סוף השבוע הארוך, שהתחיל בשישי של סגר ונמשך אל יום הכיפורים, הוא אפילו עבור אפיקורס שכמוני זמן להרהורים ולמחשבות מרובות. לפיכך ישבתי וחשבתי במה אוכל לשמח ולהעשיר אתכם, קוראיי הנאמנים, עד שנמצא הפתרון המיוחל. אני בטוח שכולכם תשמחו לקרוא עוד טור דעה על מה שנכון וצריך לעשות עם משבר הקורונה!
טוב, נו, לא באמת... כלומר הקורונה היא הנושא, אבל אני מבטיח לכם שהזווית היא אחרת לחלוטין. לשם כך אבקש מכם לבצע עמי ניסוי מחשבתי קטן: עצמו את העיניים ודמיינו שאין בעולם נתניהו, אין גם החומר האפל שלו - אותם אלו שאמונים על "רק לא ביבי" (הגם שאני בטוח שהם סבורים כי הוא־הוא החומר האפל). דמיינו שאין מחלוקות באשר לקבוצות בחברה הישראלית כמו המגזר החרדי או הערבי, ונסו להכניס את כולנו לבועה (או אם אתם מעדיפים את המונח העדכני יותר: קפסולה) שבה אנו מנוטרלים מכל שיקול זר.
עכשיו השיבו לי בבקשה על שאלה אחת פשוטה: את מי אתם אוהבים יותר, את ההורים שלכם או את הילדים שלכם?
התשובה, באופן מפתיע, די ברורה: הגם שאנחנו אוהבים את הורינו, חשים אסירי תודה על הסבל שהיה מנת חלקם עת גידלו אותנו באהבה, ומייחלים להעניק להם בזקנתם את אותה תמיכה שהעניקו לנו בילדותנו - הרי שהאינסטינקט שלנו מצווה לתעדף תמיד את הדור הבא. אותו יצר שגרם להורים להקריב הכל למעננו, מכתיב שנעשה כל שנוכל למען ילדינו.
עם התובנה הקובעת שהאינסטינקט גובר תמיד, בואו ונתבונן במשבר, ואולי מוטב לומר "טרגדיה". הממסד הרפואי מנסה מסיבות מובנות לשווק לנו את העובדה שהקורונה קוטלת גם אנשים צעירים (וזו אכן עובדה, שלא אובן אחרת), רק שאפילו הוא לא יכול לשנות את המספרים. אם גילם הממוצע של הנפטרים (נתון שמושפע גם מקורבנות צעירים) הוא מעל 80, הרי שהנגיף קוטל בעיקר אנשים שנמצאים בעשור התשיעי או העשירי לחייהם.
כמעט כל אדם בגיל הזה הוא אבא של מישהו, סבא של מישהו, עולם ומלואו למשפחתו. רק שבגיל הזה הוא נמצא ממילא בערוב ימיו. לעתים, כפי שמתבטא באחוז לא מבוטל של קורבנות המחלה, מדובר בציבור שהוא לא רק תשוש גוף אלא גם תשוש נפש, או בשפה פחות מכובסת: כזה שמתקשה לזהות את הילדים והנכדים שלו.
על האחרונים אני רוצה לדבר - על הנכדים והנינים של בני ה־90. כרגע הם נמצאים במצב מבלבל מאוד, עם שוק תעסוקה שמצטמצם מיום ליום ועם מדינה שצוברת חובות אדירים, כאלה שיהיה עליה ועליהם להחזיר בשנים הקרובות, אולי אף בעשורים הקרובים.
שיהיה ברור: קחו ממני את כל הפאבים שבעולם (ואני חובב ברים) קחו את כל הכדורגל בעולם (ואני חולה על כדורגל), קחו את כל מופעי התרבות, הנסיעות לחו"ל ואפילו את חוף הים - ומנעו אותם ממני למשך עשור שלם. עלא עיני ועלא ראסי שארטון מכאן ועד ערב תשצ"א, אבל אשלם בשמחה את המחיר הזה כדי להציל נפש קשישה, תשושה או עם מחלות רקע. אני בטוח שכל אדם שפוי, בוודאי טוב ממני, נמצא בצד הזה של המשוואה. במילים אחרות: אני מוכן לוותר על כל הבילויים שגורמים לי הנאה, למען בריאותה הטובה של אמי.
השאלה היא מה קורה כאשר מתהווה קטסטרופה כלכלית, שעלולה למשכן לטובת מבצע ההצלה המוסרי הזה לא רק את הווייתי, אלא גם את עתידם של ילדיי? כאן התשובה מתחילה להיות מורכבת יותר: אני בטוח שהם יוותרו בשמחה על מחנה הקיץ של הצופים או על הטיול אחרי צבא בחו"ל למען סבתא וסבא, אבל כשהדברים מסתבכים קצת יותר, האם איננו דנים אותם לחיי דלות ולמציאות עולמית מרה שתשפיע קשות על עתידם, לשם שמירה על הדור הקודם?
התשובה היא עוד לא, אבל היא משתנה במהירות לכיוון המודל האסקימוסי, עם דילמה מוסרית אמיתית ואכזרית, שאולי עוד תאלץ אותנו, חלילה, לבחור בין בריאות הורינו לעתיד ילדינו.
דובר הרבה על הציבור הישראלי ועל יחסו לקורונה, אבל בלי לשפוט את הדבר מבחינה מוסרית, נדמה לי שהתנהלותנו בהכללה מעידה על כך שקל לנו יותר לקבל מציאות של קשישים מתים מאשר אפשרות של ילדים עניים. זה עולה מתוך החתונות במגזר הערבי, מתוך הטישים של החסידים, מההפגנות בבלפור, מהופעות האומנים במסיבות הסלבס ועוד.
בניגוד לממשלה שמדברת בקול מאוד לא ברור, הציבור הישראלי אמר את דברו באופן נחרץ. זה אולי לא מוסרי ואולי הכי מוסרי, זו אולי דקדנטיות והתמוטטות ערכית ואולי חוכמת ההמונים - כל זה יעמוד בשנים הקרובות למשפט ההיסטוריה. עד שזו תכריע, נדמה שעם ישראל כבר בחר לנהוג כנער מתבגר: לעשות ככל העולה על רוחו ולהגיש את החשבון להורים.