בקרוב שגרת הסגר תיפסק ותתחיל תסמונת הדיכאון שלאחר הסגר. אנשים ירגישו עייפות, כאבי שרירים, חוסר תיאבון, אי־שקט, חרדה, אנרגיות נמוכות או דיכאון בדרגות שונות של חומרה. זה עלול אף להגיע למחשבות קשות יותר. בתקופת הסגר היה זמן לחשוב. לא היה לו"ז קבוע, לא היה סדר יום. לא היינו צריכים לקום בזמן לעבודה, להתלבש, לתפקד. המציאות הייתה שונה. זהו. צריך לחזור למציאות. לעבודה, למי שיש.
בתקופת הסגר, עם הלחץ וחוסר הוודאות, אנשים נכנסו למחשבות קשות. המראות של רחובות ריקים והדיווח בחדשות על מספר המתים העולה גרמו לרבים למחשבות קטסטרופליות. סוף העולם מגיע. הפחד השתלט על האנשים: פחד מהמחלה - שמא אדבק, וגם צעירים מתים; פחד מהמשטרה - שמא אתפס במחסום אם אצא; פחד כלכלי אצל הרבה אנשים שאיבדו את מקום העבודה. מה יהיה? האם יהיה לי כסף לחיות, להאכיל את ילדיי? אצל אלה הסגר נמשך. הם נשארים בבית.
וכאשר נשארים בבית ואין עבודה, יש מתח. יש התפרצויות. סף גירוי נמוך, כעס על בן או בת הזוג, על הילדים, על השכנים. יותר מתח, יותר אלכוהול, יותר אלימות, יותר סמים. יותר מכל דבר - פחות כסף.
לאנשים מבוגרים, כמו לילדים, יש צורך בעוגנים. יש צורך במצפן מכוון. בזמן מצוקה צריך לדעת שיש מישהו גדול שעליו ניתן לסמוך. היום התחושה היא שאין על מי לסמוך. בפסיכולוגיה קיים מושג של double binding, מסר כפול. זה מצב שבו ההורים אומרים לילדם דברים מנוגדים, והילד מבולבל. מאבד ביטחון ולא יודע מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון.
המסר הכפול שאותו אנו מקבלים מהממשלה מחד וממשרד הבריאות מאידך, ביחד עם ההנחיות הלא מוסברות, לא מנומקות ולא הגיוניות בעליל, ובנוסף גם הדוגמה האישית הקלוקלת - מגבירים את המתח, את החרדה, את חוסר הביטחון, חוסר האונים, ומזרז הופעת דיכאון.
אבל יש מה לעשות. לדבר עם חבר, לשתף קרובים, לחשוב מחשבות חיוביות, לברוח מהתקשורת והחדשות, ואם צריך - תמיד ניתן לפנות לרופא ולקבל כדור קטן לאושר גדול. בספרות מוכר הדיכאון כחלק מהתסמונת של חזרה מחופשה. הוי, כמה זה דומה, וכמה זה שונה.