מספר המובטלים נוסק עד מיליון, משפחות נאנקות תחת נטל כלכלי קשה מנשוא כי איבדו את מקור פרנסתן, ועל המסך הקטן אנחנו צופים באותה ילדה שמבקשת רשות מהוריה לאכול את המעדן האחרון שנשאר במקרר, או באותו מוכר פלאפל מבוגר שבוכה למול המצלמה שלא נשאר לו כסף לפת לחם, ועוד ועוד מחזות קורעי לב. אבל כמה מסלבס ארצינו מעדיפים להתבוסס לא בביצה המקומית, אלא בשפע תענוגות שחופשה מפנקת מציעה להם בחו"ל.
קשה שלא להרגיש שאט נפש וכעס על ניקור העיניים וההתרברבות של אותם ידוענים חסרי מודעות לחוסר האונים והייאוש של רבבות שנשארו בארץ.
כשדנה זרמון מבלה ביוון עם בעלה ומפרסמת ברשתות תמונות על הבילוי הנפלא, ועונה למגיבים שמסתייגים מהפרסום הזה בתקופת קורונה, שהיא כבר חצי שנה לא הייתה בחו"ל, זה מקומם ומרגיז. חמודה, הרבה אנשים לא היו בחו"ל מאז פרצה הקורונה לחיינו, וגם לא חולמים לנסוע לשם בעתיד הקרוב כי ידם אינה משגת ליהנות מהלוקסוס הזה.
או עומר אדם, ששוכר מטוס פרטי שעלותו בערך 100 אלף שקלים, כדי לפזז ולקפץ על רצפת הריקודים בטורקיה יחד עם נסרין קדרי ועדן בן זקן כאילו אין מחר, במקום לתרום את הכסף למאות אלפים שבן לילה הפכו לחסרי כל. לפחות הוא הפנים את הביקורת הקשה שספג לאחרונה על חיי הנהנתנות המנותקים שלו מהציבור, והחליט להמנע מלפרסם ברשתות ושומר בדיסקרטיות על פרטיותו ומנעמי חייו.
אזכיר כמה שמות, כמו הזמרת עדן בן זקן החוגגת את החיים בטורקיה ומשתפת ברשתות, או את ניקול ראידמן שאף היא מתעדת את החיים הטובים בפריז עיר האורות, מאיה בוסקילה, אסי בוזגלו ורגב הוד, נטלי דדון, עדן פינס ועוד מפורסמים כאלה ואחרים ששכחו את פירושה של המילה ענווה.
מה שמרתיח אותי יותר, זה שאיך ייתכן שמדינה אדומה כמו שלנו, ולא סתם אדום, אלא אדום בוהק מסנוור, מאפשרת לאנשים לטוס לארצות שנחשבות ירוקות, או ירוק טורקיז או כל צבע אחר מצבעי הקשת הקורונית. מה זה אומר עלינו כמדינה? שאנחנו מצפצפים על שאר תושבי המדינות ושמצידנו יידבקו בקורונה? אין איזושהי סולדיריות עולמית? במה אנחנו שונים מסין שהפיצה את הנגיף? העיקר שנצליח רק אצלנו להתמודד עם המחלה ושיישרף כל שאר העולם?
זה מזכיר לי את אותן משפחות שיוצאות לפיקניקים ומשאירות אחריהן כמויות של זבל ולכלוך, אבל בתוך הבית שלהם, אוהו, שומרים על ניקיון מבריק. או דומה הדבר להורים ששולחים ילד לבית ספר כאשר מישהו מבני משפחתו חולה קורונה והוא מהווה סכנה לשאר הילדים וצוות המורים.
בשבוע שעבר נדהמתי לשמוע ממכר משותף של חברים שחזר זה עתה מארצות הברית, שאף אחד בשדה התעופה לא טרח לעכב אותו ולשאול אותו את כל השאלות הנחוצות הקשורות לקורונה. מאוחר יותר התברר שבאותו מטוס שבו הוא טס, מישהו מהנוסעים היה חולה קורונה והדביק לא פחות ולא יותר מ-70 נוסעים אחרים.
לעומת זאת, אביו של אותו בחור, סיפר שנסע לגאנה שבאפריקה, ועם רדתו מהמטוס נדרש לבידוד של כמה ימים ובדיקת קורונה. גאנה, מדינת עולם שלישי. מצאו את ההבדלים.
בחזרה לסלבס הנופשים בחו"ל. שלא תבינו לא נכון. עיני לא צרה בהם. שיערב לכל מי שהפרוטה מצויה בכיסו וידו משגת להתפנן על אי ביוון ולתפוס צבע על החופים הנהדים ולאכול צזיקי כאוות נפשו. זכותו של כל אדם להשתמש בכספו ככל העולה על רוחו. אבל קצת צניעות לא תזיק בזמנים שכלכלה קורסת על ראשיהם של מיליון תושבים.
בתקופה כזאת, מן הראוי היה שאותו חלק של מפורסמים מנותקים מהעם, לא כולם כמובן, יחדלו מלהפיץ תמונות מתריסות של פאן וכיף ומסיבות לתוך הלילה, כאשר בארץ יש ילדים שהולכים לישון על בטן ריקה.
מה בסך הכול נדרש מכם? קצת פרופורציות, קצת חמלה והבנה כלפי אנשים שעולמם חרב עליהם? קצת חוסר אטימות? מה יקרה אם לא תפרסמו את אותן תמונות של נהנתנות ופריקת מתחים, שהן כמו תקיעת אצבע לתוך העין של כל כך הרבה אנשים שחיים היום בלי תוחלת ותקווה?
דווקא אתם, שהמקצוע שלכם הוא לרכוש את אהדת הקהל ומאותה אהדה אתם ניזונים ומתפרנסים, הייתם צריכים לשמש דוגמה ולגלות יותר סולדיריות והבנה.