היה מסוכן בלילה בגבעות הירוקות של ברקלי. אני מדבר על 1978 בערך. כאשר טיפסנו ברחובות הצרים שנגמרו מתחת לגלגלים, הוצפתי במחשבות טובות על מכוניות אמריקאיות ישנות שבמושב האחורי שלהן גדלתי. אבי היה פריק של אמריקאיות, שמהן אני זוכר, ללא סדר כרונולוגי, לארק סטודיבייקר וליאנט 66', פורד פלקון ופורד מווריק, שבה כמעט נהרג בכריך פגושים בשער הגיא. מה שהיה יכול להיות מקאברי לחלוטין; אבי נהג משוריינים לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.
ואני בעקבותיו. את השבי נובה 62' שקניתי ב־200 דולר מחבר ישראלי בסן פרנסיסקו פסל אבי, שהגיע לביקור, בשאט נפש. דלת הנוסע שלה הייתה שבורה וקשורה בחבל. החלפתי אותה במוסטנג 69', גוף אדום, גג ויניל שחור ושמונה צילינדרים, שעלתה 800 דולר והייתה המכונית הכי מרגשת שהייתה לי בחיי. ויק, המוסכניק שטיפל בי ליד גולדן גייט פארק, הסביר לי שלא קונים מכונית ממי שהיה חבר בטונג, המאפיה הסינית, שבאותה שנה ביצעה את הטבח הנורא במסעדת "גולדן דרגון", עשר דקות אחרי שנעמי ואני גמרנו לאכול בה ארוחת ערב. ויק פסק חריטת בוכנות וחצי אוברול ב־300 דולר. אבל לא התלוננתי.
אחרי השיפוץ הייתה המוסטנג תחרות הוגנת לסטיב מקווין והשלבי־מוסטנג ב"בוליט". המנוע שלה רצה להמריא מתושבתו כל פעם כשנגעתי בדוושת הדלק. את גשר המפרץ חצינו באותו לילה ערפילי ורטוב בתחושה מסטולית לחלוטין שלמוסטנג יש רעמת שיער מתבדרת ברוח.
כמה היינו זרוקים? נדמה היה לנו שמי המפרץ הקרים והעמוקים החזירו לנו צהלה שנשמעה כצהלת סוס.
מרלין וג'ורג' גרו על הפסגה הגבוהה ביותר בגבעות ברקלי. כדי להגיע אל בית העץ היפה שלהם ברחוב וודמונט 640, נטתה המוסטנג בזווית של 60 מעלות ויותר, שהיא קצת פחות מזווית הישיבה שבה שלחו את האסטרונאוטים של "אפולו" לירח בקפסולה ההרמטית שלהם.
מרלין וג'ורג' היו החברים העשירים והטובים שלנו. לא היה דבר שלא היינו עושים כדי להתייצב אצלם לארוחה, כולל דחייה של ניתוח אלקטיבי. לעתים התעוררתי בלילה מכוסה זיעה קרה ודחקתי מרפק תובעני בכליותיה של נעמי. היא התעוררה בבהלה כדרכה כדי שאוכל לשאול אותה: תגידי, למה מרלין וג'ורג' חברים שלנו?
היא נזכרה מיד במפגר שלו נישאה, אספה את עצמה אחרי שירתה בי מבט זועם שמאוד הבהיל אותי בלי משקפיה. אנחנו החברים היהודים שלהם, אמרה. אנחנו אקזוטיים, זרים, אחרים, מרתקים והלכנו נגד החיים הוואספים שלהם עד הסוף.
והיא צדקה.
כמובן שלא סיפרתי לה שברגע מופקר של פיזור דעת נתתי לג'ורג' כמה אלפי דולרים שחסכתי מהכסף שהוריי שלחו לנו, וביקשתי ממנו שיישחק איתם בבורסה עבורי. בעיני רוחי ראיתי את ג'ורג' מגיע למשרד העץ הבלונדי שלו בבניין הפירמידה של טרנס־אמריקה, מסתחבק עם חבריו המחולפים שלכולם קראו דין וויטר ליד מכונת הקפה, ומספר להם על חברים שלו מישראל. לא הייתה לי בעיה עם זה. החיים היו סוג של ברטר.
כשמרלין וג'ורג' הזמינו אותנו לארוחת ערב עם כלי הקריסטל שג'ורג' ירש ממשפחת הברהמינים העשירה שלו בבוסטון לפני שכולם נספו באלף דרכים שונות אחת מכוערת מהשנייה, התייצבנו כמו חיילים. כלי הקריסטל היו רק קצה הקרחון. הצלחות למנה עיקרית היו מונחות על מגשי פליז עגולים, ואת המרק הגישו בכלי פורצלן עמוק (שהזכיר לי את זה של סבתא פנינה בג'ורג' אליוט), בעל מכסה תואם עם כף מעוקלת וידית מקרן צבי.
ג'ורג' ירש גם את סט הסכינים של אביו: סכיני ציד גדולים עם ניצב מעצם של חיה לא מזוהה, שג'ורג' חטב בהם תרנגול הודו בחג ההודיה וברווזים שחומים בליל חג המולד. איך אני יודע? היינו שם. ג'ורג' ירש גם את רובה הציד כפול הקנה, שהמנהרות השחורות של קניו היו הדבר האחרון שאביו של ג'ורג' ראה לפני שסחט את שני ההדקים.
אחרי האוכל היה לנו מנהג מוזר במקצת, יחסית לגבעות השקטות והפלגמטיות של ברקלי שהיו ריאה אינטלקטואלית די מעצבנת. ג'ורג' הוציא את הרובים, הושיט לי אחד, ויחד ישבנו וניקינו אותם בסמרטוט משומן כמו שני ציידים בסיפור קצר של סאקי. אחרי הצבא לא חשתי מחוץ לאזור הנוחות הטבעי שלי, במיוחד משום שאבי היה צייד, גדלתי עם רובה בבית והיינו צדים יחד חוגלות בהרי ירושלים.
חלק גדול ממה שידעתי פעם לפני ששכחתי על אוכל ויין, למדתי במטבח של מרלין וג'ורג'. היו להם תיאבון, עיניים גדולות ותמיכה שקטה של חשבון בנק היפראקטיבי, והעידן היה נטול בושה. אחרי ווטרגייט ו־ווייטנאם התנפלה אמריקה על החיים.
כשאני נזכר איך הייתי בגיל הצעיר ההוא, 23־24 בערך, פתוח, ידידותי, נעים הליכות, אופטימי ולא דופק חשבון ואהבת חיי לצדי, אני מקנא במי שהתמזל מזלם להיות חברים שלי. לישראל שבנו אחרי מות אבי, ומעולם לא חזרתי להיות הצעיר הפתוח והנעים שהייתי.
כאשר הכרנו אותם, גמרו מרלין וג'ורג' לשפץ את המטבח שלהם וחיכו לצוות הצילום של המגזין "חיים כפריים" שיגיע לתעד את היצירה. אחרי שהצוות עזב - שלושה ימים של כאב ראש עם תאורה שהמיסה את שכבת הלכה על העץ - קיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב שחנכה את המטבח. נעמי אמרה שאני מדמיין דברים וכי כאשר מרלין וג'ורג' חנכו את המטבח היינו כבר חזרה בישראל, מפרקים את המכולה. זה אף פעם לא היה שווה ויכוח.
בעלייה לוודמונט בתוך ענן סמיך מדי של ערפל, זוחלים במהירות של עשרה קמ"ש, שאלתי את נעמי מה יגישו לדעתה בארוחה. כבר אז הייתי החמדן בין שנינו; מרלין למדה עם נעמי בבית הספר לאומנות CCAC שבני למד בו שנים רבות לאחר מכן, שם התחילה הידידות ביניהן. כאשר הלכו לקפטריה מול בית הספר, עדכנה מרלין את נעמי על פרטי התפריט. עם האוויר הלח מלטף את פנינו הלשינה נעמי כי ארוחת הערב הגיעה בטיסה ישירה ממיין, שיש לה צבתות, שהיא חיה עדיין וכאשר משליכים אותה לסיר מים רותחים היא הופכת ורודה.
עד אותו ערב לא אכלתי לובסטר, והאמת שנהיה לי קצת חלושס. ארוחות הערב עם ג'ורג' היו תמיד עניין מאצ'ואיסטי במקצת ומאתגר. כמו לכרות ראשו של דג בגרזן או לערוף תרנגולת. אנשים עם טעם טוב ואסתטי אינם בהכרח אנשים מנומסים. את הבדיחה החביבה על ג'ורג' מעולם לא סיפרתי. אבל הוא כבר איננו ואני בציפורניים. היו לנו שני חתולים פרסיים בדירה. ג'ורג' אהב לשאול אותי בנוכחות הנשים האם אני אוהב חתולים. שאלה רטורית. אז למה אתה אוכל פוסי? שאל. כל חיי הקפדתי שאנשים לא ינבלו את פיהם בנוכחות נעמי, זו הייתה משימה קדושה. כולם חוץ מג'ורג'.
כאשר הפגוש של המוסטנג נגע קלות בפגוש האחורי של הפיאט ספורט הפתוחה של מרלין, הבטנו רגע קטן ומלנכולי בבית החשוך שחצרו גבלה בחצר של מרלין וג'ורג'. זה היה הבית של ג'ון פוגרטי, המייסד והרוח החיה של קרידנס קלירווטר רבייבל, להקת רוק נהדרת בשנות ה־60 שלא דנים בה מספיק. מתישהו בשנות ה־70 נדמו קולו והגיטרה של פוגרטי והוא קנה בית למשפחתו בגבעות ברקלי.
לילה אחד התגלגל ג'ורג' שיכור מהערסל על מרפסת השיזוף והתעורר עם הנג־אובר כמו פטישים על הדשא. כשפקח את עיניו ראה את פרצופו של פוגרטי מביט בו בעניין אנתרופולוגי. מאז הם הפכו ידידים. כל ארוחת ערב חגיגית אצל המרלינים, הרמנו כוסית של זינפנדל (RIDGE, הזינפנדל הטוב ביותר כבר אז עלה 7 דולר לבקבוק במרתף האוכל של "מייסיז" ביוניון סקוור בסן פרנסיסקו) סגול וסמיך ונשאנו תפילה חרישית ליום שבו ירים פוגרטי שוב את הגיטרה וישיר.
אחרי שקרידנס התפרקה, הוא נקלע לסכסוך דמים ארוך על זכויות היוצרים של שיריו עם סול זאנץ, שהיה בעל הבית של חברת ההפקה פנטסי. זה ארך שנים.
כשיצאנו מהמכונית, התכופפה נעמי אל המושב האחורי והוציאה ממנו את הגיטרה האקוסטית שלי. אותם ימים הייתה הגיטרה אצלי על תנאי; גיטרה מרטין, כנראה מתחילת המאה לפי המודל שהייתה שייכת לאמה של נעמי, שלא הייתה אז אשתי.
נאמר על הגיטרה שעברה את המשבר הכלכלי הגדול בידי אנשים טובים. את המספר הסידורי שלה בתוך תיבת התהודה שייף מישהו, שזאת הדרך היחידה לתארך את הגיטרה בדיוק. התאפקתי מלספר שוודי גאטרי ניגן בה או לדבלי. המרטין הייתה הנדוניה של נעמי אם וכאשר נתחתן. האמת שהייתי מוכן להתחתן גם עם הגיבן מנוטרדאם אם לאמו הייתה מרטין. למזלי באה הגיטרה עם אישה שאהבתי והייתה איתי רוב חיי.
לא היה לי מושג מדוע הביאה נעמי, שלא ניגנה, גיטרה לארוחת ערב אצל מרלין וג'ורג'. חשבתי שזו מחמאה לי, אף על פי שידעתי לנגן כמה שירים אלמנטריים של דילן, את "סוסי פרא" של הסטונס וכמה קט סטיבנס. יש לי זיכרון עמום שנמצאו לו כמה חיזוקים, ממסיבת הסיום של הטירונות במחנה 80 שבה ניגנו ארבעה מאיתנו גרסה מזעזעת במיוחד ל"מרי הגאה" של קרידנס.
אני זוכר את קוגי על תופים, הדי ואני על גיטרות ואנשים רוקדים. יכול להיות שניגנו שיר נוסף. לא בטוח. עד אותו ערב לא היה עולה על הדעת להוציא את המרטין מהבית. נעמי גילתה לי שמרלין וג'ורג' הזמינו את הפוגרטים לאכול לובסטרים. היא אמרה משהו בנוסח "בוא ננסה להשפיע על ההיסטוריה
אשתו היפה של פוגרטי שתקה כל הערב. היא הייתה יפה במובן מלאכי, שקופה ושבירה כמו חרסינה. שתינו זינפנדל שג'ורג' דרך את הענבים שלו במו כפות רגליו הוואספיות ויישן בחביות עץ אלון גדולות במרתף; אכלנו אספרגוס מאודה עם ויניגרט קליל; לחמניות גדולות וחמות עם חמאה אירית צהובה; מהמטבח החדש עלה ריח חזק של אוקיינוס. הלובסטרים לא בכו כשזרקו אותם לסיר מים רותחים והם הוגשו לשולחן שלמים עם מפצחי לובסטרים וחמאה מזוקקת.
ענדנו סינרים כמקובל. פוגרטי, עם לחיים שקועות, עיניים עמוקות וחיוך עצוב, השקיע עצמו בלובסטרים וטבל את בשרם הלבן בחמאה ולא אמר מילה שעה שג'ורג' ייעץ לנו איך ואיפה להשקיע את כספנו. אז לא ידעתי עדיין מה זה אינסייד טריידינג.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי לובסטרים שבבוקר צדו אותם בסירות דיג מול חוף סטונינגטון הנמצאת כעת 20 דקות נסיעה ממני. אכלתי אותם בחברת גיבור נעוריי. אני לא מגזים כשאני אומר ש"מי יעצור את הגשם", "Fortunate Son" ואחרים הם מהשירים האהובים עליי. כל משך הארוחה, כמו מטען נפץ שחוטיו גלויים, הייתה המרטין מונחת בנרתיק השחור שלה על שולחן הקפה בחדר המגורים הסמוך. היא הייתה מונחת כך שכל פעם שפוגרטי הרים את עיניו מהלובסטר - הוא ראה אותה.
ג'ורג' המשיך למזוג את הזינפנדל הסגול שלו, ומרלין הציתה מחבת נחושת ובה משהו עם תפוחים וקלבדוס. מזווית העין התרשמתי שהמזימה של נעמי עובדת. פוגרטי החל נע באי־נוחות בכיסאו כשהגיטרה תקועה מול עיניו. היו לו עשרות גיטרות בסטודיו בביתו, אבל מבחינתו זה היה לחץ פיזי מתון או משהו דומה. אני רק יכול לנחש מה חשב.
במנה האחרונה טרם שלהבת הפלמבה דעכה, קם פוגרטי מכיסאו, הוציא את המרטין מהנרתיק והחל ללטף את העץ המצולק. במרטין היו מיתרי מתכת חדשים, ומי שלא ניגן כמה שנים נפצע מהם כבר בדקות הראשונות. פוגרטי אחז את צווארה הדק של המרטין ומהמקום שישבתי בו ראיתי שכריות אצבעותיו היו קשות, כמו של מי שמעולם לא חדל לנגן. כל מה שקשור במרטין מעורר את העניין שלי.
רק לאחרונה שמעתי את רובי רוברטסון מסביר את השורה הראשונה של "The Weight", השיר האייקוני של הלהקה מהאלבום הראשון שלה. המילים הראשונות הן "I walked into Nazareth". שנים תהיתי לאיזה נצרת כיוון. בתוך תיבת התהודה של המרטין מגולפים השמות Nazareth, Pennsylvania, שם העיר שבה נמצא בית החרושת של מרטין. "ראיתי את השם" אמר רוברטסון, "וכתבתי את השורה הראשונה".
נדמה היה לי שפגי, אשתו של פוגרטי, עצרה את נשימתה יותר מאחרים. היא חייתה עם שתיקתו הרועמת של מי שהיה גיבור רוק'נרול של דור שלם. להבת הפלמבה דעכה; ג'ורג' יצא להפליץ לאור הירח כפי שנהג כאשר זכר את נימוסי השולחן שלו. ג'ון פוגרטי, גיבור נעוריי, החל לפרוט על הגיטרה הניצבת על כן בחדר השינה שלי את האקורדים הראשונים של השיר שהיום אני מכיר אותו בשמו. "Put me in coach" שר פוגרטי,
"I’m ready to play, today, look at me, I can be, Centerfield". לפני 35 שנה, ב־1985, היה "Centerfield" שם השיר ושם אלבום הסולו של פוגרטי שבו סגר גם את החשבון שהיה לו עם סול זאנץ.
זה הסיפור שלי על הלילה שבו גרמה נעמי לג'ון פוגרטי לשיר. זמן רב עבר עד שהרמתי את המרטין. שאבתי הנאה רבה מהעובדה שפוגרטי היה האחרון שניגן בה. הוא אחד מגיבורי הגיטרה הגדולים.
שנים רבות לאחר מכן גילו הקליינטים של ג'ורג' שהוא הונה אותם והפסיד את כספם. זה החל באיומים טלפוניים ונגמר בלילה שבו נפלו צמיגי המרצדס שלו כאשר נהג על גשר המפרץ כי מישהו שחרר את הברגים. זמן קצר לאחר מכן מת ג'ורג' מהתקף לב. מרלין נותרה ללא כסף ובית ונאלצה להגר למדינה מסבירת פנים באירופה, אף שלא ידעה דבר. נעמי ואני התגרשנו. למרות כל זאת, הסיפור חמוץ־מתוק בעיניי. משהו בדבר החלום ושברו. או אולי החטא ועונשו.