1. שורת המקהלה
פרק נוסף בסדרה האינסופית שנוחתת עלינו בחודשים האחרונים שודר השבוע בחדשות 12. סדרה שתכליתה אחת ויחידה: להמשיך למוטט את המבנה ולנסר את היסודות של מה שנותר מהממלכה הישראלית. להמשיך לטחון את שאריות אמון הציבור במערכת. לקעקע ולהרוס את הכל, ובלבד שהנאשם יצליח להימלט מאימת הדין. כן, אני מדבר על הקלטות אביחי מנדלבליט-אפי נוה.
שורת המקהלה פרצה מיד אחר כך בדרישות המצופות: יש לעצור מיד את מנדלבליט עד תום ההליכים, לבטל את כתבי האישום נגד ראש הממשלה, לזכות את משפחת נתניהו בעוד מיליון שקל בגין עוגמת נפש מיותרת ולהעניק תואר דוקטור כבוד ליאיר נתניהו, יעקב ברדוגו וח"כ אוסנת מארק.
אז ככה: הפרסום ראוי. ההאזנה מרתקת. הרעש והמהומה מיותרים מוגזמים. ההקשר הסיבתי בין הסיטואציה שמתוארת בהקלטה לבין חקירות נתניהו הגיוני בערך כמו האפשרות שהגברת תתרום את שכרה לקרן החדשה. כל מי שמכיר את פרטי אותה תקופה, מבין בדיוק מה קרה שם. אביחי מנדלבליט עבר טראומה קשה בחקירת הרפז. הוא הושפל, התענה, הואשם, התייסר ונאנק בתיק דמיוני שמעולם לא היה צריך להיפתח. פרשה שטירללה מדינה שלמה לריק הפכה גם את חייו של מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי בדרגת אלוף לאירוע קפקאי.
אחר כך הוא טוהר. התיק נסגר, חמישה שופטי בג"ץ קבעו פה אחד שלא נפל פגם בהתנהלותו. בינתיים הוא גם מונה ליועץ המשפטי לממשלה. תיכנסו לגוגל ותקראו מה אמר עליו הממנה, אחד בשם בנימין נתניהו. על פי עדותו של נתניהו, מנדלבליט הוא לא רק היועמ"ש האולטימטיבי, הוא גם חסיד אומות העולם. אלא מה: מנדלבליט רצה שסעיף סגירת התיק שלו יוגדר כ"חוסר אשמה".
הוא יודע מה ההבדל בין חוסר אשמה ל"חוסר ראיות". הוא רצה לשמור לעצמו אופציה להגיע מתישהו לבית המשפט העליון. הבעיה היא שבאותו שלב, כשהוא היועמ"ש, נוצר מצב מוזר: מי שאמור לקבוע את סעיף סגירת התיק הוא פרקליט המדינה שי ניצן. וניצן כפוף למנדלבליט.
אז בואו נדבר רגע על ניצן: גם הוא זכה לשבחים ולקילוסים מאותו ראש ממשלה ממש (נתניהו) כשמונה על ידי ממשלתו לתפקיד. ביבי היה גם הראשון להתקשר ולברך את ניצן. הוא עוד לא העלה על דעתו שמקץ כמה שנים יהפכו חסידיו את האיש למוקצה ויכנו אותו "איש השמאל הקיצוני" (לא, אין לניצן שום קשר לשמאל, ובטח שלא קיצוני).
אלא שניצן לא הרגיש טוב עם האפשרות שהוא יקבע את סעיף סגירת תיקו של מנדלבליט. הרי הוא כפוף למנדלבליט. אם ניצן היה מתרצה ומקבל את בקשת מנדלבליט, אני מניח שמישהו משופרות בלפור, במהדורה כזו או אחרת (אני מהמר על "שישי" בערוץ 13) היה חושף בתדהמה ש"ניצן סגר את התיק למנדלבליט", ואת ניגודי העניינים הבוטים בכך שהכפוף מקמבן לבוס שלו סעיף סגירת תיק נוח.
שי ניצן צדק. אבל גם מנדלבליט צדק. הוא עבר עינוי דין. הוא טוהר לחלוטין. אז בשיחה עם חבר הוא דיבר כפי שדיבר. כפי שכולנו מדברים בשיחות עם חברים. זה נמשך בפנייה רשמית של פרקליטי מנדלבליט למשרד המשפטים, דיון ארוך של בכירי המשרד (שפרטיו נחשפו זה מכבר) וכו'. אבל עכשיו זהו המסד שעליו בונה מקהלת השופרות את הטענה הלא תיאמן ש"שי ניצן סחט את מנדלבליט".
למה סחט? על מה סחט? מתי בדיוק "סימן" ניצן את נתניהו כאויב האנושות שחייבים להכניס לבית הסוהר? עזבו, שטויות. אלה פרטים לא חשובים. הוא סחט, התיקים תפורים, נתניהו צדיק, מנדלבליט, רוני אלשיך ושי ניצן לדין.
2. עוד סחיטה כזו
את האמת המדויקת חשף גידי וייץ אתמול ב"הארץ": שי ניצן היה אחד הסקפטיים ביותר במשרד המשפטים כשהחלה הבדיקה של תיקי נתניהו, וגם כשהחלה החקירה עצמה. לקח לו הרבה זמן להבין שיש לו עסק עם אדם מושחת לכאורה. אגב, זה קרה לו אחרי שזה קרה למנדלבליט. שי ניצן האמין, בסוף הדרך, שצריך להגיש נגד נתניהו שלושה סעיפי שוחד. מנדלבליט דחה שני שלישים מהמלצתו. עוד סחיטה כזו ואבדנו.
ההחלטות בתיקי נתניהו התקבלו קרוב לארבע שנים אחרי אותן שיחות טלפון ששמענו השבוע. החלטות כאלה מתקבלות על ידי מנגנון של מאות אנשים. זה מתחיל בחוקרים, במפקדיהם של החוקרים, בצמרת להב 433, בראש אגף החקירות, במפכ"ל. זה נמשך עם הפרקליטה המלווה ועם צוות של 25 (!) פרקליטים בכירים המקיפים את היועמ"ש מנדלבליט ופרקליט המדינה ניצן. מתקיימים אינסוף דיונים, נרשמים פרוטוקולים, נשמעות כל הדעות.
במקרה של נתניהו, כמעט לא היו חילוקי דעות עקרוניים. היועץ היה בדעת מיעוט בולטת, מקילה. רוב המשתתפים חשבו על שניים או שלושה סעיפי שוחד. מנדלבליט הסתפק באחד. אף אחד מאלה לא יכול לסחוט את חבריו. אלה לא החלטות שמתקבלות בחדר צדדי אפוף עשן בין שני אנשים. אלה החלטות של מערכת ענקית, ממוסמכת ומנומקת. החלטות שצריכות לעמוד אחר כך במבחן בג"ץ ואחריו במבחן האולטימטיבי של בית המשפט ואולי גם ערכאת ערעור.
מנדלבליט לא רדף את נתניהו. מנדלבליט הקל עם נתניהו כמעט בכל שלב משלבי החקירה. הוא פתח את הבדיקה באיחור וגרר רגליים. הוא החליט לעבור מבדיקה לחקירה באטיות. הוא תקע מקלות בגלגלי החוקרים לפחות בארבעה כיווני חקירה שונים (יום אחד זה גם יתפרסם). הוא אסר על החוקרים לבדוק עוד כמה כיווני חקירה. הוא הודיע, חדשות לבקרים, במה נתניהו לא חשוד.
הוא הלך על סעיפי אישום מקילים בשניים מתוך שלושת התיקים. הוא סירב לבצע עימות בין נתניהו לרעייתו, הוא סירב להפעיל אמצעי חקירה מיוחדים (שהופעלו נגד אולמרט), והכי גרוע: הוא לא פותח בחקירת המניות והוא מיסמס והמית את פרשת הצוללות וספינות המגן. עכשיו, בסוג של צדק פואטי הפוך, מאשימים אותו שנסחט וחיסל את נתניהו.
אני לא חושב שמנדלבליט מושחת. אני כן חושב שהוא בא בגישה מקילה מהבית. גם בגלל מה שעבר עליו. הוא פגש את נתניהו עשרות פגישות בארבע עיניים כשנתניהו תחת חקירה. הוא חייב לנו לא מעט הסברים. אני מודאג הרבה יותר מהעובדה שפרשת המניות לא תיחקר ופרשת הצוללות לא תתבהר מאשר מהעובדה שמנדלבליט אמר לאפי נוה ששי ניצן מניאק כי הוא מחזיק אותו בגרון.
מנדלבליט אכן חש באותם ימים שניצן מחמיר איתו, ואחרי כל מה שעבר עליו בפרשה הזו הוא תינה את כאבו בעיני חבר. זה שהוא בחר להיות חבר של טיפוס כאפי נוה, בעיה שלו. בנקודת הזמן הנוכחית הצטלבו האינטרסים של שני נאשמים: זה שכבר עבר שימוע (נתניהו) וזה שממתין לשימוע (נוה). ההקלטות מתחילות לטפטף. מי שנסחט כאן זו מערכת שלטון החוק.
אם התיק נגד אפי נוה לא ייסגר, ייפתחו שערי הגיהינום. אם תיקי נתניהו לא ייסגרו, כנ"ל. בעצם, במקרה של תיקי נתניהו, שערי הגיהינום נפתחו כבר מזמן. הביטו סביב. כך נראה הגיהינום. כולנו מיקי זוהר.
המסע הנוכחי לפירוקה של מערכת שלטון החוק הוא פשע. אחרי שבלם במשך יותר מעשור את כל המאמצים לבצע רפורמות נחוצות במערכת הזו, עולה עליה עכשיו נתניהו עם D9. הוא הקים מיליציה של מלחכי פנכה המבצעים עבורו את המלאכה ומסתייעים בכסילים שימושיים מזדמנים.
העובדה שהמערכת הזו זקוקה לרפורמות דחופות ברורה לכולנו: צריך להעניק שיניים לנציב התלונות על הפרקליטות, פלוס סמכויות. צריך לפצל את תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי. צריך לחוקק פסקת התגברות מאוזנת ושפויה. צריך להגביל בחוק את זמן החקירה ואת הזמן עד החלטה על הגשת כתב אישום או סגירת תיק. וצריך עוד הרבה דברים. בין כל זה למסע השמד הנוכחי, אין קשר. האחראים לו ייתנו בסופו של דבר את הדין. מתישהו הם יבינו למה הם היו שותפים.
3. הוא משותק
ההיסטוריה זימנה לתפקיד מגן הדמוקרטיה דווקא את בני גנץ. כבר ראיתי ליהוקים מוצלחים יותר. ביום חמישי התראיין משה (בוגי) יעלון אצלנו ברדיו ואמר ש"אם בני גנץ היה נחוש, הוא היה מקים כבר מזמן ועדת חקירה לבדיקת פרשת הצוללות". תחילתו של המשפט היא אוקסימורון: אם בני גנץ היה נחוש? בני גנץ מעולם לא היה נחוש. הוא לא יזהה נחישות גם אם יתיישב עליה בקלות. חיים שלמים עוברים עליו בנעימים. קריירה שלמה עברה אליו בלי מאמץ מיוחד. הכל הצליח לו, הכל קרה לו, היה לו נדמה שכך זה יימשך גם אצל נתניהו.
טעות. גנץ הוא האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. השבוע הוא אסף את עצמו ובמאמץ עילאי הצליח להגיד שהוא "בוחן" הקמת ועדת חקירה במערכת הביטחון, לבדיקת השתלשלות פרשת הצוללות. א־מחייה. בסוף השבוע שעבר הוא הגיע למסקנה שזהו, די, אי אפשר לסבול יותר. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולדבר עם נתניהו בשפתו. נו מור נייס גאי. לקח לו בערך יממה כדי להתקפל בחזרה לגומחתו המקורית. אין לו את זה. הוא כשיר להילחם בנתניהו כמו שנתניהו כשיר לנהל את המדינה.
אני לא בטוח שגנץ יודע שעוד מעט גם אין לו מפלגה. למעלה מעשרה ח"כים בכחול לבן יודעים שכך זה לא יכול להימשך. שאין סיבה להמשיך לפחד מנתניהו. שאין סיבה להמשיך להיבהל מנתניהו. שאחרי שמיקי זוהר מכנה את כחול לבן "סכנה למדינה", צריך להודיע שכל קשר עם מיקי זוהר ינותק לאלתר ולצמיתות. שיטריל את החברים שלו. עם נבלים תתנבל, אומר הפתגם. אבל בני גנץ לא כשיר לכל זה. הוא מצפה שהכל יקרה מעצמו. אצל נתניהו, הדבר היחיד שקורה מעצמו, זו הסכין הננעצת בגב דקה אחרי לחיצת היד.
גנץ מניח לחנווני מפוחד בשם הוד בצר לנהל את מגעיו עם כריש בשם בנימין נתניהו. הוא עדיין מסונוור מנובמבר 2021, תאריך שבו הוא אמור להיות ראש הממשלה, באדיבותו של נתניהו. הוא משותק. נדמה לי שאנחנו ראויים ליותר. הייתי מהתומכים במהלך ההצטרפות של כחול לבן לממשלת נתניהו. האמנתי שממשלה פריטטית עם כוח מאזן של שני רמטכ"לים שיניחו את ידם על ההגה ולא ייתנו לנתניהו להסיט את כולנו לתהום היא עניין אפשרי.
מפה לשם גיליתי שגנץ כפות ומושלך בתא המטען. ההגה נותר בידיים של נתניהו. במצב הדברים, יותר הגיוני שכחול לבן תתפצל ותשאיר את גנץ עם הוד בצר ונתן אשל מאשר רוטציה בנובמבר הבא.
4. מירי לא באה
פרץ הצווחות הרמות, האיומים הבוטים והזלזול המתנשא ("אתה מתהפך כמו סטייק!") שהקיאה שרת התחבורה מירי רגב היום לפני שבוע באולפן של "אופירה וברקו", הזכירו לי סיפור. הוא התרחש לפני כמה שנים.
קודם כל קצת רקע: א' הוא חבר ותיק שלי. אנחנו בקשר למעלה מ־25 שנה. לא מדובר בקשר רגיל בין חברים. להיות בקשר עם א' זה אתגר מיוחד. א', כבן 55, נולד עיוור 100%. בגיל 11 לקה במחלה ואיבד גם את שמיעתו. יותר מ־40 שנה א' הוא עיוור וחירש לחלוטין. הוא חי בתוך חור שחור אינסופי.
א' מתגורר עם עוד כמה בעלי נכות דומה בהוסטל בחולון. בזמנו, הוא נהג לקרוא ספרים וכתבות בעיתונים שהונגשו לטובתו בכתב ברייל. הוא קרא את הטורים שלי, המטפל שלו ביקש שאבוא לפגוש אותו ובאתי. מאז ועד היום אנחנו מתכתבים, לפעמים גם נפגשים. לצערי, אני לא פוגש אותו מספיק.
א' מבקש ממני מדי פעם כתובות מייל של עיתונאים או פוליטיקאים, ואני נותן לו בשמחה. הוא יוצר קשר גם איתם. חלק מהם באים לבקר אותו. לא פשוט לפגוש את א'. מצד שני, אתה יוצא משם בתחושה מיוחדת. אתה לומד על רוח האדם, על כוח הדמיון, על הדבקות בחיים, על אופטימיות כנגד כל הסיכויים. אתה גם מרגיש שעשית מעשה טוב בתוך היורה הרותחת של חיינו במקום הזה.
א' מצויד במקלדת ותוכנה מיוחדות שמנגישות לו את האינטרנט. בזכותן הוא יכול לקרוא (במקלדת ברייל מתוחכמת) וגם לענות. לפני כמה שנים המקלדת התקלקלה ומישהו עם לב רחב קנה עבור א' מקלדת חדשה (בסביבות 20 אלף שקל). יש לו עמוד פייסבוק, הוא מתכתב עם חבריו באמצעות המייל והרשתות החברתיות.
כשבאים לבקר אותו, המקלדת לא רלוונטית. צריך לשבת לידו, להחזיק ביד שמאל את ידו הימנית (או להפך) ולהעביר את האצבע המורה שלו על חתיכת קרטון שעליה מוטבעות אותיות האלפבית, כשליד כל אות ישנה האות המקבילה בברייל. כך עונים לו, אות אחרי אות, מילה אחרי מילה. זה נשמע מסובך, אבל אחרי כמה דקות זה זורם והשיחה קולחת. באמת. א' עונה בקולו, הוא מדבר כמו שמדברים חירשים. קצת קשה להבין, אבל שוב, אחרי כמה דקות מתרגלים ומבינים.
א' הוא בחור מקסים, אינטליגנטי, לא מזמן השיק ספר שירים באירוע מרגש עד דמעות במרכז "נא לגעת" בנמל יפו. הוא זוכר כמה שירים של להקת כוורת ששמע לפני שאיבד את שמיעתו ומסוגל לשיר אותם. באירוע השקת ספרו נכחו עשרות אנשים. היו שם פרופ' נסים קלדרון (שהנחה), חנן יובל (חבר ותיק של א'), פרופ' אריה אלדד (שחיברתי לא' והפך לאחד מחבריו הטובים) ועוד המון ישראלים נפלאים. השחקנית אפרת בן צור שרה. אירוע קטן־גדול שכולו ניצחון האנושיות, מותר האדם, עליונות הרוח. לא פשוט להיות חבר של א', אבל אפשרי. וגם מתגמל.
לא רק אותו. לפני כמה שנים ביקש א' שאנסה לחבר לו את מירי רגב. היא הייתה חברת כנסת, אבל עדיין לא כיהנה כשרה בממשלה. ניסיתי, אבל לא בהצלחה. רגב התחמקה. אמרתי לה שבפעם הבאה שהיא מבקרת בסניף הגדול של הליכוד בחולון (סניף שבו ביליתי מאות שעות בצעירותי) שתבוא 45 דקות קודם ותקפוץ להוסטל. מפה לשם, לא הסתייע. היא לא התלהבה.
המשכתי ללחוץ. כעבור זמן רב מאוד בישרו לי מההוסטל של א' שהיא התרצתה, אבל בתנאים מוקדמים: היא לא תבוא לא', הוא יבוא אליה. מילא, שיהיה. לא פשוט להוציא את א' מההוסטל. צריך לסגור רכב וליווי וכל מיני לוגיסטיקות. אבל הוא שמח מאוד והתרגש עד מאוד ולא ישן בימים שלפני המפגש המיוחל. גם אני שמחתי. גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
אחר כך, כששאלתי איך היה, התברר לי שלא היה. א' הגיע ללשכתה של רגב ואז התברר לה שלא מדובר במפגש רגיל ושיחת חולין, אלא באירוע קצת יותר מאתגר. צריך לשבת לידו ולהחזיק לו את היד. אז היא סירבה. כן, אתם קוראים נכון. היא לא ישבה איתו ולא דיברה איתו. היה לה קשה עם זה. במקום זה היא ערכה שיחה קטנה עם המלווה שלו ושלחה את א' בחזרה להוסטל שלו אבל, חפוי ראש ועצוב מאוד.
שנים הסיפור הזה מתהפך לי בבטן. היה לי קשה להאמין שזה אכן קרה. רגב היא לא ציפי חוטובלי, אישה דתייה, שומרת נגיעה. רגב היא המחבקת והמנשקת הגדולה ביותר במרכז הליכוד. אין לה בעיה להימרח על חברות וחברי מרכז מיוזעים ואפילו ליהנות מזה. זאת ועוד: היא בנתה לעצמה שם של נציגת השכבות החלשות. קולם של המקופחים עלי אדמות. סמל הפריפריה. כל זה החזיק הרבה מאוד מים עד שהיא נתקלה בהזדמנות אמיתית לעשות משהו אמיתי עבור מישהו שגורלו לא שפר עליו. היא לא הצליחה לאסוף את עצמה ולעשות את זה.
במהלך השנים עקבתי בסקרנות אחרי אלה שא' ביקש לפגוש. על אריה אלדד, שותפי להגשת "חמש עם" ברדיו 103, סיפרתי לכם. הוא עקף אותי בקלילות והפך לחבר הכי טוב של א'. זהבה גלאון, למשל, בילתה אצל א' שעות ארוכות. עיתונאים ועיתונאיות הגיעו ברצון, גם לא מעט פוליטיקאים. כולם דיווחו על חוויה חזקה, מטלטלת. אבל לא מירי שלנו. היא תמשיך לייצג את הפריפריה, השכבות החלשות ומקופחי עם ישראל באותו ווליום צרחני מוכר. כשזה יגיע למבחן אמיתי, היא לא תהיה שם.
על אייל ברקוביץ' היא צרחה בשישי שעבר שהוא "מתהפך כמו סטייק". אני מניח שברקוביץ' תמך פעם בנתניהו והיום כבר לא. חוסר המודעות העצמית של הגברת הזו גובל בטירוף. תזכורת: היא הייתה הדוברת של ההתנתקות והסתובבה בין המפונים האבלים ככלה ביום כלולותיה. היא בדקה לעצמה אופציות פוליטיות במפלגת העבודה ובקדימה. הליכוד רבץ אז באופוזיציה עם 12 מנדטים, נתניהו החליד במגרש הגרוטאות הפוליטיות, ומירי התמקמה לה בנוחות על פלטפורמה ששמה דן חלוץ. כשהפלטפורמה התפנצ'רה, היא הייתה הראשונה להתהפך כמו סטייק פילה ולתקוע לחלוץ סכין בגב.
תוך כמה מאיות השנייה היא הפכה לאשת ימין אידיאולוגית ולוהטת. חבריה מ"פורום חווה" של אריאל שרון לא האמינו למראה עיניהם. לה זה לא ממש מפריע. היא הפכה לבכירת השוליות למרגלות "הגברת", למי שאף מופע צווחות מוזמן קטן למידותיה. ההופעה שלה אצל אופירה וברקו בשישי האחרון הייתה עוד יהלום בכתר. מעבר לגסות המובנית היא שפעה אדנות, התנשאות ובוז. היא ואפסה עוד. אז אם ברקוביץ' סטייק, הרי שהיא שווארמה. לא צריך להפוך אותה, היא מסתובבת סביב עצמה לבד.
מלשכת רגב נמסר: "לשרה רגב לא זכור אירוע כפי שתואר, ואם אכן מאורע כזה התרחש, השרה מתנצלת על כך ותשמח להיפגש עם הפונה. לאורך השנים השרה רגישה וזמינה לפניות של בעלי מוגבלויות, ומי שנסיבות החיים הקשו עליהם. יש להצר על הניסיון להשחיר את השרה רגב באמצעות תיאור אירוע מלפני שנים שאינו זכור לה, מה שמהווה שימוש בבעל מוגבלות לניגוח פוליטי לא ראוי".
5. החיים בשטח הפקר
למה אני מקדיש לה את כל הנפח הזה? כי מירי רגב היא פרצופו של הליכוד. מפלגה מפוארת שהכילה פעם מאגר אינסופי של מנהיגים רציניים, אידיאולוגיה, יריבויות, מחלוקות ומאבקים. מפלגה שבה פרח המנהיג המזרחי המשמעותי הראשון במיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית, איש אציל בשם דוד לוי.
למי ששכח: מי שהשפיל את לוי ותומכיו היה המנהיג הנוכחי של הליכוד, בנימין נתניהו, שאץ־רץ לאולפן הטלוויזיה כנשוך נחש כדי להודיע ש"פוליטיקאי בכיר מוקף חבורה של עבריינים שנוקטת בשיטות של מאפיה וסחיטה באיומים" וכו' הם שעומדים מאחורי הקלטת הלוהטת (שבדיעבד, לא הייתה מעולם).
עכשיו הופכים את אותו עשיר לבן, פריבילגי, נהנתן, אתאיסט מרחביה, מולטי־מיליונר כבד וקמצן כפייתי, נחקר סדרתי ונאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ללוחם החירות של השכבות החלשות ונסיך המזרחים והמסורת היהודית. הוא מקיף את עצמו בחבורה צעקנית של זיופים וחיקויים עלובים, פוליטיקאים בשקל ורבע שמצטופפים ומתקוטטים סביב פנכת העניים המוטלת לרגליה של משפחת המלוכה.
רגב היא פייק בדיוק כמו נתניהו ובדיוק כמו מיקי זוהר. אם לפחות היה מדובר בזיופים מושקעים, דיינו. אבל לא. הזיופים רדודים, עלובים ושקופים מאין כמותם. מי שזיהה את זה הוא אייל ברקוביץ', שלא נוהג לעכב את הרהוריו בדרכם המהירה לפיו. ברקוביץ' הטיח במיקי זוהר לפני שבועיים את העובדה שבליכוד יש אנשים שמתנהגים כמו משפחת פשע. זוהר כמעט נפל מהכיסא. משפחת פשע? אנחנו?
קצת קודם, ישב אותו זוהר במכוניתו והתראיין לכתבה בכאן 11. "איש חכם לימד אותי", התפייט, "על שלוש הכ"פים אליהם צריך לשאוף: כוח, כבוד וכסף". כן, קבלו את ממשיכו של זאב ז'בוטינסקי. חמש המ"מים אאוט, שלוש הכ"פים אין. האיש שבעיצומו של משבר הקורונה הזדכה על שאריות הבושה ויצא לוועדת הכספים כדי לקושש לשולחיו מיליון שקלים מקופת המדינה הנקובה, מתפאר בערכיו ועקרונותיו בטלוויזיה.
את נקמתו של זוהר באייל ברקוביץ' שוגרה לגבות החרב המתהפכת, מירי רגב. לא רק שצרחה במלוא גרונה במשך שעה ארוכה, היא הודיעה לברקוביץ' שעד שהוא לא יתנצל בפני מיליון וחצי הליכודניקים אותם כינה משפחת פשע, הוא לא יהיה מאמן הנבחרת. איום בוטה, מפורש, מחוצף, בשידור חי בטלוויזיה. ברקוביץ' לא כינה את הליכודניקים משפחת פשע, אלא כמה ממנהיגיהם. אין מיליון וחצי ליכודניקים (בפעם האחרונה 1.3 מיליון).
והכי חשוב: אסור לערב פוליטיקה בספורט. תקנון ההתאחדות העולמית לכדורגל אוסר את זה באופן מפורש. לרגב אין שום סמכות להשפיע על מינוי מאמן נבחרת. אבל מכיוון שאנחנו חיים כבר מזמן בשטח הפקר, במדינה נטולת דין או דיין, בשכונה שבה כל דאלים גבר, גם רגב לא טרחה להסוות את כוונותיה ואיומיה. להפך, היא המשיכה כל השבוע לחגוג את הופעתה המרהיבה ולעשות על ברקוביץ' עוד כמה סיבובים.
ואז הגיעו הקלטות היועץ המשפטי מנדלבליט ועו"ד אפי נוה. הזוהר שוב יצא מהבקבוק. יו"ר הקואליציה הבליח ברדיו 103 והודיע לענת דוידוב וגולן יוכפז הנדהמים שאם היועמ"ש מנדלבליט לא יתפטר מיד מתפקידו ויבטל את כתבי האישום המופרכים נגד נתניהו, תהיה רעידת אדמה. יש עוד חומרים, איים זוהר, יש עוד הקלטות, הכל ייצא. כשנשאל אם זה איום, ענה שלא, "זו הבטחה".
מה שהולך כמו משפחת פשע, מאיים כמו משפחת פשע ומתנהל כמו משפחת פשע, זו משפחת פשע. זהו פרצופה של מפלגת השלטון שלנו. משפחת פשע מעורבבת בשכונה ובקקופוניה אינסופית של רדידות, גסות רוח וחוסר מודעות עצמית.
באותו יום פרצה קטטה מילולית בין שלוש חברות כנסת מאותה מפלגה, מאי גולן, אוסנת מארק וקרן ברק. "את והבלונדינית המפגרת", אמרה ברק לגולן, "לא שוות את הסוליה שאני דורכת עליה". מארק, מצדה, הספיקה עוד קודם לגדף את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין בציוץ מגדף, על כי העז לשאת נאום כואב, מדם לבו, שבו קרא לכולנו להוריד את הלהבות ולהרגיע את הרוחות. ראתה מירי רגב את הציוץ והחליטה להשוות ולעלות: בראיון בגלי צה"ל הצטרפה למגדפיו של הנשיא ואמרה שבמהלך נאומו שקלה לצאת מאולם המליאה, כמחאה.
האמת היא שחבל שהיא לא יצאה. חבל שהם, כולם, לא יצאו. רוב חברי הכנסת של הליכוד הנוכחי כלל לא כשירים להאזין לנאום של ראובן ריבלין. מזל שמנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי כבר לא איתנו ולא נאלצים להביט במה שקרה למעשה ידיהם. מספיק להקשיב למה שאומרים היום ממשיכי ז'בוטינסקי על אנשים כבני בגין, דן מרידור, לימור לבנת, מיכאל איתן וליכודניקים ותיקים נוספים. הבוטות, הזלזול, האדנות, שפת השוק.
בליכוד של היום יש עקרון־על אחד ויחיד: שבועת עולם למנהיג וגבירתו. לא חשוב ימין, לא חשוב שמאל, אין עקרונות, אין ערכים. או שאתם מוכנים להתפלש באבק רגליהם של בני משפחת המלוכה, או שלא.
[email protected]
הוא משותק: גנץ הוא האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון
ההיסטוריה זימנה לתפקיד מגן הדמוקרטיה דווקא את בני גנץ. כבר ראיתי ליהוקים מוצלחים יותר. מפה לשם גיליתי שגנץ כפות ומושלך בתא המטען וההגה נותר בידיים של נתניהו
