מיום שהחלו ההגבלות, לפני חצי שנה לערך, אנחנו, ברחוב שבו אני גר, עושים מאמץ גדול לשמור עליהן בקפדנות. כך, לדוגמה, זה כחצי שנה שלא ראינו את בית הכנסת מבפנים. התפללנו בגשם. התפללנו בשמש. במשך כמה חודשים אפילו ויתרנו על קריאת התורה, משום החשש שספר תורה, שיעבור בין המניינים, יעביר איתו את הנגיף מבעל קורא אחד לשני. זה מוזר, זה קשה, זה בלתי נתפס, זה לא דומה לשום דבר שעליו גדלנו, אבל שילוב של הוראות הממלכה, עם הרצון לשמור על נפשנו, על נפש היקרים לנו, ועל נפשות האנשים שאיתם אנחנו באים במגע ביומיום, הכתיבו את הכללים החדשים.
המניין שלנו, בגינת הרחוב, גם כשהוא עמוס, אוסף אליו כ־30־40 איש. כולם, עד האחרון, עם מסכות. כולם במרווחים גדולים, הרבה מעבר לנדרש. אלה מימין למגלשה, אלה משמאלה, אלה מאחור, מתחת לעצים. בואו נגיד שבמרחקים שמפרידים בינינו, גם אם כל המניין שלי יידבק חס וחלילה בקורונה, יש סיכוי טוב שמשרד הבריאות יפטור אותי מחובת בידוד.
ביום שישי האחרון, רגע אחרי כניסת השבת והחג, עם היציאה החוצה בחולצה לבנה, נפתח אצלנו ברחוב דיון מפולפל על אודות מספר המתפללים המותר, נכון לגזירות העכשוויות. היו שטענו שהתקנות מאפשרות להמשיך לכולנו להתפלל בגינה הציבורית, בריחוק קפסולרי, כמו ביום הכיפורים. היו שגרסו שההגבלות הוחמרו, מספר המתפללים ירד, ואין לנו ברירה אלה לחזור למנהגי הסגר הראשון, ולהתפלל כך שכל אחד עומד בחצר ביתו. אם הייתם מבינים איך נראה הרחוב שלי, הייתם מתגלגלים מצחוק על הדיון הזה. שתי האפשרויות היו משאירות אותנו במרחק ראוי בין זה לזה. בגרסה אחת היינו עם 15 מתפללים. בגרסה האחרת, עם 30.
במוצאי שבת, כמו בכל מוצאי שבת בחודשים האחרונים, התיישבתי על הספה, לחצתי על הכפתור בשלט, ומצאתי את עצמי צופה, נדהם, בארץ אחרת. ארץ להד"ם. ארץ שיש בה הפגנות רבות משתתפים, ואין בה סגר, ואין בה ריחוק חברתי, ואין בה קפסולות, ואין בה צורך לשמור על תקנות שמיועדות לסתם אנשים, שחיים בארץ שהמגיפה מכה בה. התקנות שהתקבלו ביחס להפגנות קובעות שלמפגינים אסור להתרחק יותר מאלף מטר מביתם, שמותר להם לעמוד רק בקפסולות של 20 אנשים, שבכל קפסולה יישמר מרחק של שני מטרים בין מפגין למפגין, ושמרחק נוסף יישמר בין קפסולה לקפסולה. שום דבר מזה לא היה בהפגנות שריצדו לי על המסך במוצאי השבת האחרונה.
החופש להפגין
אומר לכם את האמת, נמאסו עליי כל הניסיונות למכור את החבורה פורעת החוק הזו כקבוצה איכותית של אנשים מסורים שעושים מה שהם עושים רק משום שאכפת להם. גם מי שמתפללים בבתי הכנסת וגם מי שלומדים תורה בבתי מדרש סגורים, הם אנשים שאכפת להם. אכפת להם מדברים אחרים. ועדיין, למרות זאת, אנחנו מתייחסים אליהם כאל מי שקודחים חור בתחתית הספינה של כולנו. אם יש כללים של אסור ומותר, שיחולו על כולם. ואם גורם מקצועי קבע שהתקהלות צפופה, גם באוויר הפתוח, היא עניין מסוכן, אז היא עניין מסוכן לכולם.
רק כדי להבהיר, ההקפדה שלי על הכללים לא קשורה במה שקורה בבלפור או בכיכר הבימה. אמשיך להקפיד, גם אם ההפקרות בהפגנות תימשך. ועדיין, כל עוד אני נותן את חלקי למאמץ של כולנו להישאר בריאים, ומקריב בדרך עניינים שחשובים לי, אני לא מוכן שתהיה קבוצה שתהיה משוחררת מכל זה. אם מדינה שלמה נדרשת להסתער כדי להגיע אל הארץ המובטחת של החיים והבריאות, לא יעלה על הדעת שתהיה קבוצה אחת שמרשה לעצמה לשבת בצד, להמשיך להתנהג כרגיל, ולקוות שתישאר בריאה כשהיא מגיעה מחר לעבודה, רק בזכות ההקפדה של כל האנשים האחראים שסובבים אותה.
אז כן, אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה בכל מה שנוגע למידת העיסוק המופלגת שלו בסוגיית ההפגנות, אבל ביקורת דומה ראוי להפנות גם אל הצדדים האחרים. כל הצדדים האחרים. החל מהתקשורת, שאליה עוד נגיע בהמשך, וכלה בכחול לבן, שהיקף העיסוק שלה בעניין זכותם של המפגינים להפגין לא נופל מזה של נתניהו, עד כדי כך שהוא נראה כרגע כמו המצע האידיאולוגי היחיד שמחבר את המפלגה הזו.
פשוט לא ייאמן איך מכל הערכים שעליהם גדלנו כאן כולנו, ולפעמים מדובר בערכים שונים של קבוצות שונות, נשארנו עם ערך אחד בלבד. החופש להפגין. ערך אחד ויחיד שאין לגעת בו, ואין לפגוע בו, יהיה מה שיהיה. עזבו רגע את התפילות ואת בתי הכנסת, שעליהם דיברנו קודם לכן. מה צריך לחשוב לעצמו בעל דוכן פלאפל, שהממשלה סגרה לו את העסק - אף שהוא עובד בו רק עם אשתו, אף שהוא פועל באוויר הפתוח, אף שאין אצלו התקהלויות - ואין לו איך לגמור את החודש, והוא רואה בטלוויזיה אלפים שכלום מהכללים שחלים עליו, לא חלים עליהם?
"אם מאשרים הפגנות קטנות, יש לאשר גם לעסקים קטנים לפעול", כתב השבוע, בצדק, סמי פרץ מ"דה מרקר". אבל זהו, שזה לא קורה. הפגנות מאשרים, עסקים קטנים לא מאשרים. הגיע הזמן להבין שחופש המחאה הוא ערך, אבל הוא לא הערך היחיד. גם התפילה שלי היא ערך. גם הפרנסה של השכן שלי היא ערך. גם הבריאות של הציבור היא ערך.
הם לא רואים
לתקשורת יש תפקיד משמעותי בימים קשים שכאלה. אנחנו מסבירים לציבור עד כמה חשוב לשמור על הכללים, אנחנו לוכדים כל איש ציבור שמחפף, אנחנו נותנים בראש לחברה החרדית, ובצדק, על ההתנהגות הבלתי מתקבלת על הדעת של חלקים גדולים ממנה. החרדים מציגים בפני החברה הישראלית, שנסגרת בביתה, מופע מכאיב של הפקרות, של צפצוף על הזולת ושל חוסר אכפתיות מהסביבה, וכל אזרח שמקבל על עצמו להקפיד על גזירות מערכת הבריאות, רשאי להתפוצץ מול התופעה הזו.
אז למה אנחנו יודעים לבקר את מי שראוי לביקורת, אבל מתעקשים לעצום עיניים מול אלפי המפגינים, כאילו כל העניינים האלה לא קשורים בהם ולא נוגעים אליהם? פשוט מאוד. משום שהמיינסטרים התקשורתי מזדהה איתם. מול עיניו של המיינסטרים הזה ניצבת חבורה של אנשים שמפירים את ההנחיות על בסיס קבוע, לפני הסגר ותוך כדי הסגר, ואין בתקשורת מי שמוכן לעמוד מולה בקול גדול ולהעמיד אותה במקומה. עם יד על הלב, כמה פעמים שמעתם את אנשי המחאה, שצברו בחודשים האחרונים אלפי שעות שידור וראיונות, נדרשים להסביר למה הם עוברים על החוק? זה לא קורה, כי יש בכלי התקשורת הנחת יסוד הקובעת שמותר להם. שהדמוקרטיה לצדם. יש לנו עניין עם פרח מוגן, שלתקשורת אין רצון לגעת בו.
התנהגות התקשורת העקומה הזו היא בושה וחרפה בימים של שגרה, והיא הפקרות תברואתית בימים של מגפה. שהרי איך אפשר להתייחס ברצינות למשחקים המצחיקים של הכתבים, שעושים הצגה ומסירים את המסיכה רק כשהשידור עובר אליהם, כדי לעשות פוזה של מי שמקפידים, כשדקה אחר כך הם מעבירים בשידורים חיים הפגנות של מאות ואלפים שלא שמים על התקנות, ולא שואלים אותם רבע שאלה על זה? איך אפשר להתייחס ברצינות לתקשורת שמתנהגת כבר כמה חודשים כאילו יש התקהלויות טובות ויש התקהלויות רעות, יש התקהלויות בריאות ויש התקהלויות מסוכנות?
כולנו נזעקנו השבוע, ובצדק, מתמונות האלפים שהגיעו לבית העלמין באשדוד, כדי ללוות למנוחת עולמים את האדמו"ר מפיטסבורג. אבל תסבירו לי למה לוויה באוויר הפתוח של אשדוד זה אסור, והפגנה באוויר הפתוח של תל אביב זה מותר? למה החרדים, גם כשהם משתתפים באירוע שמתקיים תחת כיפת השמיים, נתפסים כמו ערימת פרחחים, שלא סופרים את החוק, והמפגינים בתל אביב, באותם תנאים בדיוק, נתפסים כמי שנלחמים על הדמוקרטיה?
כמה אפשר עוד לסבול אנשים צבועים, כמו זהבה גלאון, שקראה להמונים להגיע להפגין נגד נתניהו בבלפור, והשבוע צייצה בטוויטר שאותו נתניהו צריך להתפטר, בין השאר "בגלל התמונות שאנחנו רואים מההלוויה באשדוד".
אני קורא את מה שכותבים ואומרים המפגינים ותומכיהם, ואני מתרשם שבחלק גדול מהמקרים מדובר באנשים טובים שפשוט איבדו את היכולת להבחין מה קורה סביבם. כך, לדוגמה, צייץ השבוע הבמאי דורון צברי, בעקבות הלוויה באשדוד: "הציווי התנ"כי תמיד רלוונטי: וחוק אחד יהיה לכם. כשאין חוק אחד לכולם, אלא חוק אחד לקבוצת מיוחסים וחוק אחר לכל השאר, אין חוק". אני חותם על כל מילה של צברי, אבל האירוניה הגדולה היא שכאשר צברי, שתומך בהפגנות בכל כוחו, מדבר על מיוחסים, הוא מתכוון לחרדים שהיו בלוויה. הוא, ורבים מחבריו, פשוט לא רואים. הם לא רואים איך מה שלכולם אסור, רק למפגינים מותר. איך החרדים באשדוד והמפגינים בתל אביב עוברים על אותם כללים, אלה מוצגים כמיוחסים, ואלה, הוא אפילו לא מבין מה הבעיה איתם.
גבולות ההיגיון
לפני חמישה שבועות, כשאנחנו כבר בעיצומה של תחלואה מטורפת, כשהמספרים טסים למעלה, וכשאנחנו מסיימים חודש שבו עלה מספר החולים הקשים בכ־30%, אישר קבינט הקורונה את פתיחתם של אולמות התרבות. האישור הזה ניתן במגבלות, בהתאם למתווה מסובך, עם מסכות, עם 100 אנשים לכל היותר שייכנסו מכל כניסה, ועם מקסימום של 1,000 אנשים להופעה. נדמה לי שבסופו של דבר המתווה הזה לא זכה לצאת אל הפועל, אבל אני מזכיר אותו רק משום שאני זוכר את הדיווחים שתיארו כיצד שר התרבות בירך על ההחלטה, וכיצד מנהלי התאטראות הביעו את התרגשותם, ובעיקר כיצד לאיש זה לא נשמע בלתי הגיוני. איך נהוג לומר אצלנו? "אומנות, או נמות".
כבר למחרת בבוקר, כשראיינתי מוזיקאי שהיה אמור להופיע לראשונה אחרי תקופה ארוכה בפני קהל, בתוך אולם, חשבתי שמשהו פה לא נורמלי. שבמצב תחלואה כזה, להכניס מאות אנשים לאולם סגור, זה טירוף. למה קולות ספקניים כאלה לא כל כך נשמעו? כי בשיח הציבורי שלנו, פתיחה של היכל תרבות נשמעת הגיונית, ופתיחה של בית כנסת נשמעת כמו עניין לאנשים שאיבדו את שיקול הדעת.
אבהיר שוב. אני נגד פתיחת בתי כנסת, בנסיבות הללו. אני גם נגד פתיחת מוסדות תרבות. אז מה אני מבקש לומר? שכל מי שהצגה בתאטרון נראית לו עניין נצרך שבלעדיו קשה לחיות, שיזכור שיש כאלה שחשים כך בדיוק בבית הכנסת. שכל מי שהפגנה של 3,000 איש נשמעת לו עניין סביר, שיזכור שאני מתפלל באוויר הפתוח, בגינת הרחוב, עם 20 איש, רק משום שהמדינה לא מרשה לי יותר.
פשוט די
לו שאלו אותי המפגינים לדעתי, הייתי אומר להם ש־1,000 הפגנות של 20 אנשים יותר אפקטיביות מהפגנה אחת של 20 אלף. מכיוון שהם לא שאלו אותי, אומר רק זאת: השבוע הודיעו אנשי הדגלים השחורים שבמקום ההפגנה הקבועה בבלפור, תתקיימנה 1,087 הפגנות קטנות ב־1,087 מוקדים בכל רחבי הארץ. אין לי מושג מאיפה הגיע המספר הזה, אבל אני אזרום איתו. 1,087 הפגנות שמתאפשרות בו־זמנית, מדן ועד אילת, אינן חורבן הדמוקרטיה, ואינן מודל לממשלה סותמת פיות. כן, להפגין עם מספר מצומצם של אנשים בנקודה ספציפית, זו בהחלט מגבלה, אבל בתקופה שבה כולנו מוגבלים, זו מגבלה שאפשר לחיות איתה.
ובהזדמנות הזו, אולי כדאי להציע הן לממשלת ישראל והן ליועץ המשפטי לממשלה, להפסיק לעסוק בסוגיית ההפגנות. שיכריזו שלנוכח המצב, לתקופה קצרה ומוגבלת, מותרות התקהלויות של עד 20 אנשים באוויר הפתוח, עם מסכה, עם רווחים, ושכל אחד יעשה בהיתר הזה מה שבא לו. הפגנה, תפילה או סדנת ויפאסנה. די עם הפריבילגים, די עם הפריבילגיות.