"אוי ואבוי", צקצק המדביר ("אקולוגי", המליצה ד' השכנה) ושלח אליי מבט צדדי מוטרד. "מקק אמריקאי זה לא טוב. לא טוב". "מה זה לא טוב? גרוע! גרוע! אדוני המדביר, אני הרי לא הורגת ג'וקים ולא משנה לי ג'ינג'ים או שחורים, לא הורגת אותם. מה עכשיו? אני אפתח פה בבית פינת ליטוף?". "רגע־רגע", עצר אותי. "ראית פה בבית שחור או ג'ינג'י? זה קריטי", אמר בארשת פנים חמורה והסביר: "שחור מגיע מהאשפה. ג'ינג'י זו תאונה מצערת. הוא ברח מהביוב ועכשיו מתגעגע אל המשפחה שלו".
מקק או לא מקק, הרעיון שטמון בגעגועים למשפחה משרה עליי תוגה עמוקה, ולעולם לא אקרע יצור חי מאמו, אבל מה עכשיו? הילדים שלי כבר גדולים. הם לא קונים את זה שמדובר ביצור חמוד שאיבד את החברים שלו. הם כבר לא יהיו מוכנים לאסוף אותו עם יעה ולשלוח אותו לחופשי. "חמוד?", הם צוחקים עליי, "אז תלכי לשחק איתו את. נגמרו הסיפורים, אמא. את כבר לא יכולה לעבוד עלינו". ככה, בלי שמץ של רחמנות כלפי אמא שלהם שכל הנוזלים מתייבשים לה בגוף כשהיא רואה מקק, תיקן, ג'וק, שחור או ג'ינג'י, מה זה משנה בכלל. חוץ מזה, כשאני עומדת על השולחן, הכל נראה אותו דבר. אמרתי למדביר: "עזוב, אל תרסס כלום". הכנתי קפה ונפרדנו לשלום.
גם אני ראיתי את הסרטונים של הסדיסט שהכה את הכלב האומלל. עד שהבנתי מה אני רואה, כבר היה מאוחר מדי. המבט ההמום ובכיו של הכלב לא מרפים. המונים בחרו לשתף את הסרטון הזה עם הטלת קללות על ראשו של הסדיסט, שאפילו אצלנו בארץ בתקופה האחרונה נשמעות קיצוניות. גם אני הייתי בין המתלוננות למשטרה, ואפילו מסרתי את הכתובת של הסדיסט, בעזרתו של מכר שזכר שהוא מוכר לו מאיפשהו. גם אני התרגשתי מההמון שצבא על ביתו של הסדיסט בשביל להציל את הכלב. אבל מה קורה כשהסדיזם כלפי בעלי חיים מסתתר בתוך אריזות קטנות ונובע פעמים רבות מבורות?
"יימח שימו", ככה בדיוק כתבה גברת אחת בדף הפייסבוק שלה. "אמן שיקום עם שתינה כל בוקר על הפרצוף". הפרופיל שלה בפייסבוק מלא תמונות שלה עם כלבלב בגודל של עכבר שלראשו קשור פונפון בערך בגודל שלו. זה זן מיוחד, שמכונה "דמוי גזע". לכלבים האלה אין תעודות גזע, ובדרך כלל יש מספר אמהות. הם נולדים ב"מטחנות הגורים", בדרך כלל מחסנים או מקומות סגורים נסתרים. כלבי המטחנות חיים את כל חייהם ללא מגע או יד מלטפת, בזוהמה, ולפעמים ללא אפשרות לראות אור יום.
האמהות מורבעות פעמיים בשנה ונמצאות במצב גופני ירוד רוב הזמן. ההרבעות מתבצעות בתכיפות, לפעמים גם בין בני משפחה, מה שגורם לתחלואה גבוהה בקרב כלבים אלה ולפגמים גנטיים קשים. זו תעשייה לכל דבר. תעשייה שמגלגלת מיליוני שקלים בשנה. הגברת הזו, שנחרדה מהסרטון, היא חלק בלתי נפרד מהתעשייה. מבחינתה, כלב הוא אביזר. גאדג'ט שעולה אלפי שקלים רבים. לפעמים הוא נובח. אבל יש לה מה לומר על הסדיסט הזה ודומיו, שאת איחוליי לו אשמור בלב.
עמק הצבאים הוא פלא גדול במרכז ירושלים. עד סוף המאה הקודמת הוא היה חלק מהמערכת החקלאית ששירתה את העיר. אחרי קום המדינה ניטעו בירושלים מטעי עצים ששגשגו, אבל בשנות ה־80 הם נזנחו ויובשו בשל אי־כדאיות כלכלית. במקביל, קודמה יוזמת בינוי ענקית שאיימה לחסל את אחת הריאות הירוקות הבודדות שנותרו באזור. עדר הצבאים שחי בעמק מצא את עצמו לכוד בתוך מבני בטון וזפת ובעקבות מאבק משותף של תושבים וגופים ציבוריים נגד תוכנית הבנייה ההרסנית, אושרה תוכנית אב להקמת פארק ולשיקום העמק.
הצבאים מרוצים, התושבים זכו. עם התנים שחיו שם הסיפור אחר. הם נאלצו לברוח לשכונות הסמוכות, וכך יצא שמתחת לבית שלנו חי תן. בגינה, כמה מטרים ממנו, מתגוררת משפחת דורבנים. לתן יש תיבת תהודה שמעירה מתים, ולפעמים הוא מעיר אותנו, אבל מעבר לזה הוא מעדיף להתרחק. אפילו קשר עין איתו נידון לכישלון. הוא מבוהל. כך גם הדורבנים, שפורשים את קוציהם גדול ורחב כדי להרתיע, כשהם עצמם חשים מאוימים. אצלי הם מעלים בעיקר חיוך.
השבוע התעורר דיון שכונתי בקשר להימצאותם. אחד התושבים החליט שהתנים והדורבנים מפריעים לו בעין. הם מאיימים על השקט שלו, נושאי מחלות ותוקפניים, טען. היו שהציעו הרעלה, היו שהציעו טרנספר. את הכבוד של האנושות הצילה, כמו תמיד, ילדה אחת קטנה וחכמה, שהצטרפה לדיון. היא הזכירה שבני אדם מפיצים מחלות, ובני אדם הם שפותחים במלחמות. אחר כך הוסיפה שחייהם של בעלי חיים אחרים אינם פחותי ערך משל מבני אדם. והנה, בלי הרבה רעש, כל התורה על רגל אחת מפיה של ילדה חכמה.
קריאה ראשונה
כל הורה מכיר את זה: לילה. יום ארוך ומורט עצבים מגיע לסיומו. הילדים על המיטות, מחכים לסיפור לפני השינה. הם מקשיבים בשקיקה, והעיניים הופכות כבדות יותר ויותר. "ו־זה־ה־סוף". הסוף? התחלה במקרה הזה היא הגדרה קולעת יותר. המצעד מתחיל: "יש לי פיפי", "אני צמא", "אני לא מצליח להירדם", "יש לי שאלה", "תשב לידי". "ישנוני, חבר טוב ללילה טוב", הוא אחד מספרי הפעוטות שעוסקים בקשיי ההירדמות. רודריק הקטן שונא את הרגעים האלה, של לפני השינה. הוא עושה הכל כדי לא להירדם וממציא אינספור תירוצים יצירתיים.
המוח שלו בשיא פעילותו לפני השינה, וגם הפה בשיא פטפטנותו. כשההורים שלו מחליטים להביא לו חבר טוב ללילה שיעזור לו להירדם, רודריק לראשונה מבין מה זה לעמוד מול הגרסה המשופרת של עצמו. החבר הטוב מתקשה להירדם הרבה יותר ממנו, הוא מדבר המון, יש לו הרבה יותר תירוצים, המוח שלו ערני לפחות כמו שלו עצמו. רודריק זוכה להציץ מהצד על מלחמת ההתשה היומית של הוריו, והכל בהומור, במעט נבזות, עם איורים משעשעים וממחישים ועם תרגום נפלא וחצוף של יונתן יבין.
"ישנוני, חבר טוב ללילה טוב", מאת דרו דיוולט, איורים: סקוט קמפבל, מאנגלית: יונתן יבין, הוצאת עם עובד, מחיר: 74 שקלים
המלצתרבות
מפגשי הסופרים שנערכו בבית הספר כשהייתי ילדה נחקקו אצלי והולכים איתי עד היום. אני לא באמת יודעת מה זה להיות בת לדור שחי מול מסכים, אבל בהיעדר אפשרות אחרת בימים אלו, זו נראית לי הזדמנות טובה להכיר אותם, גם אם במדיום קצת משונה. "מועדון קוראים צעירים" של "בית אבי חי", שמיועד לילדים שאוהבים לקרוא וחולמים לכתוב, יקיים מפגש מקוון עם גלילה רון פדר־עמית. במפגש תספר רון פדר־עמית על תהליך הכתיבה, על השראה ועל רעיונות, איך נולדים ספרים, ותענה על שאלות המשתתפים. "סופרים מילים" עם גלילה רון פדר־עמית לבנות ולבני 7 ומעלה. 15.10 בשעה 18:00. חינם. "בית אבי חי" .
להרשמה ולמשלוח שאלות: [email protected], טלפון: 02־6215300