יש רגעי שפל בחיים שבהם ברור לך שהגעת לתחתית. אין יותר נמוך מזה. ואף על פי שהנך מודע למצב ולעליבות שבה אתה נתון, כוח בלתי מוסבר משתלט על ההיגיון והגוף, ודוחף לעבר נזק בלתי הפיך של אובדן כבוד מוחלט. זו הנקודה שבה תפסתם אותי עכשיו. אמצע הלילה. חושך מצרים בבית. כולם ישנים. כולל הינשופים והכלבים שמרעישים בקביעות ברחוב. לעומת זאת אני ערני ובועט. חסר מנוחה. עיניי אדומות ובוערות ואישוניי סדוקים. כאיש זאב מוכה ירח וצמא דם ידיי סוגרות ופותחות את המקרר והמזווה שוב ושוב. רגליי חגות בחצאי מעגלים, וכיהושע אנוכי ממתין ומתפלל עם מלל חרישי ומיסטי שיבקעו ושמתוכם יצוץ, אחרי שחיסלתי את כל מה שהיה זמין, דבר מה טעים ומפתיע שישביע את רעבוני.
גם שאריות עמוסות בסוכר ובמונוסודיום גלוטמט יתקבלו בברכה. הלוואי ויימצא באזור חטיף שוקולד רווי במזיקים שהכנסנו בטעות הביתה פעם, דבר מאפה של הילדה שנותר זרוק ובודד בעגלה שלה ואולי, השם ירחם, מעדן חלב מתקתק שהתפלח בטעות לצד יוגורטי החלבון חסרי השומן והטעם שאנחנו קונים בעשרות. הפנייה לגרמי שמיים, התחינות והאגרסיביות שהפעלתי אינן מניבות את התשובה הרצויה. בסוף הנני מסתפק בשלושה ביסקוויטים מסוג פתי בר של מיכאלה. יש לנו מצבור אינסופי של סחורה מהסוג הזה, שנקנתה בזמן ההיסטריה של טרום הסגר הראשון.
כנרקומן בקצה הדודא הביסקוויטים נבלעים בזה אחר זה. הם לשנייה כל עולמי. כמה עלוב אני חש ברגע הזה. היצר ניצח, ובגדול. הרוח הובסה. עוצמת הרעב המדומה חריפה עד כדי כך שלא נותר פירור. הקמח והסוכר נסחפו במעי ומשם לכיוון הלב. אבל אין זה מספק, ושוב קיבתי משמיעה צלילי קרב. ככה זה מאז החל הסגר. האוכל שהיה ספיח שולי הפך להתמכרות. למזור היחיד. כשאין בפה משהו, חושבים על מה ייכנס לשם בקרוב. כשלא קוצצים, מתכוננים לבישול הבא.
לייזה פאנלים, קרן אגם, ריטה גולדשטיין ושלל בלוגריות של מזון זוכות למעמד של גורו ואלילות במטבח שלנו. כשהן מוציאות מתכון, כולנו עומדים לדום. אשתי ניגשת לסירים, ואני ממתין למטלות עם סינר, ומשם לשולחן כשבתי לצדי, כדי לקבל את ההזרקה הבאה.
בתום סבב זלילה הבטן והראש נלפתים בכאב ובדיכאון. קשה להבין איך הרשיתי לעצמי להתדרדר כך. סתם לדחוס אלפי קלוריות לתוך כרסי התופחת, והכל כדי לעצור לזמן מוגבל יצר גרגרנות אינסופי. כמה שניסיתי, לא הצלחתי לבלום את הסופה הבאה ולעצור. כמו תאונה שעומדת להתרחש ובאשמתך. הכל ברור וידוע ולמרות זאת אתה נכנס לצומת בלי בלמים ובניגוד לחוקי התנועה. כשההלקאה העצמית גוועת, פונים לדבר היחיד שיכול להשקיט מעט את המצפון הקלורי ולהשטיח את הבליטה המרשימה שנחתמת בידי פופיק בולט: אימונים פיזיים.
היות שחדרי הכושר על שלל מכשיריהם המפוארים סגורים ונעולים, יצרתי לעצמי בבית אלטרנטיבה. הסלון שלי הפך מחלל אירוח למכון שמשון. משקולות, גומיות, מוטות פלדה ומתקני מתיחה מבהילים מפוזרים בכל פינה. עם תום הארוחה מתחילים להזיז ולהרים את הגוף לטובת חיסול השומנים שנצברו. המאבק מייאש, ותוצאתו הכושלת ידועה מראש. למעשה, ניסיונות החיטוב מייצרים הליך הפוך. במקום להתכווץ, בקצה של סבב התרגילים האינטנסיבי התיאבון נפתח שוב, והופ - נסחפים לעוד גל של חיפוש אחר מזונות.
התכונה הבהמית שנרכשה לא מכבר זולגת לחיים שמחוץ לבית. אם אשוטט בשכונה שלנו או שאעבור במקרה במהלך יום עבודה ליד מקום שבו מספקים אוכל בחצי קומבינה, אנתר ואזמין בלי להתבלבל חצי מהמנות שבתפריט. מטילון ועד למאפה. הפחד שגם המעט שפתוח ייעלם בסגר השלישי שאולי יגיע אלינו בקרוב, דוחף אותי לבלוע מה שאפשר ובכל זמן שרק אפשר. את המחיר משלמות החזות והבריאות שלי. עם כל הכבוד לאסתטיקה, הפסיכולוגיה של הפחד חזקה יותר בימים אלו. מי יודע אם יהיה מחר מה שנותנים היום. עכשיו, בצר לי, הערתי את אשתי. יחד, בארבע לפנות בוקר, אנחנו מכינים מוס שוקולד. הכל בשביל מעט נחמה ומנוחה מהטירוף הזה מסביב.