1. לפני בחירות 2006 פנו אליי הרבה אזרחים, ארגונים ומפלגות שארוץ לבחירות ואהיה חבר כנסת. כתבתי אז ב"מעריב" בטור שלי "כאילו" נאום לאומה בתור חבר כנסת טרי. נאום חריף עם אמירות שאחרי כמעט 15 שנים אמר אייל ברקוביץ' למירי רגב, ועוד דברים שאחרי 15 שנים לא השתנו, ואף החמירו.
הנה הנאום שלא הושמע מעל במת הכנסת:
"כיסא היושב ראש, 120 כיסאות חברי הכנסת, שולחן הממשלה, כורסאות ריקות, קירות מבוזים, מנורות חשוכות, צחנת השחיתות, ג'וקים מסוממי ריסוס, זבובים מזדמנים, יציע המוזמנים, פינת העוזרים, עמדת צילום נכבדה של ערוץ 99: ממש בעצם ימים אלו מתבצע בבניין זה אחד הפשעים החמורים ביותר, לפחות מבחינה מוסרית, שאירעו במדינת ישראל מאז הקמתה.
"אנשים שאינם עובדים, שאינם מזיעים, שאין יבלת על אצבע מכפות ידיהם, שאינם אמורים לעבוד, מקבלים עשרות אלפי שקלים מדי חודש מכספי משלם המסים, סתם כך, בלי שום תמורה, בגלל קומבינות פוליטיות מסריחות. לא מדובר במי שהמשטרה מכנה ארגוני הפשע של אברג'יל, ג'רושי, מוסלי, אלפרון, אבוטבול, מולנר.
"מדובר בארגון הפשיעה המכונה אח"מים: אוכלי חינם מניאקים. אוכלי החינם קיבלו, בגלל כל מיני תרגילים מסריחים, מתנה: תואר חבר כנסת לכמה חודשים, אף על פי שאולם המליאה סגור והכנסת בפגרה. יעני אין עבודה, אבל יש משכורת. אין עבודה, יש משכורת, יש מכונית, יש צ'ופרים, ואחרי כמה חודשים של אין עבודה יהיו דמי הסתגלות ופיצויים.
כנופיית הפשע המכונה אח"מים אינה משתמשת בנשק, אינה רוצחת, אינה פורצת. הכנופיה פשוט לוקחת כספי מדינה בסוג של פרוטקשן בחסות החוק, חוק שנקבע על ידי חברי הכנופיה לדורותיהם. עמיתי צבי זרחיה, המכסה (כיסוי עיתונאי כמובן) את ערוות הכנסת בעיתונו 'הארץ' באומץ לב עיתונאי ראוי לציון, פירט במהלך השבוע האחרון את כמויות הכסף האדירות הנשפכות מהכספת של המדינה לכיסיהם של כנופיית הח"ככים (חולי כסף וכבוד ישראלים).
אמות הספים לא נעו, השמיים לא נפלו, העם לא התקומם, מועמדי המפלגות בפריימריז לא הקימו זעקה, מועמדים לבחירות לכנסת הבאה לא הפכו שולחנות, כולם הבינו שגזילת כספי הציבור והעברתם מקופת המדינה לכיסי הח"ככים תשרת גם אותם אחרי הבחירות הבאות. החלטתי, לאחר הרבה לבטים, שאיני יכול להיות מועמד להצטרפות לכנופיית הח"ככים. איני מסוגל לחשוב בכלל שאצטרך לשבת בין היצורים הדו־פרצופיים האלו, לחלוק איתם שולחן במזנון, לנשום את האוויר שהם נושמים, ללחוץ את ידיהם, לראות את הלבן העכור שבעיניהם.
"קיבלתי במהלך החודש האחרון הרבה פניות מכל מיני אישים ונציגי מפלגות מדף להצטרף אליהם. חלקם אנשים רציניים, חלקם חפיפניקים, חלקם סתם דרעקעס. יש פיתוי גדול בלהיות חבר כנסת ולנסות להשפיע על פני החברה, יש עוד יותר פיתוי להשתמש במשפט הידוע: 'אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם'. באנגלית זה נשמע יותר טוב.
"למען הגילוי הנאות: מעבודתי בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה ועוד קצת חלטורות פה ושם אני מרוויח יותר מחבר כנסת (זה שייך להיסטוריה - נ"ז), זה מחייב אותי להיות בעניינים מחדשות שש בבוקר עד חדשות יומן חצות, לקרוא עיתונים ושבועונים, לשבת שעות מול המחשב והמיקרופון, לשוחח עם עשרות אנשים ביום, לשמוע את סבלותיהם של מחוסרי דיור, חד־הוריות, ניצולי שואה, חולי סרטן הזועקים לתרופות שאינן בסל הבריאות, יום־יום, שעה־שעה, ארבעה שבועות בחודש, 12 חודשים בשנה.
"ת'אמת, אזל לי הכוח לטפל בכל כך הרבה מקרים כבן אדם פרטי שאינו נושא משרה ציבורית. מה יהיה כשאהיה חבר כנסת? אני בטוח שאתמוטט. למה? כי אני לוקח ללב. תוסיפו את זה לארבע קופסאות סיגריות ביום, ובעיני רוחי השילוב הקטלני הזה יביא אותי מהר מאוד לסיום הקריירה בתוך מודעה קטנה עם מסגרת שחורה בעמודים האחוריים של העיתון. אז אני מוותר. תקראו לזה מתחמק, בורח, משתפן, איך שאתם רוצים.
אם הייתי רואה ולו פעם אחת, כמו לאחר עליית מחירי הלחם האחיד, שמתארגנת הפגנת המונים ברחובות, אולי הייתי מאמין שיש עם מי להילחם, אבל הדבר היחידי בארץ הקודש שמוציא את ההמונים לרחובות זה ניצחון של העובדים הזרים של מכבי ת"א בכדורסל (גם זה שייך להיסטוריה - נ"ז). כנראה שהכנסת היא באמת המראה של החברה הישראלית: רדידות, טמטום, תאוות ממון, סגידה לכוח, סגידה לכוכבים, סגידה לאוליגרכים, תאוות פרסום, בעעעעעעעעעע. לא מתאים לי.
"סליחה מכל התומכים, שולחי המכתבים והפקסים, אני לא יכול להצטרף לפסטיבל הצביעות, הרמאות והלכלוך ששמו פוליטיקה".
2. כשהחלו ההפגנות נגד השחיתות השלטונית ונגד העומד בראשה בנימין נתניהו, שוב פנו אליי וביקשו שאטול חלק בהפגנות. אנחה עצרות ואנאם לצדם של אנשים שאת חלקם איני יכול לסבול. ויתרתי על הכבוד. להפגנות עצמן לא הצטרפתי בגלל סיבות בריאותיות. אני לא יכול להרשות לעצמי ללכת למעצר, ואני יודע שאם אשתתף בהפגנות אהיה בין ראשוני העצורים.
בסוף השבוע שעבר לא יכולתי להתאפק והצטרפתי למפגינים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. מאות צעירים נהדרים חדורים באמונה שניתן לשנות את פני החברה. אמיצים, מקוריים, חסרי מעצורים, עם עיניים בורקות שהזכירו לי את המפגינים במאי 1968 בפריז. חבל שטרם נמצא ביניהם אחד כמו דני כהן־בנדיט שינהיג אותם.
עכוזני בלפור והעומד בראשם מנסים להציג את המפגינים כאנרכיסטים, מסוממים, מפיצי מחלות, חייזרים, ועוד כינויים מבית היוצר של הצייצנים הפלצנים בשירות דון נתניהו איש בלפור. זה לא יעזור. מספר המפגינים הולך וגדל. המאבק שלהם צודק, הם נלחמים בחוסר התקווה והייאוש שהנהגת המדינה גורמת להם, והם לא ייכנעו אם ישמיצו אותם, יכו, יקנסו או יעצרו אותם.
הערת הבהרה: בכל קבוצה גדולה נמצא מיעוט שמנסה להתבלט באמצעים קיצוניים שפוגעים במאבק הצודק והלגיטימי. הם מיעוט מבוטל שמזיק לרוב, והלוואי שייעלמו ולא יזיקו למאבק הצודק.
3. באותן בחירות לכנסת ה־17 במרץ 2006 נזרקו הרבה הבטחות לחלל האוויר. הבטחה אחת מבית היוצר של בנימין נתניהו הייתה מיועדת לקשישים, לאמהות החד־הוריות, למשפחות מרובות הילדים ולכל ההמונים שנמצאים מתחת לקו העוני. כולם נדהמו כשנתניהו הסביר: הפעם הוא לא מתכוון לקצץ בקצבאות אלא להעלות אותן.
אזרחי ישראל שפשפו עיניים כאשר קראו שהוא מבטיח מעונות יום חינם לאמהות חד־הוריות, מס הכנסה שלילי לבעלי הכנסה נמוכה, העלאת קצבת הקשישים ועוד. הציניקנים תמהו אז: האם נתניהו התכוון לחיסול העוני או העניים? הבטחה אחרת בומבסטית, שהפכה לדוגמה שתיזכר לדורות הבאים כזיבול שכל, הייתה של שר הביטחון שאול מופז, שהצהיר שאת הליכוד הוא לא מתכוון לעזוב. אז מה? הבטחות לחוד ומעשים לחוד. שלא כמו שלמה ארצי, שהבטיח וקיים שלא יעזוב את העיר, מופז נטש את ביתו החם לטובת הבניין החדש של קדימה.
יש עוד הרבה דוגמאות, אבל חבל לבזבז זמן עליהן.
4. לפני כמה שנים הגיע אליי לרדיו שיר שכתבה ושרה אלמונית בשם לילא רבינוביץ. בימים אלו, כששר האוצר ישראל כ"ץ נמצא בכותרות והמצב הכלכלי מוגדר כקטסטרופה, השיר הזה נשמע אקטואלי יותר מאי־פעם. שם השיר "שר האוצר".
הוא חושב שהוא יכול לרמוס את הכל
אבל אנחנו צריכים היום לאכול
היום זה אני, מחר זה אתה
כולנו ביחד באותה סירה
אין רעבים, אמר שר הפנים
הממשלה הזו על הפנים
שר האוצר, אצלך כולם שבעים
אבל בשטח אתה משאיר ילדים רעבים
שר האוצר, שר האוצר
אתה לא רואה מה שכאן קורה
איך אתה אומר שהכל יהיה טוב
ובינתיים ילדים רעבים ברחוב
אין איפה לגור, ואין מה לאכול
אבל לחברי הכנסת יש תמיד הכל
ראש הממשלה, אתה נראה כראוי
אבל אותנו אתה שולח לבית תמחוי
תפקחו את העיניים ותראו מה קורה
אבל חברי הכנסת דבוקים לכיסא
שר האוצר, שר האוצר
אתה לא רואה מה שכאן קורה
הממשלה חוסכת בסל התרופות
אבל חולים מגיעים לבית הקברות
יש שעובדים ומשלמים מסים
אבל את הכסף נותנים תמיד לחרדים
תתחילו לחשוב על משהו חדש
ולא תמיד לדפוק את החלש
כל כך הרבה שרים, ואין רעיונות
תזיזו את התחת ותתחילו לעבוד
השיר אולי לא יזכה בפרס ביאליק לשירה, אבל הוא משקף מציאות קשה וכואבת ונכתב מתוך כאב על המצב המחורבן.