לפני לא הרבה שבועות התבקשו כמה ישראלים, מדגם מייצג, להשיב על שאלה משונה: האם אלוהים שלח את מגיפת הקורונה. בהחלט משונה - וגם מעניינת. צריך לציין בצער שהיא נשאלה בנוסח מסורבל. לראשי עמותת חדו״ש, שיזמו את הסקר שבו נכללה השאלה הזאת, נמליץ להבא על נוסח שיש בו קצת פחות הנחות סמויות וקצת פחות רמזים לתשובה הרצויה.
כך או כך, מכיוון שנשאלה, מעניין להציץ בתשובה. ובכן, רוב גדול מהציבור היהודי, כמעט שלושה מכל ארבעה, אינו מסכים עם ההנחה שעל פיה המגיפה היא מעשה האל. למעשה, רק בקרב החרדים, ובקרב כמחצית מהדתיים, נרשמה הסכמה שהקורונה היא מעשה אלוהים. לא בטוח שראוי להאמין לתשובה הזאת. קודם כל, משום שבנסיבות אחרות, ניכר שיהודים רבים מייחסים לאלוהים מעורבות אישית בקביעת גורלם. למעשה, יותר ממחצית היהודים בישראל מאמינים באמונה שלמה בקיומו של האל. לעומתם, רק מעטים מאמינים שהאל קיים אך אינו מעורב בפועל בנעשה בעולמו. כלומר, אמונה שאין בה אלמנט של השגחה אישית היא נחלתה של סיעה קטנה למדי.
וכמובן, מעבר לשאלה מה חושבים בני האדם, צריך לשאול מה בדיוק עושה אלוהים בשבתו למעלה משועמם, אם לא את הקורונה? ואם אינו אחראי לקורונה, מה הטעם להתפלל לרחמיו ביום הכיפורים? כמובן, זה נוסח קנטרני של שאלה עמוקה על תפקידו של האל בעולם - בימי מגיפה ובכלל. במסכת בבא קמא של התלמוד ישנו נוסח מוכר של המלצה להתנהגות בימים כמו שלנו: ״דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך אז באמצע הדרכים דכיון דיהיבא ליה רשותא״. ובעברית: מלאך המוות מהלך מכיוון שניתנה לו הרשות. וממי ניתנה לו הרשות? התלמוד לא נדרש לפרט. ברור ממי. את הרשות נותן האל, את זרעי המוות נוטע שליחו, המלאך.
ומדוע באה המגיפה? אצל אחד מגדולי מפרשי התלמוד, רבי עקיבא איגר, אפשר למצוא לזה רמז. איגר נולד באמצע המאה ה־18 ומת בשיבה טובה בשליש המאה ה־19. ב־1831, לאחר שפרצה מגיפה בעירו, ציווה איגר על היהודים להימנע מהתכנסות צפופה, וגם קבע להם תורנות: מי שבא להתפלל בבית הכנסת בראש השנה, לא יכול היה לבוא ביום הכיפורים; ומי שנמנעה כניסתו בראש השנה, הותרה כניסתו ביום הכיפורים. קפסולות ברוחה של המאה ההיא, ובהקפדה שהלוואי עלינו. ועוד: איגר הזמין את השלטון הזר להעמיד שוטרים במסדרונות בתי הכנסת.
ועם זאת, עמדתו הנחרצת ביחס לדרכים הנכונות לשמירת שלום הציבור לא מנעה ממנו לראות את סיבתה העמוקה יותר של המגיפה. וכך כתב באיגרת ששלח לקהילות אחרות, בבקשת עזרה דחופה: ״שמעתם כי החלי רע בעוונותינו הרבים מועף ביעף אלינו״. ובפשטות: המצב - הכולרה מתפשטת. סיבת הכולרה - עוונותינו הרבים.
יש קושי נפשי ותיאולוגי גדול לקבל את הטענה כי האל הוא האחראי לכל - ויש קושי נפשי ותיאולוגי גדול לדחות את הטענה כי האל אחראי לכל. אם הוא אחראי לכל, איזה מין אל הוא זה. אחריותו מחייבת להטיח בו אשמה על מעשים איומים המתרחשים בעולם בכל יום. ומצד שני, אם אינו אחראי, איזה מין אל הוא זה. ומה הטעם לפנות אליו בתפילה ובתחינה.
מה חושבים בדיוק היהודים בישראל, עוד ראוי לחדד ולבדוק. אך יש מי שמוכן לקבל את ההנחה שאלוהים הוא האחראי לכל מה שקורה בחיי כל אדם, כל הזמן. או לפחות רוב הזמן. כמחצית מהאמריקאים מאמינים בזה. ובוודאי לא תופתעו לשמוע שמדובר במחצית (ומעלה) של הנוצרים, אך בהרבה פחות מזה בקרב היהודים.
באופן כללי, נראה שלנוצרים קל יותר. כשלושה מכל ארבעה נוצרים באמריקה מצליחים ליישב את הסתירה הפנימית המובנית באמונתם. הם סבורים שהאל הוא גם ״כל אוהב״, גם ״כל יודע״ וגם ״כל יכול״. משמע, הוא כל אוהב, גם כאשר הוא מאפשר מגיפה קטלנית ההורגת את מאמיניו. ודאי שהוא יכול לעצור אותה, שהרי הוא כל יכול. ודאי שהוא מבין מה תוצאתה, שהרי הוא כל יודע. ועם זאת, שתי תכונות אלה אינן פוגמות כלל בכוליות של אהבתו.
שישה מכל עשרה אמריקאים מאמינים שהאל שופט את בני האדם על פי מעשיהם. על כן, הם מדברים אליו - וחלק ניכר מהם גם שומעים אותו מדבר אליהם בחזרה (אגב, גם רוב ניכר מהיהודים באמריקה מדברים לאלוהים). רובם מאמינים שהאל גמל להם על מעשיהם. רק מיעוטם מאמינים שנענשו על ידו.
הנה, כבר מזדקרת חולשה אנושית מוכרת: קל ונוח לנו יותר להאמין בשכר, קשה ומר להאמין גם בעונש. קל יותר שהאל אחראי למה שטוב. מסובך יותר לקבל את אחריותו גם למה שרע. הנה, אפילו התלמוד מעדיף לטפול את המגיפה על מלאך המוות, להרחיק אותו חצי צעד מהאל עצמו. אבל מלאך המוות לא יכול להיות עצמאי בשטח. הוא אינו יכול לעשות כרצונו מול האל. לכן נדרשת התערבות, במחדל אם לא במעשה. האל מפנה את השטח, וניתנת הרשות למלאך להפיץ מחלות.
לפחות שני קשיים נובעים מהנחת האל המתערב. קושי אחד הוא הסתירה בין מה שנמצא בכתובים - דוגמת האל המעניש את עמו במגיפה, שחוזרת בתנ״ך לעתים די קרובות - לבין חוויותיו של האדם המודרני. קושי אחר הוא ליישב את הרצון לראות באל כל יכול, עם ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לזה על הבנתנו את מהלכה של ההיסטוריה האנושית.
הרבה ניסיונות נעשו ליישב את הקשיים הללו, ורובם נעים בין שני קטבים עיקריים. בתלמוד יש מי שמציע לשנן בהכנעה ש״כל דעביד רחמנא, לטב עביד״. כל מה שעושה האל, הכל לטובה. ועל כך כתב יוסף חיים מבגדד, בן הדור שאחרי עקיבא איגר: ״רמז על צרות ישראל בגלותם שנראין תחלה פורענות, ואחר כך לעת בקר בגאולה יתברר שהכל נעשה לטובת ישראל״. כלומר, אל תהרהרו במופלא מכם. את תוכניותיו של האל לא תוכלו להבין. בסוף הכל יסתדר. מה שמיד מעלה את שאלת השואה, והפוגרומים, ומסעות הצלב, והאינקוויזיציה. האומנם לטובת עם ישראל נעשו כל אלה?
למי שקשה לקבל השלמה כנועה כזאת, אמונה תמימה כזאת, נהוג להציע את דרכו הרציונלית לכאורה של הרמב״ם. עיקרה: התודעה האנושית היא הביטוי המרכזי של מה שאנו מכנים השגחה. ״ההשגחה הולכת בעקבות השכל״. יש מי שמוצאים ברמב״ם מידה של נחמה. אך אם לומר ביושר, הסבריו המפותלים מעלים לא פעם את החשד של התחכמות, שכל מטרתה להימנע מלומר את המובן מאליו: שהשגחה אישית אינה מתיישבת עם השכל, ושהיעדרה אינה מתיישבת עם האמונה באל כל יכול.
הנה, מונחים זה לצד זה קושי אנושי אחד - לקבל שאין מי שקובע, שאין מי שמכתיב, שאין מי ששולח מגיפות ובולם אותן; לצד קושי אנושי שני - לקבל שהאל המושלם הוא השולח מגיפות, הוא הפוגע, הוא הקוטל. השנה יבוא הקושי הזה לביטוי ממשי בעיתוי קולע: עוד רגע ואנו עומדים ומתפללים לאבינו מלכנו שימנע מגיפה מנחלתנו.