט מתמיד לעבר מספרי הנדבקים והחולים קשה. כי מה לעשות, החיים חשובים יותר מדרך החיים ואפילו טעם החיים.
אבל בכל הנוגע לכת המפגינים אני משתאה ולא קולט: קודם כל, הם חסרי אחריות כלפי עצמם. גם להם יש חיים ומערכת חיסון שעומדת במבחן קשה. אבל גם אם נניח שהם אימצו מנטליות של שהידים, מוכנים להקריב את חייהם ובריאותם על מזבח החרפות נגד בנימין נתניהו, עדיין המעשה שלהם אווילי במיוחד. 70 בתולות בגן עדן לא שמורות להם. הם לא משפיעים על איש ולא מקדמים את הליך פינוי בית ראש הממשלה ממשפחת נתניהו.
המתנגדים מתנגדים, והאוהדים רק מהדקים את השורות בגלל ההפגנות. ובכלל כיום, כאשר המדינה כולה נאבקת על החיים והפרנסה מפני המגיפה המשתוללת, ההתעקשות רק מוסיפה תומכים לנתניהו. היא כל כך מקוממת, עד שאפילו אדם כמוני, שסבור שנתניהו חייב לפרוש - מתייצב חזיתית נגדם. מדובר בקשיות עורף שאין לה כל היגיון ורציונל.
שלא לדבר על הנזק האובייקטיבי הקשה שטמון בהמשך ההפגנות. נזק בריאותי, כפי שכבר מדגישים גם המומחים וכפי שמלמדות ההפגנות ומסעות הביזה בארצות הברית. מילא הדבקה עצמית, לו היו מתכנסים בקפסולת הדבקה של כת המפגינים ולא יוצאים ממנה. אבל האנשים הללו מתחככים בכוונה בשוטרים, שלוחי המדינה שלא מגיע להם להיפגע בגלל אורגיות של שנאה. אחר כך הם סובבים בחוצות ומסכנים את מי שבא איתם במגע.
הם מייצרים גם נזק חברתי. בצדק מתקוממים החרדים וכל ציבור אחר שרואה בהתכנסות שלו ציפור נפש, ושהוא נאלץ להיפרד ממנה. מדובר בחוסר אחריות והתרסה כלפי החברה הישראלית של מי שדמון השנאה לנתניהו השתלט על מוחו וזלל את שארית תבונתו.
ומעל הכל מדובר באפליה בוטה דווקא לטובת המפגינים חסרי התבונה והאחריות. אפליה שסודקת את יכולת החברה הישראלית להמשיך לצעוד יחד. במיוחד בימים שבהם נדרשת לכידות וסולידריות חברתית, זוהי אפליה הרסנית.
ויש גם מי שאחראי לאפליה ולסיכון. את המפגינים עצמם אפשר לרסן בקלות, רק נדרשת הוראה. הבעיה היא שנפרשת מעליהם מטריית פלדה, שמציבה מעל לכל את זכותם להזיק לנו. זוהי המטרייה של המערכת המשפטית, שהפכה את הערכים המכונים פרוגרסיביים, כשהם משרתים את מחנה השמאל, לקודשי ישראל האמיתיים. ערכים שעומדים מעל למדינה, לעם ועכשיו גם לעצם הבריאות והזכות לחיים של כולנו.
תנו לנצח
שנים רבות, בערב יום הכיפורים, היינו מוצפים במוספי נהי בעיתונים ובאמצעי התקשורת. המחדל של מלחמת 1973 זכה לעיסוק אובססיבי, מוטה, כאשר רק הכישלונות תועדו והועלו שוב ושוב מהאוב, בלי להאיר את התמונה כולה. נפקדה מהמוספים תמונת הניצחון הגדול שהושג בשתי החזיתות, דווקא מתוך מצוקת ההפתעה והמחדל.
לא צוינה גדולת הגיבורים האמיתיים של המלחמה ההיא, ממפקדים בכירים כמו אריאל שרון, מוסה פלד ואביגדור קהלני, ועד, ובמיוחד - החיילים והקצינים הזוטרים, הלוחמים ותומכי הלחימה. מי ששילמו את המחיר, אבל הפכו את הקערה על פיה, העבירו את המלחמה לשטח האויב והנחילו לו תבוסה צורבת במיוחד, למרות כישלון המנהיגים והפיקוד הבכיר.
ערב יום הכיפורים הנוכחי עולה תחושה דומה. אנחנו שוב ניצבים מול אויב, הפעם בלתי צפוי ולא מוכר, ושוב ההנהגה והפקידות הבכירה נכשלו מרה. המחדל בהכנות למלחמה בנגיף ברור ומתסכל, מערכת ממשלתית כושלת ומאובנת - משרד הבריאות והמסגרת הפקידותית כולה, וכישלון הכנת הימ"חים של ערב 1973 מתגמד לעומת הפיאסקו הנוכחי.
בניגוד להתארגנות ההרואית והמהירה של המערך הלוגיסטי של צה"ל מיד אחרי פרוץ המלחמה ב־1973, כיום אנחנו מצויים כבר חצי שנה בתוך המערכה, ועדיין המנהלים והפקידים לא התעשתו. עדיין לא נסגרו פערים אלמנטריים של קטיעת שרשרות ההדבקה, הכשרת כוח אדם מתאים, הזנת כל הצרכים של הדרגים הלוחמים, בתי החולים, הרופאים, האחיות וכל מי שניצב בחזית המאבק בווירוס. שלא לדבר על מחדלי הסיוע לאזרחים שנפגעו מהווירוס הכלכלי.
מחדל הדרג המדיני שונה מזה של מלחמת יום הכיפורים. אז הייתה זו קונספציה מוטעית שעיוורה את בכירי הממשלה והמטכ"ל, מי שלא ראו את ההתקפה מגיעה. הפעם דווקא ראש הממשלה זיהה מיידית את הסכנה, ומדינת ישראל הגיבה במהירות. אבל מאז הסגר הראשון, הדרג המדיני עסוק בהישרדות אישית ובמלחמות פנימיות. מקבל החלטות לא נכונות במכוון, כמו אי־העברת האחריות למערכת הבטחון, מימי נפתלי בנט ועד ראשית ימי בני גנץ.
או אי־ההוצאה לפועל של תוכנית הרמזור כבר לפני ארבעה חודשים, לפני שנהיה מאוחר מדי. כך, על כל צעד ושעל, כל החלטה נובעת או מושפעת מלחצים פוליטיים, מהתחשבנויות של שרידות אישית. ואגב, לא רק מצדו של ראש הממשלה.
וכמו במלחמה ההיא, ישנם גם הגיבורים האמיתיים שנושאים את המערכה על גבם. הרופאים והאחיות בבתי החולים, עובדות סוציאליות וצוות מנהלי; חוקרים ומדענים שאולי בקרוב ימציאו לנו את הישועה; וחיילים, קצינים ומפקדים בכירים שנמצאים כל העת בשדה המערכה, מתמודדים, לומדים, משכללים שיטות טיפול, מסתכנים ונותנים את כל מה שיש להם.
ורק אנחנו, מי שמכונים הציבור הרחב, חייבים להחליט איפה אנחנו ניצבים. האם בצד המפריע, אפילו מחבל, או בין תומכי הלחימה המסורים. אלו שצריכים מעל הכל לגלות אחריות ולשמור על עצמם ועל הסביבה הקרובה להם. האם אנחנו מספקים את האווירה התומכת למי שלוחמים בחזית, או שאנחנו מתנהגים בהפקרות, בנרגנות, בחוסר אחריות. מסכנים את החיים שלנו ושל היקרים לנו, ותורמים לכישלון של מדינת ישראל והעם היהודי בהבסת המגיפה העולמית.
יש לנו כל הכלים להצליח: כישרון, יכולות כספיות וארגוניות, כושר המצאה אדיר וסולידריות חברתית בעתות מצוקה. עכשיו צריך לנצח. את החשבונות צריך להשאיר ליום שאחרי.
אפשר להבין את הציבור הדתי ואת הציבור הערבי, אבל לא את המפגינים
גם ביום כיפור הזה אנחנו ניצבים מול אויב בלתי צפוי, הנהגה כושלת ומחדל מתמשך. הציבור חייב להחליט אם הוא תומך במאמצים או מחבל במאבק, את החשבונות נשאיר ליום שאחרי
