קשה להיות אזרח ישראלי בימים שבהם הציבור איבד כל אמון במערכת השלטונית, וקשה במיוחד להיות אזרח חילוני ולא לצאת מדעתך. הרבה אנרגיית כעס מתבזבזת על הספּר של שרה נתניהו והצעקות של תא"ל במיל' אמיר השכל, אבל ככל שמתפרסמים נתונים רבים יותר מתבהרת התמונה הגדולה, ואדם צריך להיות אדוק מאוד באמונתו (הדתית או הפוליטית) כדי לא לראות אותה.
מחצית מהנדבקים במערכת החינוך, שהייתה גורם מרכזי לקפיצה בתחלואה, הם חרדים. שיעור הנפטרים מקורונה במגזר הוא 12%, דומה לשיעורם באוכלוסייה, אך מכיוון שמדובר באוכלוסייה צעירה בשל המשפחות ברוכות הילדים, מדובר בשיעור תמותה של פי שלושה מהצפוי. כך גם שיעור החולים הקריטיים והמאושפזים.
החרדים מעולם לא היו מנותקים מהמדינה ומחוקיה באופן גלוי ובוטה יותר (ותמיד חשוב לסייג ולומר - ממש לא כולם). מצד אחד, כבר מזמן התרגלנו שחוק הגיוס הוא מונח ספרותי שלעולם לא יתממש, שמערך החינוך החרדי מכין מאות אלפי ילדים לחיים של לימוד תורה וקצבאות במקום עבודה ופרנסה, ושידם של העסקנים החרדים מחזיקה בבטחה את ברז ועדת הכספים.
מצד שני, האמת אף פעם לא הוטחה בפרצופנו באופן אלים כל כך. סיכם זאת היטב מנהל בית החולים מעייני הישועה בבני ברק: "לא היה מעולם קהל שלם שפורק עול בצורה כזו והורג אנשים, שהתחנך לקבל הכל בלי לתת כלום". עם ישראל יושב בסגר בגלל המגזר החרדי, ועוד רוצים שנאמין שמדובר בערבות הדדית.
עסקים קטנים ששרדו איכשהו את הגל הראשון, חטפו עוד מכה אנושה. סף הלחץ עולה ואיתו שיעור האלימות ברחוב ובבית. הסגר עובד, תודה לאל, ושיעור החיוביים הארצי ירד סוף־סוף מ־10%. אבל כבר לפני שבוע פרסם מכון ויצמן ששיעור החיוביים במגזר החרדי עומד על 23%, בעוד במגזר הערבי ובאוכלוסייה הכללית הוא עמד על 8% בלבד. עדיין - היחידים שמפירים הנחיות שלא בהיחבא אלא מתוך אידיאולוגיה שמגובה על ידי רבנים, הם בני קהילות חרדיות מסוימות שהתרגלו לינוק מהמדינה תקציבים בלתי מוגבלים. זהו המצב, והוא לא ישתנה גם אם גילה גמליאל, מפירת ההנחיות התורנית, תהיה השעירה לעזאזל שתיזרק מתחת לגלגלי האוטובוס ותתפטר.
חירום – הפעם באמת
כולנו יודעים שאי אפשר להאמין לסקרים, ובטח שלא לבנות על כך שתוצאותיהם המרגשות לא ייעלמו כלעומת שבאו. אז מהי המשמעות האמיתית של הסקר שפורסם השבוע, שלפיו הליכוד יורדת ל־26 מנדטים ובנט מגיע ל־23? שאלה טובה.
הליכוד מאבדת אמון, והטקטיקה הפרגמטית של בנט בהחלט עובדת, וככל שבנט מתחזק המניע של הליכוד ללכת שוב לבחירות נחלש, אבל זה לא אומר שבנימין נתניהו לא יפרק את הממשלה בדצמבר. הקורונה תחכה, וסעיף הפירוק יהיה התקציב, שכידוע - אף אחד בכלל לא עובד עליו. בנט לכאורה מצטייר כחלופה האפשרית היחידה על המפה הפוליטית, אבל הסברה באופוזיציה היא אחרת. התיאוריה היא שלמרות העמדת הפנים שהם יריבים, מאחורי הקלעים נתניהו סגור עם בנט על שיתוף פעולה, ובונה על כך שיחד עם החרדים השניים יגיעו ל־63 או 64 מנדטים ללא אביגדור ליברמן, ועם חופן קולות מרכז־שמאל נאיביים.
הרציונל לתיאוריה הוא שכדי להקים ממשלה נתניהו זקוק לקולות מהמרכז שלעולם לא יצביעו לו, ומנגד בנט חולם כבר שנים להשתלב בליכוד - ולכן יש פה איזו קומבינה. אומנם קומבינת גניבת קולות שעוד תגרום למצביעי כחול לבן ז"ל להתגעגע לזובור של בני גנץ, ולעצמאים להתגעגע לספין השולמנים, ובכל זאת. קשה לומר שהסברה הזו לחלוטין לא מציאותית.
מזימותיו של נתניהו להשתלט בדרך זו או אחרת על הממשלה, בין שבסבב בחירות מספר 2 או 3 או 4 או 5 ובין שבהסכמי רוטציה מרחיקי לכת שאין לו שום כוונה לממש, והכל כדי להשיג לעצמו חוק צרפתי, איטלקי או בוכרי - לא ייגמרו. זה האיש, זו מטרתו, ולזכותו ייאמר שלא משנה כמה כאוס יתחולל מסביב - הוא ממוקד בהחלטתו.
בנט, לעומתו, כבר כיכב בעבר בסקרים ונמחץ מתחת לאחוז החסימה במציאות, ועדיין חלה עליו חובת ההוכחה לעצמאות מנהיגותית אמיתית. השאלה, אם כן, אינה מהי מזימתו הנוכחית של נתניהו, אלא מהי מזימתם של האחרים. מדוע הם חוזרים על אותם מעשים ואינם רוקחים תוכנית אלטרנטיבית חדשה, שתציל את המדינה מעוד קומבינה רקובה שהחברה הישראלית כבר לא מסוגלת להחזיק על גבה?
יאיר לפיד יגיש הצעת אי־אמון קונסטרוקטיבי בשבוע הבא, אבל היא לא תהיה קונסטרוקטיבית אם היא לא תעבור. כרגע אין לה מספיק אצבעות, אף שבמסגרתה אמורים שרי כחול לבן להישאר בתפקידם ובנט אמור להתמנות בה ל"שר הקורונה". ליברמן אומר שההצעה היא תרגיל יחצני, אבל לא ברור מהו הפתרון הנכון בעיניו. צבי האוזר ויועז הנדל מאיימים שאם לא תהיה ממשלה ממלכתית שדואגת לאזרחים ומעבירה תקציב, יהיו בחירות. אבל באיזה עולם קיים תסריט שהממשלה הזו דואגת לאזרחים ומתנהלת בממלכתיות? במילים אחרות: לא יהיה פתרון אמיתי כל עוד כל פלג ידבק בכל העקרונות הישנים שלו.
אם רוצים להחזיר שפיות למדינה, כל השפויים ייאלצו לוותר, וזה כולל את הבכירים השפויים בליכוד. הם ייאלצו להצטרף לאי־האמון הקונסטרוקטיבי ולקבל תפקידי שרים בכירים אחרי שטואטאו לשוליים לטובת מלחכי הפנכה. האוזר והנדל ייאלצו להבין שהדרך שבה בחרו אינה מחזיקה מים, ולכן אין ברירה אלא למצוא את הדרך לשתף פעולה עם לפיד. לפיד ייאלץ להגיש אי־אמון קונסטרוקטיבי שבו הוא אינו ראש הממשלה, ובנט ואיילת שקד ייאלצו למצוא פתרון כלשהו לבצלאל סמוטריץ', מתוך הבנה שהדרך היחידה שלהם לממש את הסקרים המחמיאים ואת התמיכה הציבורית, היא שבנט יהפוך עכשיו לראש ממשלה.
רוצים חירום קורונה? אז יאללה, אבל הפעם באמת. עם חתימה של 61 ח"כים, ממשלה פרגמטית בראשות בנט למשך שנה, ובהנחה שיצליח במשימתו, בעוד שנה נלך לבחירות במציאות שונה. אבל כדי להתמודד עם הקורונה אין ברירה אלא לנטרל את השפעות משפט נתניהו ולשבור את הפרדיגמה החרדית, לא באלימות ובשנאה אלא בדרך חדשה שתחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד מערכת בחירות שתגזול מיליארדים מהעסקים הקטנים ומהעניים, שתזרים עוד רפש תעמולתי, ושתהתל שוב בחלק מהאזרחים כדי לייצר עוד קומבינה.
אומרים שפוליטיקה היא אומנות האפשר. אי־האמון הקונסטרוקטיבי היחיד האפשרי הוא שבראשות הממשלה האלטרנטיבית יעמוד בנט, וזה ידרוש פשרות כבדות מכולם. האפשרות השנייה מצטיירת כחלום בלהות קשה. כך שהשאלה היא מה המחנה נטול הרועה שרואה בחרדה את התמונה האמיתית, מוכן לעשות כדי שהאפשרות הרעה הזו לא תקרה.