אין ספק כלל שהסגר הכללי שהוטל על הציבור הוא בסך הכל המלצה בלתי מחייבת לפריבילגים, שעושים מה בראש שלהם. אשת ראש הממשלה מזמינה ספר לבית המלוכה בבלפור, לא בפעם הראשונה מאז תחילת הסגרים, וגם הספר שלה הוא פריבילג, כי שאר הספרים בישראל אינם רשאים לעבוד. על הגברת מיותר להכביר מילים. היא הרי משוכנעת שהיא ובעלה הם מתנת האל לאנושות.
גם רשב"כ, נדב ארגמן, האיש שהארגון שלו "מנטר" תנועת אזרחים בישראל, חי בתחושה שמגיע לו הכל. אז הוא אירח קצת בני משפחה וחברים בסוכה בערב החג. למה לא בעצם? הוא מפקד של בחורינו המצוינים? בטח שכן. הגדילה לעשות גילה גמליאל, שנוסף לעבירה על תקנות הסגר שיקרה לכל העולם ואשתו, אבל בעיקר לחוקרים של משרד הבריאות. ההתנהגות של חבריה באגם הדרעק ומחוצה לו באמת מקוממת. במקום להוקיע את דרכה, הם מתארים אותה כקורבן של השמאל האנרכיסטי.
וגם מיקי לוי, ניצב בדימוס, החליט עצמונית להידבק בטפשת נפוצה ולבלות את החג עם בני משפחה.
היו עוד לא מעט מאגם הדרעק, בטח מהשלטון המושחת והמסואב, שעשו מה שהם רוצים - הם טרם נתפסו. אבל לא לעולם חוסן, הם ייתפסו. או אז הם יתנדבו לשלם קנס מהשכר שהם מקבלים מהקופה הציבורית. אז תודה, באמת תודה על הנדיבות. אבל את הצעירים - אלה שאינם פריבילגים החיים על הקופה הציבורית כמו המתנחלים והחרדים - השלטון המסואב על מרכיביו האנושיים איבד כבר מזמן. אין להם מה להפסיד.
רובם אינם עובדים, כי אין להם היכן לעבוד. הם מתקיימים בצמצום, אבל עדיין זוכרים טיפונת לימודי היסטוריה. הפגנות הן הנשק היחיד של ציבור שמאס בשלטון שרודה בו, והמציאות ההזויה ברשתות החברתיות שלפיה מאכערים מטעם טוענים ששלטון מחליפים רק בקלפי היא הזיה. הצעירים לא רוצים לשלוט במקום ביבי או במקום הימין הפשיסטי, הם רק מתעבים את השלטון הנוכחי על כל מרכיבי הגועליציה. המציאות שלפיה מאכערים להשכיר, כמו אלה שנמצאים בסביבתו של נתניהו והיו עוזרי פקיד בדו"צ, מגדירים אותם כאנרכיסטים, לא מזיזה להם. הם לא יודעים על קיום המאכערים - שאלתי כמה מהם. הם לא היו בדו"צ, גם לא בגללי צה"ל, רובם טחנו קווים כלוחמים, יש בהם גם הרבה מאוד קצינים ומפקדים קרביים, אז ביבי ולהקת הטפשת הנפוצה במפלגתו מצטטים מסרים וספינים.
אגב, בין המפגינים בשטח יש לא מעט מצביעי ימין לדבריהם, ואם לא מאמינים להם, אז מבחינתם לא קרה כלום. הם לא מחפשים הערצה מביבי, הם רק רוצים אופק ועתיד אחר, שונה.
# # #
בשבת האחרונה יצאתי להפגנות בתל אביב כדי להבין למה זה קורה. מדוע צעירים וצעירות לא חוששים להתעמת עם החוק. כאשר היו הפגנות בגוש קטיף, הציבור הימני ובעיקר הדתי־לאומי קידש את המושג, ודרש משאל עם. אז לא אמרו שאת השלטון של אריק שרון מחליפים רק בקלפי. אם צביעות הייתה מגיפה, 50% מאוכלוסיית ישראל הייתה מתפגרת. היום הימין נגד הפגנות בנימוק של תחלואה, שטרם הוכחה, או כמו שטוען מיקי זוהר, יו"ר הגועליציה: "ההפגנות גורמות למשבר מורלי בציבור, וגורמות במישרין להגברת התחלואה". אין, אלברט איינשטיין היה מתגאה בו.
אבל הפחד בימין מדבר, החשש להפסיד את המושב מעור הצבי באגם הדרעק, עם החיים הנעימים והשכר המפנק על כמה עשרות ימי עבודה בשנה שהוא מספק ליושבים בו. כל 105 דיירי אגם הדרעק מהמפלגות היהודיות רשאים לבקש מרשם לקלונקס. כולם, אבל כולם, שנואים על המפגינים. כן, גם המפלגות החרדיות, גם הפשיסטיות והגזעניות. אולי יהיה כאן סדר חדש.
ב־17:30 בערך החלה ההפגנה הראשונה בגשר ההלכה. מצפייה ומעקב אחרי הכרוז, הבנתי מיד שהבחור מדקלם טקסטים קצרים שנשלחו לו ממארגני המחאה. אז בסדר, לא כולם נולדו עם כישרון רטורי.
נכחו שם כמה מאות בני אדם מהסביבה, אולי יותר, לא ספרתי, כולל טף עם דגלונים קטנטנים שחורים. היה מצ'עמם. הגיעו שלוש ניידות. השוטרים צפו במפגינים, המפגינים בשוטרים, אבל זה לא קהל שדורש יס"מ וסוסים. כששוטרת כרזה שזאת הפגנה בלתי חוקית, רוב הג'מעה שם רק נאנחה ופעתה שאין דבר כזה הפגנה בלתי חוקית. הכרוז הקריא את זה במגפון, וכולם הנהנו. אוקצור, מיציתי.
הלאה לכיכר דיזנגוף. שם כבר היו כמה כרוזים וכרוזות שפעלו באותו נוהל. פגשתי חברים וחברות בגילי שבאו לעשות קצת דמוקרטיה. ישבו על מושבי הבטון בכיכר וציפו לבאות.
הגיע כוח שיטור. השוטרים כרזו למפגינים שאסור לרדת לכביש, מי שיירד ייעצר. הסדר נשמר. המפגינים החלו לקלל שוטרים ושוטרות, שלא הגיבו, רק דאגו לחבישת מסכות של הנוכחים. הקללות המשיכו, כולל בקשות "תורידו את המדים, ותצטרפו אלינו". זה קצת עצבן אותי. ביקשתי מהכרוזה את המגפון כדי לדבר לקהל, להפסיק את הפארסה הזאת. "רבותיי, ערב טוב. למה אתם מקללים את השוטרים?", פתחתי, "הם סובלים בדיוק כמונו, והם לא מטרת ההפגנה הזאת. המטרות הן נתניהו וקולקציית האפסים בהנהגתו, כולל כחול לבן והמפלגות החרדיות. שוטרים אינם רשאים להפגין, ובטח שאינם רשאים לסרב פקודה. תבחרו את המטרות שלכם, תודה רבה לכם".
זזתי הצדה כדי להסיט את המסכה מהפה והאף כדי לעשן סיגריה. מפקד הכוח, קצין בדרגת רפ"ק ממוצא אתיופי, ניגש אליי ואמר בשקט, כמעט בלחישה: "תודה, השוטרים שלי צריכים את זה". נדתי בראשי בהסכמה.
אז עוד היו כמה קריאות ביניים שאני זקן וטיפש, והסכמתי בחיוך עם כולן. אפילו חייכתי לכולם, כי זה נכון. לקראת שמונה בערב תם הטקס, הבנתי שכולם בדרך לכיכר הבימה. "קוף, תבוא לשם, יהיה הרבה אקשן בהבימה. פה זה רק חימום", אמרו לי.
# # #
יצאתי לכיוון הבימה. עם חניות אני מסתדר, תמיד. כ־1,500 צעירים וצעירות כבר היו בכיכר. רובם שמרו מרחק סביר לפי התקן, כרוזה צעירה נתנה עבודה עם המגפון, עם אותם טקסטים מוכתבים. והקהל היה מבסוט אש, והאמת שגם אני. נוספו עוד מפגינים, ואז הצטרף עוד מגפון לקקפוניה. רנ"ג ותיק ומנוסה הסתובב בין המפגינים. גם הוא עם אותם טקסטים שההפגנה אינה חוקית, הוא מבקש מהנוכחים להתפזר - אם לא, כוח השיטור יפזר את ההתקהלות באמצעים שלו. זה היה דואט לא רע בכלל, הכרוזה עם הטקסטים שלה, פאוזה, ואז הוא מתחיל לדקלם.
אבל האירוע עוד היה שפוי, עם הרבה צחוקים. אף שהרנ"ג שלט באירוע, אבל אז הגיעו הפלאפלים מהפיקוד. סנ"צים ונצ"מים שהסתודדו במרפסת של קפה "נחמה" ממול לכיכר. צעירים שהתגודדו סביבי הזהירו אותי. "קוף, יש כאן ימבה סמויים. שניים ממש מאחוריך. אז אל תדליק סיגריה ואל תזיז את המסכה מהפנים, אתה תחטוף רפורט". הבטתי לאחור, ומבטי הצטלב בזה של השוטרים. אמרתי להם בחיוך: "נגמר פורים, חבר'ה. הם יודעים מי אתם". אז גם הם חייכו בתגובה.
כן, הצעירים יודעים ואני מאמין להם. זזתי לכיוון קפה "נחמה" ובהליכה הבנתי שכולם כאן כבר כלואים, כי המשטרה הציבה מחסומים לכיוון שדרות ח"ן והרחובות חשמונאים והוברמן.
פתאום נרשמה ההתעוררות הראשונה, כאשר שבעה זוגות של שוטרי יס"מ, רכובים על אופנועים מהצוות הטקטי של משטרת תל אביב, הגיעו לאזור, ברוב טקס שהעלה לי בראש תמונות שהצעירים לא מכירים, ממופעי "קיררררר המוותתתת" בגני התערוכה, בתוך הכלוב המוטורי. כן, פעם הייתה שם עיר הנוער בכל קיץ, היום זה אתר להתכנסויות פוליטיות בזויות.
הקהל, שהבין מה הולך לקרות כאן, התחיל להשתולל בקול, אבל עדיין לא נרשמה אלימות. ניגשתי ליס"מניקים שנחו ליד הקיר של תיאטרון הבימה. "מה קרה?", שאלתי את המפקד שלהם, "למה לא נתנו לרנ"ג לגמור את האירוע. עוד שעה כולם היו נופלים מהרגליים. בשביל מה הביאו אתכם להלהיט את האוויר כאן?".
הוא ביקש סיגריה, הצתי לו, והוא ענה בשקט. "זה גדול עלינו. אנחנו לא מחליטים, זה רק הפוליטיקאים. קוף, תבין, אנחנו עושים מה שאומרים לנו. מה אתה חושב, שאני נהנה לגרור ילדה לניידת, או להוריד כאפות למתלהמים שמנסים לשבור את החסימה שלנו? לא, קוף, ממש לא. גם לי יש שני ילדים בבית, שבעוד שנה־שנתיים יכולים להיות כאן. עזוב אותך, אתה ילד גדול כבר, אתה יודע איך זה עובד".
נפרדתי ממנו בברכת בריאות לכולם, וחזרתי לעמדה שלי על החומה הנמוכה ליד הקפה. הבנתי את המסר שלו, המפגינים לאו דווקא. אמיר אוחנה, השר לבט"פ והעבד של בלפור, הוא מפכ"ל המשטרה בפועל. כבר ארבעה חודשים הוא מקיים אודישנים לתפקיד המפכ"ל וקידומים בדרגות לבכירים אחרי מינוי המפכ"ל.
אף שאסור לשר להפעיל כוחות שיטור, להיות מעורב באסטרטגיה ובטקטיקה לפיזור התקהלויות, אוחנה הוא מעל החוק. וקצינים בכירים מבינים מה טוב בשבילם, כי הוא יהיה המפקד שלהם עוד מספיק זמן. וכאשר התסריט ידוע מראש, לכל המעורבים במשטרה, אין הפתעות.
ואז הגיעו הסוסים. באמת יפים וגבוהים, אם כי לא מתאימים לנוף של היכל תרבות ותיאטרון לאומי. הקריזה של המפגינים עלתה לשיאים חדשים בשטח, והאלימות של השוטרים הזכירה מראות מסרטונים מטהרן של משמרות המהפכה, לא של משטרה במדינה שהשלטון שלה מתיימר להיות דמוקרטיה, אבל תכלס פועל כשלטון של קלפטו־קרטיה ודיקטטורה.
השוטרים, יס"מ בעיקר, פירקו כל מה שזז בשורות הראשונות של המפגינים. הרנ"ג שהתפעלתי מכישוריו שעתיים לפני כן הוריד פצצה לאוזן של צעיר אזוק ששני כחולים הטיחו לכביש ברחוב הוברמן. כאשר נדמה היה שגופות זה רק עניין של זמן באנדרלמוסיה האלימה, דחפו היס"מניקים את ההמון לכיוון שדרות רוטשילד ושדרות ח"ן, בדרך לרחוב המלך ג'ורג'.
וכך למעשה נולדה ההפגנה האלימה במתחם אלנבי. כולם התקבצו לשם, פעולת הכליאה חזרה על עצמה, אבל את זה כבר ראיתי מהבית. מיציתי.
# # #
למחרת הגיעו קליפים של הפגנות אלימות בבני ברק ובירושלים. השוטרים איבדו כיוון, הטיחו ילדים בתחילת העשור השני לחייהם לכביש. נצ"מ, מפקד תחנה, הטיח ילד בן 12 על חומה, והוסיף חבטת אגרוף כאשר שניים משוטריו מרתקים את הילד לרצפת הרחוב. זה היה מראה מזעזע. אבל שוב, יש את ממ"ר דן בבני ברק, שמאוד רוצה להתקדם בסולם הדרגות, ובירושלים יש לנו את ניצב דורון ידיד, שבלפור רוצים אותו בלשכת המפכ"ל, אז הכל ברור.
גם הקטע הזה של המעצרים הוא פסיכי לגמרי. מגיעים פרקליטים בהתנדבות ומשחררים את העצורים בבית המשפט, וחוזר חלילה. הטמטום חוגג, אבל אוחנה אוהב את זה כך. הוא צריך להראות לבלפור שהוא נותן עבודה.
חולפים להם הימים, ומתברר שמשטרת ישראל ממוקדת רק בדבר אחד - ההפגנות. יחידות העילית של המשטרה מגייסות את כל העוצמה הטכנולוגית שלהן כדי לנטר מידע על כוונות מארגני המחאות. בלפור בטירוף, אוחנה עושה את המרב כדי למצוא פתרון. אני צופה אסון בנפש. אומנם אני נחשב לכסיל, ובצדק, אבל הייתי שם וראיתי את התמונות. עם המעטפת המשפטית של גונן בן יצחק, ברק חקלאי וגבי לסקי, הצעירים לא פוחדים מכלום. לא ממעצרים אלימים, לא ממכות בחדרי החקירות ובטח לא מקנסות. כל אחד שנאזק צועק לחבריו: "תעדכנו את גבי".
המסר ברור כמו כדור בדולח, המחאות מאורגנות לא פחות טוב מהמשטרה. כל צד מוכן להסלים, ומה שיהיה יהיה. מציאות כזאת חייבת להסתיים באסון, אבל בלפור לא מתרגש. המאכערים קלוגהפט, אוריך ולוק כבר מכינים את סרטוני האליבי למקרה של מוות ברחוב.
# # #
השבוע נכנס עוד משתנה לערימת הסחלה, תקציב המדינה לשנת 2021, שהאטומים מכחול לבן דורשים כתנאי לתמיכה בביבי. אנחנו נשמע על כך מחר במוקדי ההפגנות. אנחנו עוד לא בפרומו של הסרט. נכון שעלות בחירות במרץ 2021, כ־3 מיליארד דולר, זניחה לעומת הכספים שביבי מבזבז על שלמות הגועליציה. הוא כבר חילק באמצעות ועדת הכספים יותר ממיליארד וחצי שקל לחרדים ולציונות הדתית. הסקרים הטיפשיים שצופים כמעט שוויון עם נפתלי בנט מצחיקים אותו. אם צריך, הוא מחלק לציבור של בנט 5 מיליארד לפעילות תורנית־ציונית־ראשונה־במעלה.
ומה יהיה עם החילונים? כלום. הם מורדים בשלטון שלו, אז אין כלום.
גם בשבת הזאת אצא לרחובות. קצת פחדתי מכיפוש. הרי אמרתי לה שאני יוצא לשעה להסתובב וחזרתי אחרי חמש שעות, וגם לא עניתי לכמה שיחות שלה כי לא שמעתי את הטלפון. אני מכיר אותה ואת היכולות שלה. כאשר התפזר ההמון, והשוטרים נתנו לי לצאת עם האוטו מהמכלאה בהבימה, התפללתי שהיא לא עצבנית. הרי אם הייתי אומר לה שאני יוצא להפגנות, היא הייתה מתנגדת ואומרת לי את המשפט הרגיל: "שב בבית איתי. אל תרגיז אותי, כי עוד דקה אני כותבת לבוסים שלך. אל תשחק איתי, מאמי, אני רצינית".
אבל היא הפתיעה. טלפנתי ומיד פצחתי ברומנטיקה. "מה קורה, חיים שלי? איך את? חשת בחסרוני?".
היא צחקה וענתה: "ידעתי שאתה הולך להפגנות, ראיתי בכל הרשתות ובטלוויזיה, ידעתי שאתה שם. ראיתי כבר בצהריים שאתה חסר מנוחה, אבל לא אמרתי כלום. אתה בדרך הביתה? מה להכין לך לאכול?".
ירדה לי המועקה מהלב, היא לא כועסת, אז הכל בסדר, אנחנו ברגוע. "לא משהו מיוחד, כפרע", ביקשתי ממנה. "אולי משה בתיבה, עם קצת כרוב חמוץ וחרדל. אני בדרך הביתה".
אבל זה היה בשבוע שעבר. בסופ"ש הקרוב אני עלול לקבל ברקס לשיטוטים במוקדים, אבל נטפל בזה בזמן אמת. גם אם לא אהיה שם כשזה קורה, אני מבסוט מהמחאה. השבוע תהיה תוספת, בדמות שוטרי מג"ב, שמתמחים בפיזור התקהלויות של מפגינים אצל הערבים בישראל ובאיו"ש. ליהודים בשטחים מוותרים על הפגנות אלימות, כי זאת ציונות. כך החליט הדמוקרט הגדול מכולם, בני גנץ, כשר הביטחון של כולנווווו.
ממשלת ישראל משתמשת בכל האמצעים הנדרשים כדי לסכל את המחאה. אני מצפה לגיוס מילואים בחטיבת הקומנדו ולסיירת מטכ"ל שיגויסו למאמץ הלאומי למען ביבי. אין יותר קיבינימט קורונה, זה כבר קיבינימט לסיכול מחאה והפגנות נגד ביבי.
זה נורא יופי לנו. לא יודע אם תהיה כאן מתישהו ועדת חקירה, אבל ההיסטוריה תשפוט בכתביה וצילומיה את ראש הממשלה, המכהן והחליפי, וכמובן את עבדיהם בגועליציה, שרק רצו להידבק לכיסא באגם הדרעק במקום לנהל מדינה.
והמחיר? בכל מחיר, גם של דם יהודי ברחובות.
[email protected]