מדי יום שישי, לקראת היומן של שמונה בערב, נהפך ערוץ 12 למפגן של הסתה. לרשות אופירה וברקו עומדות שעתיים שלמות לפטפט בהן כטוב בעיניהם. הם מנצלים אותן עד תום כדי להכפיש את ראש הממשלה. זה קורה עם המרואיינים שהשניים מזמנים לאולפנם, אבל בעיקר בשאלות הארכניות והמגמתיות שהם שואלים. כמעט כל שאלה לפוליטיקאי היא מעין מניפסט של ניאוץ ראש הממשלה. וכשהם מואילים לראיין מישהו מהימין, ביום שישי היה זה שוב איש הכ"פים, בקושי מאפשרים לו לסיים משפט, תשובותיו המקוטעות אינן מעניינות את הכדורגלן לשעבר ואת מי שהייתה פרשנית ספורט. תוכניתם היא שערורייה עיתונאית־טלוויזיונית.  

ביום שישי האחרון שוב הפציע אצלם אהוד ברק. לא רק שלא הפריעו לו להשמיע את מסריו למען הפלת נתניהו, אלא שהרימו לו שאלות להנחתה, החמיאו לו בלי סוף, וכמעט הוציאו מפיו הכרזה, שהוא־הוא המושיע והמשיח, שבבוא העת יהיה מוכן להחליף את השלטון. "אתה עם הניסיון שלך יכול ללכת נגד ביבי ולבוא במקומו", החניפה אופירה לברק. והוא לא שלל: "באתי להעיר את הצופים בבית לפעול כדי להוריד את נתניהו", כמו היה זה תשדיר בחירות של השמאל.

האם הניסיון שעליו מדברת אופירה הוא שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה, שהביאה עלינו שורת כישלונות מחפירים? כידוע, רשימת "הישגיו" של ברק אינה קצרה: אינתיפאדה שנייה, פרעות של ערביי ישראל, לינץ' ברמאללה, מוות בקבר יוסף, בריחה מלבנון (היום מוצבים בה, לפי הפרסומים, 150 אלף רקטות מכוונות לכל שטח ישראל), נכונות לנסיגה של 90% מיהודה ושומרון וממזרח ירושלים, ועמותות מפוקפקות. כל אלה רשומים על שמו של האיש שירד מן הכס לאחר שנה וחצי, שמקבל פיתחון פה בלי סוף, שיורה מן הכורסה עצות בגרוש, שסבור ברוב יומרה שהוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר מה צריך לעשות באלה הימים, שנותן רוח גבית (וכספית?) למפגינים. זה האיש שכל נבואות הזעם שלו התבדו. כישלון פוליטי מובהק.

בליל שבת יש לנו את אופירה וברקו, ברק ולפיד, ליברמן ויעלון, ואיזה "עלה תאנה" ליכודי, ראיונות שמסתיימים בהקראת תגובה קוצפת מהליכוד, ובמוצאי השבת – עד להעברת החוק המגביל הפגנות למרחק של עד קילומטר מהבית - היו לנו את בלפור והבימה הגועשות. אותם אלפים אשר מתקבצים עם השלטים, המיצגים, הזמבורות. בסוף השבוע האחרון ראינו במקום זאת שלל הפגנות במוקדים ברחבי הארץ. יש לנו דיווחים רצופים מכל הפגנה, מכל התרסה, מכל דבוקה, מכל סעודת רחוב. לרוב אלה אותם אנשים, אותם שלטים, אותה "תרבות" של התרסה. מפגינים שאינם מהססים להניף ססמאות קיצוניות כמו "אנחנו העם", "מהפכה", "דיקטטורה" ואפילו – "המדינה שלנו". יש בהם המתהדרים בעברם הצבאי המפואר. מזמן לא גילה מיעוט בעם יוהרה כזאת, בתמיכה מסיבית מהתקשורת, תוך זלזול בהנחיות למניעת תפוצת המגיפה העולמית והתגרות בשוטרים.

מה שפחות ידוע הוא כי בערבים נערכת עוד מעין הפגנה. לא שומעים עליה בתקשורת הרגילה, אבל משתתפים בה רבבות. היא נמשכת שעות, בשקט, מתקיימת לא מחוץ לבלפור כי אם בתוך בלפור. מבית ראש הממשלה מקיים בנימין נתניהו שיח בדף הפייסבוק שלו עם המוני אזרחים, ששואלים, מייעצים, מברכים, אפילו מבקרים – והוא בסבלנות רבה, בנינוחות, עונה על כל שאלה, מסביר את שיקוליו. מי שניזון מתקשורת אלקטרונית ומודפסת בלבד אינו יודע שהמוקד עבר מזמן לרשתות החברתיות. ראש הממשלה יודע זאת היטב, ולא כל כך מתרגש ממה שנראה על המסכים, או ממה שכותבים נגדו מדי שבוע אולמרט וכספית. מסריו הישירים מגיעים לרבים באמצעות הפייסבוק יותר מאשר הטלוויזיה.
שם, בפייסבוק, נערך שיח חי עם ראש הממשלה, שלא תשמעו עליו בערוצי הטלוויזיה ולא תקראו על אודותיו בעיתונות המודפסת. התקשורת הרגילה, יחד עם רשתות מפיצי שנאת ביבי, עסוקים בעיקר במפגינים, שמקבלים רוח גבית מאישים חסרי מעצורים בהתבטאויותיהם, וביניהם ה"כוכב" הבוטה אלי אבידר. דמוקרטיה שגובלת באנרכיה. "רק לא ביבי", וייקוב דין הרחוב את ההר. כמובן, אם וכאשר יפרוש נתניהו, יהיה זה לא בגלל קריאות להתפטרותו.

המפגינים בשטח והאופוזיציונרים באולפנים אינם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית האמיתית, הצבעת העם בשלוש מערכות הבחירות. ספק אם יקבלו את תוצאות הבחירות הבלתי נמנעות, הצפויות באופק הקרוב. לא רק את נתניהו - את שלטון הימין הם רוצים להפיל. הפגנותיהם המתוקשרות מפיצות השנאה אינן משקפות את הרוב השקט שאינו יוצא להפגין, אבל יוצא בהמוניו לקלפיות. אלה שמניפים ססמאות כגון "דיקטטורה" ו"רצח הדמוקרטיה", שפורצים גדרות, הם־הם שמזעזעים את סוכת הדמוקרטיה הישראלית, כמיעוט שיוצר כאוס, שרוצה באופן אלים ולא דמוקרטי להחליף את השלטון הלגיטימי. נעלם מהם דבר אחד: ככל שימרידו וישתוללו – כן יתחזק גוש הימין.