עם ההגבלות האחרונות, צצו לקראת סוכות רעיונות של ביקורים וירטואליים ואושפיזין בסוכה דרך הזום, שיהיו למעשה אושפיזום. כידוע, השנה שלומית לא בונה סוכה כי היא בחל"ת, ותפילת נעילה של יום כיפור התחלפה בתפילה לפתיחת הנעילה. סעדנו יחד את ארוחות החג מרחוק, וזה אפילו יותר מעיק מארוחה אמיתית עם המשפחה המורחבת, הוואזה והדודה החופרת.
בשלב הזה מישהו צריך להגיד את האמת, שיקום כבר הילד ההולנדי האמיץ שיתקע אצבע בסכר, שתבוא הילדה הקטנה בשמלה אדומה ושתי צמות ותצעק: די, חאלס. חבר'ה, זה לא עובד. כל הסיפור הזה לא הגיוני. לא שיעורים מקרטעים ומתנתקים בזום, לא סיורים וירטואליים באתרי תיירות, לא צפייה בסרט בתוך סירה מתנדנדת בפארק ולא מופעי סטנד־אפ בדרייב אין כשהקהל בתוך מאזדה. זה פשוט לא זה.
השבוע הזמינו אותי לצפות בהופעה בזום, בהרצאה בג'ימייל ובסיור מודרך דרך וידיאו במיני ישראל. זהו צל חיוור ומיניאטורי של החיים שהיו לי. הניסיונות הפתטיים להיפגש בכל זאת, לחוות ולהתרגש הם אנדרטאות עצובות שמזכירות לנו את מה שהיה ואיננו. במקום להשתנות ולהתאים את עצמנו לעולם החדש, אנחנו מנסים בכל זאת להיאחז בכוח בעבר ולהמשיך לחיות כמו פעם. רק בכאילו.
הניסיונות הווירטואליים, מהפדגוגיים ועד לספורטיביים, כשלו לחלוטין כבר בסגר הראשון. מערכת החינוך צריכה להרים ידיים. אחרי שהבנו שאסור להתכנס בכיתות, בואו נודה שגם לא ניתן ללמוד דרך הנייד שעמוס ברשתות חברתיות - שהן קצת יותר תוססות ממורה לתנ"ך.
השבוע המורה של הבן שלי ביקשה לראות את ההורים. הוא אמר לה שנייה, הם במיטה, אני לוקח את הטלפון לחדר שלהם. המורה לשל"ח מתכוון לעשות טיול שנתי בזום, ולהיכנס עם לפטופ למערת הנטיפים. שמעתי על בית ספר שמחייב תלבושת אחידה בזום - שהיא לא פיג'מה.
מה עובר עלינו, לעזאזל?
אנחנו צריכים הבנה אחרת. למשל, במקום למידה מהבית בואו נעשה שנה אחת של למידה בבית. נלמד את הילדים שלנו כישורי חיים בסיסיים: שעה במטבח, שעה בחצר ואז שיעור בהרכבת ארון מאיקאה. יכול להיות שזה יפתח להם את המחשבה יותר מעוד שיעור בלמידה מרחוק, שבמשך חצי ממנו המורה מבקשת לפתוח מצלמות, ומאיימת על תלמיד מרעיש שהיא תשים אותו על מיוט. ממתי זה איום לגיטימי?
חג סוכות מתאפיין בארבעה מינים, לאחד מהם אין טעם ואין ריח - אם זה לא תסמין, מדובר בצמח שהכי מסמל את החיים שלנו כאן ועכשיו.
אז בואו ניקח החלטה אמיצה - ונרים ידיים. חייבים להודות שזהו. נכריז על השנה הזאת כשנת שבתון לאומי. שנה של המתנה וקיפאון. ממש ככה. ואולי דווקא מכאן תגיע הבשורה. יוחזרו הפרופורציות למדינה. הרי הקפיטליזם דרבן אותנו בשנים האחרונות להמשיך לרוץ קדימה בטירוף, תמיד לצאת ולצרוך. האדם התקין היה אדם שקונה כמה שיותר. חברות מסחריות, חנויות ואנשי עסקים לא ראו בעיניים וסימנו לעצמם מטרה אחת בלבד: לגדול. להתרחב, להתפשט לעוד אזורים, לכבוש את חו"ל, לעשות אקזיט ולא לנוח.
כל שף או שחקן שתפס מעצמו היה משוכנע שאמריקה מחכה רק לו. אבל הערכים הקודמים - מגיע לי הכל וכמה שיותר - הפכו ללא רלוונטיים. לא מגיע לך כלום, חבוב. שב בבית ותדאג למשפחה שלך. חזרי הביתה, נינט. קפלי את הפקעלך, איילת זורר.
השנה הזאת חייבת להיות שנה של הדממה. שנת ויתור. אפשר להגיד שניסינו הכל, זום כמו חול ואף אחד כבר לא יכול. כבר שבעה חודשים אנחנו מתעקשים לשחזר את מה שהיה, ורק חווים מפחי נפש מתמשכים. הגעגועים לטייל בעולם גרמו לאנשים להמציא טיסות לשום מקום ולרכוש מנות ארוזות שמזכירות להם אוכל של מטוסים.
אפשר להגיד שהאנושות כבר הייתה במצבים מדהימים, עצובים, חזקים ומעוררי השראה; אבל היא מעולם לא הייתה, כמו בתקופה הזאת, במצב של חוסר אונים ומבוכה מעוררת רחמים.
אחרי שהעולם הגיע לפיתוחים של הדמיות ממוחשבות שמשלבות מציאות עם דמיון, עכשיו דורשים מאיתנו לחזור לאחור, לחיים בדו־ממד. אנחנו בשלב הבא במשל המערה של אפלטון - אחרי שהורדנו את הכבלים וחזינו בפלא שבחוץ, מחזירים אותנו אל בין ארבעה קירות ונותנים לנו לראות את העולם דרך מסך. אז אני מוותר. ותרו גם אתם.